לקראת קץ העידן המדעי השני?

פרופ’ יובל נאמן משווה בין סיום העידן המדעי בתקופה היוונית שקדם לאלף שנים של ימי הביניים, למצבו הנוכחי של המדע המתגונן כנגד זרמים החותרים תחתיו. המאמר פורסם ב”מקום למחשבה בשער” גליון 13(ינואר 2001), ומובא כאן באישור הכותב והוצאת אלייד סיינטיפיק פרס

הקדמת העורך

לאור המתקפות האחרונות על המדע, הרינו מביאים בזאת מאמר של אחד האנשים החושבים הבודדים שנותרו במדינה ההולכת והופכת להיות מדינת עולם שלישי.

המאמר פורסם במקור ב-1.1.2001 בכתב בעת מקום למחשבה בשער. המאמר פורסם לראשונה באתר הידען ב-27/10/2002 ואנו מעלים אותו לדף השער שוב מכמה סיבות: ראשית – יום הולדתו השמונים של יובל נאמן. שנית – הקיצוצים שגברו בשנתיים האחרונות בתקציב ההשכלה הגבוהה. שלישית – הגברת החינוך לבינוניות בארץ.

לאחרונה פרסמנו את המאמר פגיעה אנושה בטיפוח המדע מאת צבי פלתיאל ממכון ויצמן וכן מאמר של עורך האתר על הקיצוצים בקליטת סטודנטים בטכניון: “פגיעה בהשכלה הגבוהה. לאור שני המאמרים הללו ברור שהרלוונטיות של מאמרו של פרופ’ נאמן גבוהה מתמיד.

אבי בליזובסקי

ולמאמר עצמו:
לקראת קץ העידן המדעי השני?
מאת יובל נאמן

———————–
הירוקים, ההוליסטים, הדתות, האמונות התפלות, הפוסט מודרניזם והדרישה ליישומיות גורמים לעיקור המדע, ועלולים להביא אותנו בחזרה לתקופות החושך של ימי הביניים
—

העידן המדעי הראשון (550 לפנה’ס – 450 לספירה):
אלף שנותיה של המערכת היוונית

את המושג מדע אני בוחר להגדיר כ-השקפת עולם (weltanschauung) המשערת שאפשר לתאר את מכלול התופעות המרכיבות את המציאות הגשמית תאור איכותי וכמותי מלא, על סמך הליך לוגי של גזירת מסקנות ממספר הנחות אקסיומטיות מצומצם, וכשהמתמטיקה משמשת שלד עיקרי בהליך הגזירה. הנחה נוספת, בלתי תלויה בהשערה דלעיל , משערת שמבנה אותו ‘מדע’ המכוון להכרת העולם הגשמי מאפשר תהליך של בנייה בדרך של הטלאה עד לכיסוי מלא. זו כאמור השערה נפרדת המניחה שניתן לפרוס את היריעה המדעית טלאים-טלאים: לכסות בתחילה תחומים חלקיים, כל אחד בנפרד ולבצע איחוי הדרגתי של טלאים קרובים, עד לאיחוי מלא וכיסוי שלם של המציאות הגשמית. בכל התקופות היו מי שהניחו ש’המדע’ כפי שהוגדר באמצעות ההשערה הראשונה נתחם ע’י מגבלות שונות, ושלכן לא יוכל להקיף את מלוא המציאות – אלא שהסתבר שפני הדברים אינם כאלה. לא נתגלו עד כה בשום תחום מדעי ‘גבולות קבע’ שלא ניתן לחצותם (למעט מגבלות מסוימות בשל – אי-הוודאות הקוואנטית). נביא כמה דוגמאות ל’גבולות’ שנפרצו: ‘הוויטאליסטים’, למשל, הניחו שהפיסיקה והכימיה לא תוכלנה להקיף ולהסביר את נושא החיים, האורגניזם – עד שהסתבר שהבעיה אינה קיימת כלל ונהפוך הוא, הביולוגיה המולקולרית הפכה כלי עיקרי להבנת מנגנוני החיים… כמוהם יש מי שחושבים שנושא ההכרה האנושית, התודעה, ייוותר מחוץ לתיאור המדעי, מעין השלכה של ההפרדה המסורתית בין גוף לנפש והתיחסות לנפש כאל משהו שאיננו שייך לעולם הגשמי. מסתבר בכל זאת שלא כך הם פני הדברים, ותורה פיסיקלית וקיברנטית (‘חומרה’ ו’תוכנה’) של ההכרה רוקמת כיום עור וגידים.

ראשית המדע

במשמעותו המודרנית נולד המדע ביוון, לערך במחצית המאה השישית לפני הספירה.
אחד הקטעים ששרדו משלושים ספריו של דמוקריטוס איש אבדירה, הוגה רעיון האטומים, מכיל מעין הגדרה למדע, ממש ברוח ניסוחי שלעיל… פעילות בעלת ‘אופי מדעי’ אמנם התקיימה עוד הרבה לפני כן – במצרים, בשומר ובאכד, בהודו ובסין – כבר מן האלף השלישי לפני הספירה; אלא שלא היה זה ‘מדע’ כי אם ביקוש פתרונות תועלתניים -בעיקר בהקשר לחקלאות ולעונות השנה, או בהקשרים מסחריים וכדומה, או אף במוטיבציה דתית (אלילית ולא-אלילית). אך כאשר בהשראת התפתחות החקיקה במזה’ת (חוקי חמורבי, תורת משה וכו’) הגיע נושא זה במאה הששית גם ליוון – ומצא את ביטויו ב’חוקי סולון’ – הייתה לו כאן תהודה מיוחדת, ונולד רעיון חדשני – הועלתה האפשרות שייתכן שגם הטבע כפוף לחוקים מסויימים. פיתגורס איש סמוס (כ- 550 לפנה’ס) קידם את ההיבטים המתמטיים ובעיקר (אך לא רק) את הגיאומטריה. עוד דוגמה להבהרת השוני שהחל ביוון: כבר במצרים נזקקו ליחס בין רדיוס המעגל להיקפו, כלומר ל’פאי’. בתורה מוזכר היחס הזה כשווה ל-3, קירוב שהספיק לצרכים מעשיים. במצריים היה בשימוש ערך מדוייק יותר 22/7, כשהערך נמדד במעגלים מצויירים – בשעה שביוון פותחה דרך עיונית מוכחת לחישוב המספר הזה – ובגישה המאפשרת חישוב מדוייק לכל דיוק שנדרש (ארכימדס חישב אותו בדיוק של 7ספרות אחרי הנקודה העשרונית).
הישגי המדע היווני באלף שנות קיומו היו אדירים. פיתגורס, שהניח את היסודות המתמטיים, ואחריו ארכימדס, אוקלידס ואפולוניוס איש פרגה (שלושת אלה חיו במאה השלישית לפנה’ס) או דיופנטס מאלכסנדריה (המאה הרביעית לספירה) היו אנשי מדע ומתמטיקאים מן הדגולים שקמו אי פעם, והמתמטיקה שהורישו – ובמיוחד הגיאומטריה – יצרה בנוסף עבור העולם המודרני דגם של כיצד צריך להיבנות ולהיראות מדע כלשהו. גם ענפי מתמטיקה אחרים התקדמו יפה, כדוגמת תורת המספרים: פיתגורס עצמו גילה את קיומם של המספרים האירציונלים והוכיח שאת השורש של 2 אי אפשר לרשום כמנה של שני מספרים שלמים. גם המשפט הידוע, לפיו ‘אין מספר ראשוני שהוא ‘הגדול ביותר’ ‘ (כלומר שתמיד יימצאו מספרים ראשוניים חדשים בהמשך סדרת השלמים) הוכח ע’י פיתגורס.
גם במדעי כדור הארץ ובהבנת סביבתו עשו נפלאות. ארתוסטנס מקירני (המאה השלישית לפנה’ס), שלימד וחקר באלכסנדריה של מצרים, מדד את רדיוס כדור הארץ בדיוק של מחצית האחוז ותוך ניצול יפהפה של מה שנלמד לגבי קווים מקבילים בגיאומטריה. היפרכוס, שצפה ולימד באקדמיה שבאי רודוס במאה השניה לפנה’ס, מדד בהליך מבריק את גודל הירח ואת המרחק אליו, בדיוק של אחוז אחד. הראקלידס (350 לפנה’ס) הבין ולימד שאין זו כיפת הרקיע הסובבת סביבנו מדי יממה ביממה, כי אם הארץ עצמה היא הסובבת על צירה מדי יממה כסביבון. אריסטארכוס (כ- 250 לפנה’ס) הציע את המודל של מערכת השמש עם השמש במרכזו, כהסבר למסלוליהם המוזרים של כוכבי הלכת כפי שהם נראים מכאן – והקדים בכך את קופרניקוס כמעט באלפיים שנה.
בפיסיקה – תרומותיו של ארכימדס במכניקה, דהיינו חוקי המנוף (והתנע הזוויתי) וכוח הציפה בנוזל – כולם תופסים גם כיום, ללא צורך בעידכון; ואשר לפרק החום ולמכניקה גם יחד, הרי שבמאה השניה לספירה המציא הירון מאלכסנדריה את מכונת הקיטור – ובכך הקדים את סטיפנסון ואת וואט בכאלף ושבע מאות שנה…

סוף העידן המדעי הראשון

תהליך הניוון החל בשלהי המאה השניה לספירה. ההיקף הכולל של אוכלוסיית האקדמיות היווניות סביב הים התיכון מנה אז לערך 500 איש בכל עת, העידית שבעילית האינטלקטואלית. עם התפשטות הנצרות, ועימה הרעיונות של צדק חברתי שבאו מיהדות הנביאים – ויחד עימם גם רעיונות משיחיים על ‘סוף העולם’ הקרב ובא – נוצר מוקד משיכה מתחרה על אותה עילית אינטלקטואלית -ואוכלוסית האקדמיות החלה פוחתת ומידלדלת.

אמונה לעומת בקורתיות

במקביל החל במאה הרביעית – לאחר הפיכת הנצרות לדת הקיסרות הרומית – גם אפקט אחר, השתלטות הדרגתית של הגורם הנוצרי על כמה מן האקדמיות. כאן ניתן ההכשר ע’י כתביו של ידידיה (הוא פילון) האלכסנדרוני, פילון, שחי במאה הראשונה לספירה, הקדיש את כל מאמציו למטרה עיקרית אחת, לטיעון שאין סתירה בין המסר המצוי בתנ’ך מחד לבין משנתם של אפלטון ואריסטו. ברחוב היהודי לא היה לטיעון הזה הד רציני, אך לגבי הנוצרים הייתה לו חשיבות מכרעת, שכן הוא היווה היתר לחדירה נוצרית לאקדמיות הפילוסופיות, שכתוצאה מזאת החלו הופכות ‘מעורבות’.
התוצאה הייתה חמורה ביותר לגכי עתידה של תנופת פיתוח המדע. הצירוף בין דת למדע פסול לוגית. שכן הדת בנויה על עקרונות מקודשים שאין לשנותם, שעה שהמדע כולו תהליך של ‘קירוב’ בתיאור המציאות, המשתפר בהדרגה – גם באשר לתיאור הכמותי וגם ב’איכות התמונה’ – כולל תהליך איחוי הטלאים. המדע מבצע מדי פעם מפנה חריף. מפנה כזה נוצר, לדוגמה, כאשר מפעילים כנדרש את תיזת ‘ההפרכה’ לפי פופר – ואכן מפריכים את הפרדיגמה הקיימת ובונים לה מחליפה על סמך הממצאים החדשים. מאותם טעמים קיים גם שוני מובהק בין דת למדע באשר למגמות החינוכיות: בדת מחנכים לאמונה ומרוממים דמויות כדונמת איוב, מי ששמרו על אמונתם גם כאשר כל הקריטריונים המעשיים העידו על אי-צדק נורא ויכלו להתפרש כהיעדר אלוהים. במדע מחנכים לספקנות מירבית, וכן לנכונות לקבלת שינויים ומהפכות מושגיות (קונצפטואליות). עירוב הדת במדע הוא שעטנז מושגי המעוות את תפיסת מעמד המדע.
הסיום היה טרגי. באלכסנדריה ב- 415 לספירה עמדה אישה, מתמטיקאית בשם היפאטיה, בראש המרכז המתמטי [2]. הצלחתה בשמירת קהל אוהדים קבוע עוררה את קינאת הבישופ הממונה על נוצרי מצריים. ההמון המוסת על ידו ערך בה אונס ולינץ’ ושרף את המוסד. באותה שעה נותרה על מכונה רק האקדמיה של אתונה. זו נסגרה בפקודת יוסטיניאנוס-קיסר ב- 529 לספירה, אך מבחינה יצירתית הסתיים כבר העידן המדעי הראשון עם סגירתה של אקדמיית אלכסנדריה.
מרבית החומר המדעי היווני הכתוב ששרד ניצל תודות לשח הפרסי כושראו (=שם-טוב) ‘אנושירוואן’ (=המבורך) שקלט את הרקטור האחרון, דמשקיוס (שהיה אכן דמשקאי..) עם שבעה ‘פרופסורים’ נוספים וסייע להם בהקמת ‘אקדמיה’ זוטא בארם נהריים – מוסד שהצליח לשמר את מרבית הישגי העידן המדעי הראשון ולהעמיד תלמידים ממשיכים. הכיבוש המוסלמי מצא מערכת מאורגנת. כעבור כמאה וחמישים שנה, בעלות שושלת החליפים לבית עבאס לשלטון בבגדד, פתחו לו סניף בארמונם (‘בית החוכמה’). בכך אף גירו את אויביהם הנגזלים, צאצאי קודמתם, שושלת החליפים לבית עומאיה, שנמלטו בשעתו לספרד והקימו בקורדובה חליפות מתחרה. כך הוקמה שם אקדמיה שהתפתחה ומשכה תלמידים ובתוכם גם יהודים ונוצרים, כולל כאלה שהקימו לאחר מכן כמה מן האוניברסיטאות הראשונות במעדב אירופה (מונפלייה בדרום צרפת והסורבון בפריס, קמברידג’ ואוקספורד באנגליה, בולוניה ופאדובה באיטליה וכו’).

אלף שנות קיפאון

השתמרותו של החומר היווני אכן סייעה בתהליך השתקמות המדע והתחדשותו במערב אירופה בין המאות השש-עשרה והשמונה-עשרה קשה לדמיין איך היו הדברים מתפתחים לולא היה החומר בנמצא, ואם צריך היה, למשל, לחזור ולהמציא את כל אוקלידס מחדש… ואולם שימור החומר היווני לא מנע קיפאון כולל משך אלף שנה! חידוש ‘התנופה’ המדעית התעכב עד לשלהי המאה החמש-עשרה כאשר החזיר קופרניקוס את המודל של אריסטרכוס לשולחן הדיונים המדעי, כאשר האסטרונום טיכו-ברהה חזר ומדד הכל מחדש, וכאשר קפלר ניתח את החומר התצפיתי של טיכו ברהה בגישה פיתגוראית מובהקת – מציאת פרמטרים חסרי-ממד (פיתגורס מצא אותם ביחסים בין אורכי הגל באוקטאבות שכנות, בכלי נגינה כלשהו), ואיתור סדרים, זיהוי יחסים פשוטים. לכל אלה עוד צרף גלילאו את הקונצפציה האפלטונית של הריק – בניגוד לאריסטו שסתר את המושג כיוון שנראה מופשט מדי (‘הטבע אינו מתיר ריק’) – ובדרך זו המציא את מושג האינרציה ואת עיקרון ההתמדה – ומכאן לניוטון הייתה כבר הדרך סלולה..

ימי הביניים והזלזול במופשט

השם ‘ימי הביניים’ תואם לחלוטין את הקריטריון שלנו – כלומר ימים שהם בין העידן הראשון לעידן השני במדע (אף כי לא ברור למה התכוונו אלו שהמציאוהו). כאמור לעיל, כבר במאה השלישית החל ניוון, עוד בטרם נסגרו האקדמיות. לבד מן התחרות עם הנצרות היה גם חולי פנימי – המחלה האריסטוטלית – גישתו היומרנית של אריסטו, קרי, הניסיון לספק תשובות לכל הבעיות. לכך עוד נתווסף לאחר מכן גם המעמד הדוגמתי מנקודת הראות הדתית, כאשר משנת אריסטו נוצקה מחדש כדוגמה הסכולסטית. בכל אלה היה טמון סיכון של תחושת ‘סוף המדע’ – כיוון שהכל כבר פתור וידוע.
אריסטו היה מדען מעולה אך בעל גישה ‘מעשית’ שצמצמה את שדה הפעולה שנותר עבור היצירתיות של החוקרים בדורות הבאים – וגישה שרמזה ש’הכל כבר נעשה’. בהתרחקותו זו מן המופשט וה’לא-מעשי’ הניח בגישתו מוקש שבסופו של דבר המיט אסון על הפיסיקה של מערכת השמש, שכה שגשגה עד אז – ובכך אף בלם את המשך פיתוח הפיסיקה. להלן ספור המעשה.
לפי אריסטו, ועל סמך ‘עיקרון החסכנות’ שלפיו ‘הטבע בוחר בפתרון החסכוני ביותר’, כיוון שקו ישר הנו הדרך הקצרה ביותר בין שתי נקודות נתונות – ומעגל הינו ההיקף הקצר ביותר מסביב לשטח נתון, הרי מחויב שמסלוליהם המועדפים של הגופים השמיימים, הם קווים ישרים או מעגלים (זה נכון בקירוב ראשוני). כעבור כ- 400 שנה, הוכיח הירון איש אלכסנדריה על סמך אותו עקרון החסכנות, שזווית ההחזרה במראה שווה לזווית הפגיעה.
אריסטו אכן הצביע בכך על הצורך במה שקרוי תורת ‘חשבון הווריאציות’ – כולל מציאת מכסימום או מינימום של פונקציה נתונה – ואת יישומו הפיסיקלי, תהליך שהשלב הראשו שלו הסתיים במאה השמונה-עשרה, כאשר מאופרטיוס הציע את הגדרת פונקציית ‘הפעולה’ – שלפיה הטבע בוחר בפתרונות התואמים את המינימום שלה. עד כאן הכל לכף הזכות של אריסטו. נבחן עתה את צד החובה.
במאה השניה לספירה פעלו באלכסנדריה שני חוקרים רבי-פעלים: תלמי (פתולמיאוס) איש אלכסנדריה וסטראבו. שניהם עסקו, בין היתר, בתיאור פני כדור הארץ. בבואם לטפל בסוגיות הנוגעות למערכת השמש חזרו למודל הגיאוצנטרי, בו הכל סובב סביב הארץ, שהוא עצמו מצוי במנוחה מוחלטת – משום שכך נהג גם אריסטו; ובגלל מעמדו של אריסטו החליטו לקבל את העיקרון שהתנועות הן מעגליות.
בכל אלה הייתה משום התרחקות רבה מן האמת שאריסטרכוס כבר הבחין בה. כיוון שהתצפיות לא תאמו תנועה מעגלית פשוטה, תלמי לא נח עד שמצא פתרון בעזרת הכנסת האפיציקלים (מעגלים קטנים יותר שמרכזיהם נעים לאורך מעגל אחר). כך, פחות או יותר הושגה התאמה איכותית כללית לתצפיות, משום שהמעגל סביב כדור הארץ שתיאר את תנועת השמש (יחסית לארץ הנחה) היה גם המעגל שעליו נע מרכז המעגלים שעליהם נעים כל כוכבי הלכת. קינמטית היה זה קירוב לא רע, לולא שררה הערכה מוטעית מאד לגבי המרחק אל השמש. המודל היה גם מסורבל מכדי לאפשר אבחנה באליפטיות של התנועה, למשל, דבר שהיה מחייב הכנסת סדרים גבוהים יותר, ומלאכותיים יותר. דינמית היתה כאן מלכתחילה מערכת לא-אינרציאלית שמנעה את פיתוח חוקי הכבידה – ממש כפי שההנחה שלא ייתכן קיום של ריק והכלת החיכוך בחוקי היסוד מנעו את הבנת האינרציה ואת החוק השני של ניוטון.
גם הגיאוגרף סטראבו קיבל את קביעת תלמי והוסיף אף הוא את מאמציו לגיבוש האמונה באפיציקלים.
את כל זה עוד קידשה הכנסיה – והפכה השערה פיסיקלית מעוותת לדוֹגמה דתית. אין פלא איפה בעובדה שנדרשו אלף שנה כדי להשתחרר מאותה ‘השערה דוגמתית’.

הסכנות המאיימות על העידן המדעי השני

המדע חזר בהדרגה לאיתנו במאה השש-עשרה. במקום אחר [3] הסברתי מדוע נתאפשרה דווקא אז היציאה מן הקיפאון – ואת חלקם של שני מדענים והוגי דעות יהודים – רבי לוי בן גרשום באוויניון, עיר האפיפיורים שבדרום צרפת במאה ה- 14, בתחום האסטרונומי, ור’ חסדאי קרשקש איש סרגוסה שבממלכת ארגון במזרח ספרד בתחום המטאפיסיקה – שהרימו את נס המרד נגד שלטונו הרוחני של אריסטו במוסדות ההשכלה הגבוהה והמחקר באירופה. אנו נתונים היום בתוך תנופת העידן המדעי השני, ודחף ההישגים עד כה שינה לחלוטין את פני כדור הארץ ואת ההיסטוריה שלו.
אם נבחן אפילו רק את הישגי המאה העשרים בכל תחום שהוא ניווכח בהיקף ההתקדמות. בתעופה, למשל, החלו האחים רייט את היציאה אל על במתקן ממונע במנוע – ובסוף המאה מגיע מספר הטסים במטוסים למאה מיליון בשנה; ועוד: ב- 1957 שוגר לחלל הספוטניק הראשון, ב- 1969 נחת האדם על הירח. אוכלוסיית כדור הארץ גדלה ממיליארד לשישה מיליארד, ועוד ועוד. שאלה: התימשך התנופה?
בדיקתי העלתה סימנים מדאיגים לרוב, כשחלקם דומה למדי לאלה שגברו על המדע והחניקוהו בתחילת ימי הביניים, במאה החמישית-ששית. אמנה אחדים מהסימנים: (1) העיוות בהתייחסות הפילוסופית כלפי המדע, מצד אחד, בכיוון הדוגמטי כפי שארע ביוון – ואף, מצד שני, ב’החשדת’ המדע בסובייקטיביות, החשדה המופצת ע’י התנועה הפוסט-מודרניסטית. (2) התחושה שהדרך המדעית מוצתה עד תום. (3) ההתמקדות במדע השימושי לכאורה. (4) בריחת מוחות לתחומים מתחרים. לאלה אפשר להוסיף קטגוריות שלא נתקלנו בהן כשדנו במדע היווני – אם כי אולי הם פעלו גם שם: (5) האיבה למדע בגלל תוצאות לוואי שליליות בתחום זה או אחר של המדע. (6) מאבקי כוח בין קהילות מדענים בתחומים קרובים אך שונים. (7) אי-רצון מצד הממשלות לשאת בהוצאות כבדות יותר המוקצבות למדע.
נבחן כעת חלק מהסימנים הללו:

עיוותים בהתייחסות הפילוסופית כלפי המדע
במדע היווני, אחרי הסקת מסקנות בלתי נכונה בעליל מטעוניו של פילון, החלו מתייחסים למדע, אט אט, כאל הסבר המהווה חלק מן הדת ומן הדוגמה הדתית, ונעלמה בבואת החופש. משהו ברוח זו התרחש בעידן החדש אף ביהדות, כאשר הגאון מווילנה ר’ אליהו בן שלמה-זלמן קרא את היהודים ללמוד את המדעים – רעיון חיובי לעצמו – תוך הנחה כי המדע משלים את התורה. זוהי נקודה מסוכנת, כי היא רומזת למעמד דוגמתי של המדע, שיקשה לחולל בו שינויים ומהפיכות – במקרה כזה, יתכן שהכל היה חוזר למצב ששרר לפני משפט גלילאו, מה גם שהמדע אליו התכוון הגאון היה המדע האריסטוטלי. אני מניח שהסיבה היתה שהגר’א פשוט לא שמע על גלילאו וניוטון. תקופה של כמאתיים שנה, מאז החרם על הפילוסוף ברוך שפינוזה ועד למינויו הפרופסוריאלי של קארל-גוסטב יעקב יעקובי המתמטיקאי הדגול, הייתה תקופת נתק בין היהודים למדע – בניגוד לתור הזהב היהודי בספרד, בו היו אנשי המדע היהודים בקו הראשון של הקידמה.
מאז מלחמת העולם השנייה הופיע עיוות דומה באופיו אך בכיוון הפוך. הפילוסופיה הפוסט-מודרנית מערערת על המדע כיריעה אובייקטיבית וטוענת כאילו המדען מחליט על פתרונותיו בהתאם לטעמו האידיאולוגי. הגישה שאולה מ’מדעי’ החברה, שם אכן טרם הושלם תהליך היקוות של העובדות ומסקנותיהן המדעיות מתוך אוקיינוס הטיעונים האידיאולוגיים. פן זה של ‘בקורת המדע’ הובא לראשונה לתשומת לב קהיליית המדענים במדעי הטבע כאשר ביצע הפיזיקאי האמריקאי אלן סוקל את ‘תכסיסו’ ובאו ההדים. סוקל הוא איש מדע אשר הונה את קהיליית מדעי החברה כאשר חיבר מאמר חסר שחר וחסר משמעות, תוך שימוש במילים ומונחים שגורים בפי הפוסט-מודרניסטים, ושלחו לפרסום בכתב עת יוקרתי שלא בחן היטב את הכתוב ולא הבחין בתכסיס. לאחר הפרסום [4] חשף סוקל את התכסיס והותקף נמרצות. אולם הוא זכה גם להגנה, בין היתר מידי ידידי הפיסיקאי (חתן פרס נובל) סטיבן ויינברג [5].

מאידך גיסא הצביעה מייה בלר, פילוסופית של המדע מירושלים, [6], על אחריותם של מספר פיסיקאים, ומן הבכירים ביותר, ללידתה של הגישה הפוסט-מודרנית. המדובר בימים שבאו אחר גילויה ובנייתה של מכניקת הקוואנטים, בעיקר בקשר לעקרון אי-הוודאות של הייזנברג. הייזנברג עצמו העלה בתחילה את שאלת הדטרמיניזם וחופש הבחירה של האדם ופרסם השערה שהסבירה את חופש הבחירה כנובע מאי-הוודאות הקוואנטית ונשען עליה – השערה שהוכחה כבלתי נכונה בהיות מרבית התהליכים במוח ברמה שמעל לרמה הקוואנטית. מצד שני, וולפגנג פאולי, אף הוא מחלוצי תורת קוואנטים, חיפש הקשרים פסיכולוגיים, תוך היוועצות בפסיכולוג קרל יונג… בכל אופן – וללא קשר לדרך בה חדר הנגע, נוצר עתה פיחות במעמדו של המדע כמייצג עובדות אובייקטיביות.

התחושה כאילו הדרך המדעית מיצתה את עצמה.
גורם זה הינו משמעותי ביותר כיום והוא נובע מכמה מקורות. מחד – דברי מדענים דגולים ופחות דגולים, אך אחוזי ראייה נלהבת לגבי הדרך המדעית. אביא כמה דוגמאות: ב- 1979 נראה היה – חלקית בהשפעת ניתוח אלגברי ראשוני שערכתי ב- 1976 של ‘כבידת-העל’ (supergravity) – שבבניית אותה תורה יהיה ניתן (א) לבנות את הפן הקוואנטי החסר של תורת הכבידה של איינשטיין, וכן (ב) לאחד את הכבידה עם תורת ‘המודל הסטנדרטי’ האמורה לתאר את כל יתרת האינטראקציות היסודיות בטבע. על כן, כאשר נתמנה סטיבן הוקינג באוניברסיטת קמבריג’ לקתדרה בה כיהן פעם ניוטון, בחר לקרוא להרצאתו “The end of physics’, דהיינו ‘סוף הפיסיקה’. דוגמא אחרת: במאבקו למען השלמת בנייתו של מאיץ-ענק בטכסס (שהופסקה על סמך החלטת סנאט ארה’ב להסתלק מן הפרוייקט, לאחר שהושקעו בו כבר שני מיליארד דולר, מתוך הוצאה שהוערכה בכשמונה מיליארד), פרסם סטיבן ויינברג ספר פופולרי בזכות המדע שהיה צפוי לנבוע מן המאיץ, וקרא לו (ביומרה קצת מופחתת) “Dreams of a final theory” כלומר ‘חלומות אודות תורה סופית’ (תורגם לעברית תחת השם ‘חזון התיאוריה הסופית’) (7].
התמקדות במדע ‘שימושי’

היבט זה מופיע בצורות שונות. בגישה ‘תמימה וצנועה’ עולות הצעות כגון ‘האם לא הגיעה השעה להפסיק ללמד מתמטיקה ?’ שהרי כיוון שישנם כיום מחשבים, יעשו הם את המלאכה… נתקלתי לראשונה בהצעה כזאת בכתבה במוסף סוף השבוע של ‘הארץ’ לפני שנים אחדות[8]. הכתבת ראיינה אישים רבים ולא מצאה כל נימוקים משכנעים נגד ההצעה. הגבתי במכתב לעורך בו ניסיתי להסביר למה דרושה אוריינות מתמטית – ושאין לנהוג כאילו הגענו לסוף הדרך במדע ולא נזדקק עוד למחקר ולפיתוח… מעניין שבמארס 2000 השמיע את אותה הצעה גם קלוד אלגר (Allegre), גיאולוג שהיה באותה עת שר המדע הצרפתי. שם אמנם אולץ האיש להתפטר כמעט מיד, אך מסיבות אחרות…

את החלטת הסנאט האמריקאי על הפסקת הקמת מאיץ החלקיקים בטקסס אפשר לשייך לאותו הקשר של ‘התמקדות במדע השימושי’, אך בקצה השני של הסקאלה. הנימוקים שניתנו לגבי החלטת הסינט כללו את הטיעון שאין לצפות לתוצאות שימושיות ממה שיופק בעזרת אותו מאיץ – והציפיות אינן מצדיקות את המחיר הכבד… כנגד הנמקה זאת בדיוק נכתב ספרו של ויינברג. אותה תשובה יכולה להישמע, ובוודאי אף הושמעה, בהקשר עם בניית מאיצים אחרים, טלסקופים ומיכשור ניסויי יקר אחר. גישה זאת החלה להתבלט עם סיומה של המלחמה הקרה: לפני כן לא העז איזשהו סנאטור או חבר קונגרס להציע הצעות כאלה – שמא בכל זאת יימצא בממצאים בסיס להישג טכנולוגי שיעניק יתרון לבריה’מ ויסכן את בטחונה של ארה’ב. בהיעדר אויב-על יכול עתה הסנאטור להתעלם מן השיקול הזה…
בריחת המוחות
בשנים האחרונות חלה ירידה תלולה למדי בכניסת סטודנטים למקצועות כפיסיקה ומתמטיקה (חוץ מ’מדעי המחשב’). לפני כעשרים שנה היו בארה’ב הכיתות בלימודים לתוארים השני והשלישי במקצועות אלה מלאות בסטודנטים, רובם אמריקאים (עם אחוז יהודים גבוה במיוחד). כיום כמעט ואין אמריקאי אחד לרפואה, והכיתות מלאות סטודנטים יוצאי המזרח הרחוק. בישראל פחתה מאוד אוכלוסיית הסטודנטים באותם מקצועות -עד שבאה העלייה הגדולה מבריה’מ והכיתות מלאו שוב. חלפו שנים מספר – וגם יוצאי בריה’מ לשעבר החלו נוטשים את המדעים לטובת לימודי מנהל עסקים או משפטים… יש לשער שכך גם יתפתחו הדברים באשר ליוצאי המזרח הרחוק בארה’ב – ואף הם ינהרו אל המשפטים ואל מנהל העסקים. דרך אחת להילחם בתוצאות החמורות היא להעשיר את תכניות הלימודים במדעי המחשב, לשם נוהרים רבים בגלל ההצלחות המסחריות של תעשייה זו.

איבה למדע

התפתחות עוינת זאת באה בעיקר מצד הלוחמים לאיכות הסביבה, שחלקם רואה את המדע כאם כל חטאת. במיוחד אגרסיביים באירופה הארגונים ‘הירוקים’ הנאבקים באנרגיה הגרעינית. לאלה יש עוד להוסיף את המתנגדים להנדסה גנטית, את אנשי צער-בעלי-חיים וכו’. מעניין שאין פעילים כאלה הדואגים לאפקט החממה – הנובע משריפת נפט, פחם, בנזין או גז בתחנות כוח ובמכוניות –דווקא בתחום זה יתכן כי האנרגיה הגרעינית מהווה את הסיכוי הטוב ביותר לתיקון המצב.

ספקות מן הזן הישן
מעבר לכל אלה מורגשת עדיין – ואולי עוד תגבר – התנגדות עיקשת לשני כיוונים בתיזות המדעיות. מצד אחד – המהפכות המושגיות שכללו היבטים לא-אינטואיטיביים וקשים לדימוי, כדוגמת תורות היחסות (בעיקר הפרטית), במיוחד יחסותיות הזמן וכן הקשיים בהבנת מכניקת הקוואנטים. עוד ב- 1968, בזמן מרד הסטודנטים באירופה וארה’ב, עלו מן המפגינים תביעות נגד הוראת מכניקת הקוואנטים ‘המשרתת את הבורגנות ע’י הסתרת האמת מן העובדים’. כיוון אחר ושונה במקצת הוא ההתנגדות לדארווין. למעלה מ- 150 שנה לאחר הצגת התיאוריה, וכאשר השערתו הפכה מזמן לנכס צאן ברזל מדעי, כולל אישוש על ידי ניסיונות רבים והבנה מפורטת של מנגנון הברירה הטבעית – עדיין נשמעים קולות המערערים על התיזה כולה. המעניין והמדאיג הוא זיהוי המחנות מהם באים המתנגדים. אין זה מפתיע שבמדינה כארה’ב מחייבות מרבית מדינות הדרום ללמד במקביל את ‘שתי התיאוריות’ – דהיינו את האבולוציה ואת ה-Creationism (תורת הבריאה), תיזה ‘המוכחת’ אף היא ‘בדרך מדעית’. ואכן הבריאתנים מצאו דרך להסביר את הממצאים הגיאולוגיים והאחרים: מניחים שהבורא יצר את היקום כך שייראה כאילו נוצר לפני עשרה מיליארד שנה, אף שבעצם נוצר לפני 5760 שנה.
מכיוון פונדמנטליסטי זה אין זה מפתיע שתהא התנגדות לאבולוציה; אולם מפתיע יותר כאשר המבקר הוא איש מדע, מתמטיקאי או מהנדס (כמעט אף פעם לא ביולוג). כך, לדוגמא, דוד ברלינסקי בסדרת מאמרים בכתב העת המכובד [9,10] Commentary. במאמריו הוא משתמש ב’משל השעון’ שהועלה עוד במאה ה- 18: אם היית מוצא שעון, האם היית מאמין שמנגנון כזה יכול להיווצר יש מאין באקראי, הייתכן כי 10 בחזקת 28 אטומים יסתדרו באקראי כשעון… על טיעון זה כבר השיב בשעתו הפילוסוף דיוויד יום, וכיום, כשמנגנון הברירה הטבעית נהיר, התשובה היא קלה יותר, שכן ‘השעון’ לא נוצר באירוע בודד אלא בדרך ההדרגתית וההטלאתית שבה נקבעות העובדות. הגנטיקאי ריצ’רד דוקינס אכן קרא לאחד מספריו ‘השען העיוור’, בהסבירו את עקרונות האבולוציה הביולוגית [11].
ואכן נראה שהסיכונים להמשכיות המדע גוברים והולכים. לאחרונה הופיע ספר שהיכה גלים שכותרתו ‘סוף המדע’, מאת הכתב המדעי ג’והן הורגן [12]. הספר הוא רציני מאוד, ומביא נימוק אחר נימוק להוכחת התיזה שאכן קרב המדע לסוף דרכו – תוך הסתמכות על ראיונות עם מדענים חשובים. מעניין, כמובן, כמה תארך הגסיסה – בינתיים, אני מציע שנתעורר ונגן על היפה והמעניינת ביצירות האדם. הבה נתחכמה למחסלים.
——-

לקריאה נוספת

1. ראה לדוגמה – י. נאמן, ‘היקום האינפלאציוני הניצחי’
2. ראה M. Dzielska, Hypatia of Alexandria, Harvard U.P. (1995)
3. Y. Ne’eman, Pythagoreanism in Atomic, Nuclear and Particle Physics,
in Symmetry 2000, Wenner-Gren conference proc., T Laurent & I. Hargittai eds., Portland Press (2001)
4. A.D. Sokal, Transgressing the boundaries etc..
in Social Text, 5(1996), p.216
5. S. Weinberg, Sokal’s hoax, New York Review of Books, 3 October 1996
6.M. Beller, The Sokal hoax: at whom are we laughing?
in Physics Today, Sept.98.
7. S. Weinberg, Dreams of a Final Theory, Pantheon, New York (1992)
8. אביבה לורי, ‘מי צריך מתמטיקה’, ב’הארץ’ מ- 5.1.96, מוסף סוף השבוע.
9. D. Berlinski, The Deniable Darwin, in Commentary, June 1996;
10. D. Berlinski, Was there a Big Bang, in Commentary, February 1998
11. R. Dawkins, The Selfish Gene, Oxford U. Press (1976)
12. J. Horgan, The End of Science, Addison Wesley p., Reading (1996)