ב 26/02/09 נקיים את טקס הסרת הלוט מאנדרטה שתאזכר את התישבות הראשונים בככר ים-המלח. ההכנות לקראת חגיגת יובל לעליה על הקרקע בנאות-הככר עוררו זכרונות, בחלקם ניתן לשתף את הקוראים.
בפברואר 1959, אחרי הכנות מרובות, עלו למלחה שמדרום לים-המלח מס' חלוצים “הרפתקנים” שהחליטו להקים במקום חווה חקלאית. שם ניתן לחווה: נאות-הככר.
צריף רעוע הוקם על גבעת חוואר מעל לנחל צין. לרגלי הצריף הוקמה גדרה לעדר בקר. בהמשך נטעו את מטע התמרים ב עין-ערוס ועברו לגור ליד שפך נחל-אמציה, פותחו שטחי ירקות-חורף, פרחים, מטעי תמרים, כרם נסיוני ובריכות דגים, (בהמשך סיפור ענף הדייג) במקביל התפתחה פעילות טיולי-מדבר ברכב רב-מינוע. טיולי המדבר הממונעים של נאות-הככר היו לשם דבר בארץ ובעולם. כמו גם איכות הירקות והתמרים שמקורם בחוות נאות-הככר.
הטבע לא תמיד האיר פנים למתיישבים, הפרות סבלו מקדחות וצרות אחרות, שטחי הירקות נשטפו… פעמיים. שטפון פגע גם בסיורי המדבר (הסיפור יבוא ). רבים וטובים הצטרפו ל”חווה” עבדו, גרו, שהו או עברו בה. (בין המקימים היה מיכה הילב – המ”פ הראשון של פלוגת הנח”ל בעין-גדי).
בעקבות היכרות אירגן רב קהילת וויקטוריה (אוסטרליה) מגבית, יהודי הקהילה תרמו כסף לבניית מבנה קבע עבור המתישבים בחווה, אבן-פינה למבנה קבע הונחה בנוכחות בן-גוריון. קשיים מינהליים אילצו את המתישבים לעזוב ובמקומם הוקם המושב ב-1970.
אקדים בכמעט שלושים שנים ואזכיר את ה”קשר המשפחתי” שלי לים המלח: קשר שנוצר בסיפוריו של עולה צעיר מגרמניה שלימים הוליד אותי, בשנותיו הראשונות בארץ עבד אבי כ נוטר / “גפיר” במפעלי ים המלח שאז נקראו חב' האשלג. בין היתר סיפר על הקלדוניה, אותה סוללת עפר שהגנה על בריכות האידוי מחדירת מי שטפונות. ברבות השנים הגעתי לנאות-הככר כמורה-דרך בסיורי-מדבר. בעונות שפל בתיירות עזרתי בשדות החקלאות.
מפעם לפעם נסעתי על הקלדוניה וניסיתי להבין את מקור השם, חיפוש ותישאול הביאו את ההסבר הבא: קלדוניה היא עיר בסקוטלנד, מסתבר כי יחסם של האנגלים לקלדוניה כמו יחסנו ל חלם, כלומר מקום בו החוכמה והסדר אינם התכונות הבולטות, במילים אחרות קלדוניה היא דוגמא ל”בלגן” כזכור וכידוע התקופה היא תקופת המנדט הבריטי והעבודות בים המלח? בזכיון שניתן ע”י ממשלת המנדט – הבריטים, מסתבר כי גם בהקמת סוללת ההגנה משטפונות לא היו חכמה וסדר התכונות השולטות, ה”בלגן חגג” ולכן כינו האנגלים את הסוללה הקלדוניה.
בשנים אחרונות נעלמה הקלדוניה… עלית מפלס המים בבריכות האידוי (בדרום ) גרמה לגלישת מי הבריכות דרומה (לתוך המליחה). מאחר ול”מפעלי ים-המלח” זיכיון גם על חופיו לא היתה עבורם בעיה, פשוט, בנו סוללה גדולה, ארוכה, רחבה ומכוערת, הקלדוניה נעלמה (כמו גם הסירה שעמדה ליד מחנה העובדים הישן), והחברה הדורסנית נגסה בחלקה נוספת מהמלחה היחודית של נאות-הככר.
במקום אחר, לפני שנים מס' כתבתי על הנתונים הטבעיים במקום והצעתי ל”רשות” להכריז על המלחה כשמורת טבע, הצעה שהיתה אחרונה בשורה של פניות, תחינות, טרוניות ושידולים במשך שנים רבות (החל מ 1968), היום כבר אין על מה להכריז וכמעט ואין על מה לשמור.
אבל, יש שטחי חקלאות רבים, שני ישובים ושטחי חקלאות שהם המשך ישיר להתישבות ה”הרפתקנית” ב 1959. המושג “הרפתקנית” צמח בשיחה שהתקיימה בין המתיישבים הראשונים לבין נציגי התושבים העכשוויים. כשנשאלו ה”ראשונים” מדוע באו והתיישבו ב”סוף העולם” העדיפו השואלים להתעלם מתשובות כמו “מקום יפה ויחודי”, “ראשוניות ויחודיות ביוזמה “, “רצון לחיות בצורה שונה”, והעדיפו את ה”הרפתקנים”. הרפתקנות הוא מושג קל וברור יותר להשגה, לתפיסה. היום יוצאים הצעירים למסעות רחוקים, אולי זו ההקבלה למעשה ההתישבות של צעירי 1959. חלק ממהצלחה של אותם ראשונים טמונה בעובדה כי כל בר-בי-רב היה משוכנע שהמיזם נדון לכישלון, עמדה שבמקרים רבים הקלה על קבלת אישורים. בנוסח “תנו להם מה שהם מבקשים, ממילא אחרי קיץ אחד יברחו משם”. הם לא ברחו, אלא גדלו התפתחו והקימו חווה לתפארת.
ואז החלו המוסדות המיישבים לייסר את המתיישבים. חוסר חיבור לתשתיות, חוסר בתקציבים, מניעה ממעבר למבנה קבע (שנבנה בכספי תרומות שיועדו עבור אותם “הרפתקנים”), כל אלה ויותר היקשו על המשך הקיום בחווה. כך או כך התוצאה היתה יצירת בסיס התישבותי במקום שה”מומחים” לא ראו בו עתיד, בסיס התישבותי שעליו צמחו הישובים הקימים.
אין התושבים בככר ים המלח חייבים דבר לאיש, אבל ראוי היה כי יזכרו ויפנימו את העובדה הבסיסית: מירב הסיכויים כי ללא ההתישבות הראשונית של אותם חלוצים “הרפתקנים” היום לא היו במקום אותם ישובים פורחים. יותר מכך : מירב הסכויים כי ללא התישבות אותם חלוצים “הרפתקנים” היו מפעלי ים המלח מציפים את המלחה והופכים את רובה לבריכות אידוי להפקת מינרלים.
לכן גם את הצלת שרידי המלחה ניתן ליחס לפעילותם ה”הרפתקנית” של אותם מתיישבים ראשוניים, “הרפתקנים ” שראו את המלחה לא רק כ”מכרה כלכלי” אלא גם כערך נופי, טבעי, שראוי לקיום בזכות יופיו, יחודיותו, על כל אשר בו. ראוי לקיום בזכות עצמו.
ועל כך יבורכו
עוד בנושא באתר הידען
