“אפילו אם הסיכוי היה נמוך היה צריך לנסות להציל את חברי צוות הקולומביה”

כך אמר אתמול ג’ונתן קלארק, בעלה של האסטרונאוטית לורל קלארק אשר נספתה באסון הקולומביה בפאנל שנערך באוניברסיטת החלל הבינלאומית בטכניון. רונה רמון, אלמנתו של אילן רמון הסכימה: “היה צריך לבדוק כל רעיון”

• סיקור האסון באתר הידען (קרוב ל-150 ידיעות וניתוחים)
• האם היתה התרבות הארגונית של נאס”א בעוכרי המעבורת קולומביה? פרק מתוך הספר “ההתרסקות” מאת אבי בליזובסקי ויפה שיר-רז, הוצאת כנרת-זמורה-ביתן, מאי 2003.

“היה ניתן לפחות לנסות להציל את אנשי צוות הקולומביה, אבל כשלא מנסים הסיכוי הוא אפס, כל נסיון היה מעלה את הסיכוי מעל האפס.” כך אמר אמש ג‘ונתון קלארק, Baylor College of Medicine, פרופסור משנה לנוירולוגיה ורפואת חלל, ובעלה של האסטרונאוטית לורל קלארק אשר נספתה באסון מעבורת קולומביה, בה נספה גם אילן רמון, האסטרונאוט הישראלי הראשון.
“התפקיד שלי בוועדת החקירה היה לנתח את רכיב חילוץ האסטרונאוטים. מאוד התאכזבתי מאלו שאמרו בנאס”א שממילא אי אפשר היה לעשות כלום. מאז האסון התפתחו הטכנולוגיות בכל הקשור לחילוץ אסטרונאוטים, חבל שזה עלה בחייהם של אנשים. אם היינו יודעים, היינו מנסים לפחות. כל דבר יותר טוב מאפס.”

קלארק אמר את הדברים בפאנל שעסק בהיבט האנושי של משימת קולומביה שנערך במסגרת אוניברסיטת החלל הבין-לאומית המתקיימת בימים אלה בטכניון. בפאנל השתתפו גם רונה רמון, אלמנתו של אילן רמון ויו”ר קרן רמון העוסקת בחינוך לחלל ולמדע דאג המילטון פרופסור חבר באוניברסיטת קלגארי, לשעבר מנתח מוטס בסוכנות החלל הקנדית וג‘ון קונולי, אוניברסיטת החל הבין-לאומית (ISU) ומנהל התכנית ללימודי חלל, משימות ומערכות חקר בנאס”א. קונולי עמד בראש אחד מבין הצוותים הרבים שערכו חיפושים בשטח של 3000 קמ”ר במזרח טקסס אחר שרידי המעבורת.
גם רונה רמון הסכימה איתו: “אני לא מהנדסת. באשר לשאלה האם ניתן היה להציל את אנשי הצוות? אני לא יודעת מה התשובה הטכנית. אנשי נאסא כל כך מבריקים שאם הם היו מבינים שיש בעיה רצינית אני מאמינה שאם הם החזירו את הצוות של אפולו 13 הם יכלו גם להחזיר את האסטרונאוטים של הקולומביה. במקום להיות בשעה הטובה ביותר, קבלת ההחלטות בנאס”א היתה בכיוון אחר. למדנו על העובדות המזעזעות 8-7 חודשים אחרי התאונה ומובן שהיא שינתה את כל ההסתכלות על הנושא. היה צריך לבדוק כל רעיון, ולא לקבל כל דבר כמובן מאליו ולהגיד שאם זה קרה קודם לכן זה בסדר.”
האמילטון: “הנושא עלה בצוות הפיקוד. היו חילוקי דעות אם זה היה מסוכן או לא. הייתי צריך לדעת היינו צריכים לחשוב מה להגיד לצוות. אם זה מצב קטסטרופלי הייתי נותן להם עוד שלושה ימים ואז הם היו נוחתים והאסון היה קורה אז. היה גם רעיון לתקן את הכנף השבורה בחלל. אבל זה נודע לי רק אחרי האסון. כמנתח מוטס הייתי צריך לתת להם את האפשרות. במהלך אותם שלושה ימים היינו מנסים לחשוב על פתרונות אבל מסיבה לא ברורה נאסא החליטה לא לספק את המידע למנהלי המשימה. לא הצלחתי להבין מדוע התקבלה ההחלטה.”
קונולי: “אם היתה הבנה שיש סכנה היינו עוברים למוד אפולו 13, אפשר היה להאריך את השהות עד 30 יום. אחרי האסון החלטנו שכל הטיסות של המעבורות יהיו להרכבת תחנת החלל ושבמקרה חרום האסטרונאוטים יחכו בתחנה לחילוץ. היה גם רעיון לותר על המשימה לתיקון האבל ולבסוף ביצענו אותה כאשר מעבורת נוספת חיכתה על כן השיגור השני. זה בדיעבד. הייתי שמח אם נותנים להם הזדמנות למצוא פתרון.

הארבעה גם התייחסו לקשרים עם חברי הצוות ומשפחותיהם.
רמון: אינני זוכרת את הרגע המדויק שבו נפגשנו אבל מה שכל כך מיוחד עבור הצוות הפכנו למשפחה גדולה, והיינו צוות יוצא דופן, היו לנו במצטבר 12 ילדים, ארבעה מהם שלי.”
קלארק: “היה לי מעמד מיוחד כי אשתי היתה אסטרונאוטית ואני עבדתי בנאסא, עברתי לשם מהצי, אני הכרתי את אילן ואת איש הגיבוי שלו (יצחק מאיו, א.ב.) ב-1998, אפשר היה לחוש בנוכחות של אדם מיוחד מאוד, צנוע אבל בעל סקרנות רבה וסוג של חוש הומור. היתה לו יכולת להצחיק אותנו בדרכים מיוחדות. כשלורל שובצה יחד איתו אמרתי שזו חוויה מרהיבה.” בפנותו לרמון אמר קלארק: “אני מעריך את העובדה שהיה לי קשר איתך ועם שאר משפחות הקולומביה.”
המילטון: במהלך האימונים הגעתי להדריך אותם בסימולטור כרופא מוטס. הם הלכו למטבח לאכול ואני נותרתי רעב. אילן שאל את ריק האסבנד (מפקד המשימה) מאיפה הוא (עלי) ומה אני אוהב. האסבנד אמר לו שמקנדה ואני אוהב בשר, הוא הביא לי ביף סטרוגנוף”

לדברי קונולי, חלק מהמשפחתיות יוצאת הדופן נוצרה משום שהמשימה נדחתה לא פחות מ-18 פעמים משום שהעדיפות של נאס”א היתה לשגר מעבורות להרכבת תחנת החלל ולביצוע הליכות חלל, והקולומביה לא שודרגה כדי שתוכל לטוס לתחנת החלל. הם היו שלוש שנים יחד.
הוותק הזה התבטא גם בכך שהאסטרונאוטים ידעו לבצע בעל פה את המשימות בתחום הביולוגיה ומדעי החיים. “זו הייתה מעין מיני תחנת חלל לביצוע ניסויים רבים בתחום מדעי החיים בלי לקחת אותם לתחנת החלל. ” אמר קונולי.
המילטון: “בתחילה המשימה היתה אמורה להיות ניסוי של כבידה מלאכותית. אבל זה לא הסתייע ולכן עברו לניסויים בתחום מדעי החיים. האסטרונאוטים למדו את הניסויים בעל פה בזכות השנים הרבות ואפילו תיקנו מתקני ניסוי בחלל. חלק ניכר מתוצאות הניסויים הללו שודר בזמן אמת לקרקע, מה שאיפשר למדענים לנתח אותם.”

רמון: “הם ביצעו ניסויים מכל העולם ואפילו התאמנו כמה פעמים בסימולטור באירופה, והיה את ניסוי מיידקס הישראלי, הם ביצעו 83 ניסויים. מהצד של הצוות הם עשו עבודה פנטסטית. הם עבדו על כל הניסויים, 80% מהידע ירד בזמן אמת, דבר שאיפשר לחוקרים להמשיך לעבוד על החומרים.”