"אפילו אם הסיכוי היה נמוך היה צריך לנסות להציל את חברי צוות הקולומביה"

כך אמר אתמול ג'ונתן קלארק, בעלה של האסטרונאוטית לורל קלארק אשר נספתה באסון הקולומביה בפאנל שנערך באוניברסיטת החלל הבינלאומית בטכניון. רונה רמון, אלמנתו של אילן רמון הסכימה: "היה צריך לבדוק כל רעיון"

 

פאנל אסון הקולומביה באוניברסיטת החלל הבינלאומית בטכניון, 31/7/16. צילום: אבי בליזובסקי
פאנל אסון הקולומביה באוניברסיטת החלל הבינלאומית בטכניון, 31/7/16. מימין לשמאל, ג'ון קונולי, רונה רמון, ג'ונתן קלארק, דאג המילטון. צילום: אבי בליזובסקי

"היה ניתן לפחות לנסות להציל את אנשי צוות הקולומביה, אבל כשלא מנסים הסיכוי הוא אפס, כל נסיון היה מעלה את הסיכוי מעל האפס." כך אמר אמש ג‘ונתון קלארק, Baylor College of Medicine, פרופסור משנה לנוירולוגיה ורפואת חלל, ובעלה של האסטרונאוטית לורל קלארק אשר נספתה באסון מעבורת קולומביה, בה נספה גם אילן רמון, האסטרונאוט הישראלי הראשון.
"התפקיד שלי בוועדת החקירה היה לנתח את רכיב חילוץ האסטרונאוטים. מאוד התאכזבתי מאלו שאמרו בנאס"א שממילא אי אפשר היה לעשות כלום. מאז האסון התפתחו הטכנולוגיות בכל הקשור לחילוץ אסטרונאוטים, חבל שזה עלה בחייהם של אנשים. אם היינו יודעים, היינו מנסים לפחות. כל דבר יותר טוב מאפס."

קלארק אמר את הדברים בפאנל שעסק בהיבט האנושי של משימת קולומביה שנערך במסגרת אוניברסיטת החלל הבין-לאומית המתקיימת בימים אלה בטכניון. בפאנל השתתפו גם רונה רמון, אלמנתו של אילן רמון ויו"ר קרן רמון העוסקת בחינוך לחלל ולמדע דאג המילטון פרופסור חבר באוניברסיטת קלגארי, לשעבר מנתח מוטס בסוכנות החלל הקנדית וג‘ון קונולי, אוניברסיטת החל הבין-לאומית (ISU) ומנהל התכנית ללימודי חלל, משימות ומערכות חקר בנאס"א. קונולי עמד בראש אחד מבין הצוותים הרבים שערכו חיפושים בשטח של 3000 קמ”ר במזרח טקסס אחר שרידי המעבורת.
גם רונה רמון הסכימה איתו: "אני לא מהנדסת. באשר לשאלה האם ניתן היה להציל את אנשי הצוות? אני לא יודעת מה התשובה הטכנית. אנשי נאסא כל כך מבריקים שאם הם היו מבינים שיש בעיה רצינית אני מאמינה שאם הם החזירו את הצוות של אפולו 13 הם יכלו גם להחזיר את האסטרונאוטים של הקולומביה. במקום להיות בשעה הטובה ביותר, קבלת ההחלטות בנאס"א היתה בכיוון אחר. למדנו על העובדות המזעזעות 8-7 חודשים אחרי התאונה ומובן שהיא שינתה את כל ההסתכלות על הנושא. היה צריך לבדוק כל רעיון, ולא לקבל כל דבר כמובן מאליו ולהגיד שאם זה קרה קודם לכן זה בסדר."
האמילטון: "הנושא עלה בצוות הפיקוד. היו חילוקי דעות אם זה היה מסוכן או לא. הייתי צריך לדעת היינו צריכים לחשוב מה להגיד לצוות. אם זה מצב קטסטרופלי הייתי נותן להם עוד שלושה ימים ואז הם היו נוחתים והאסון היה קורה אז. היה גם רעיון לתקן את הכנף השבורה בחלל. אבל זה נודע לי רק אחרי האסון. כמנתח מוטס הייתי צריך לתת להם את האפשרות. במהלך אותם שלושה ימים היינו מנסים לחשוב על פתרונות אבל מסיבה לא ברורה נאסא החליטה לא לספק את המידע למנהלי המשימה. לא הצלחתי להבין מדוע התקבלה ההחלטה."
קונולי: "אם היתה הבנה שיש סכנה היינו עוברים למוד אפולו 13, אפשר היה להאריך את השהות עד 30 יום. אחרי האסון החלטנו שכל הטיסות של המעבורות יהיו להרכבת תחנת החלל ושבמקרה חרום האסטרונאוטים יחכו בתחנה לחילוץ. היה גם רעיון לותר על המשימה לתיקון האבל ולבסוף ביצענו אותה כאשר מעבורת נוספת חיכתה על כן השיגור השני. זה בדיעבד. הייתי שמח אם נותנים להם הזדמנות למצוא פתרון.

עטיפת הספר "ההתרסקות"
עטיפת הספר "ההתרסקות"

הארבעה גם התייחסו לקשרים עם חברי הצוות ומשפחותיהם.
רמון: אינני זוכרת את הרגע המדויק שבו נפגשנו אבל מה שכל כך מיוחד עבור הצוות הפכנו למשפחה גדולה, והיינו צוות יוצא דופן, היו לנו במצטבר 12 ילדים, ארבעה מהם שלי."
קלארק: "היה לי מעמד מיוחד כי אשתי היתה אסטרונאוטית ואני עבדתי בנאסא, עברתי לשם מהצי, אני הכרתי את אילן ואת איש הגיבוי שלו (יצחק מאיו, א.ב.) ב-1998, אפשר היה לחוש בנוכחות של אדם מיוחד מאוד, צנוע אבל בעל סקרנות רבה וסוג של חוש הומור. היתה לו יכולת להצחיק אותנו בדרכים מיוחדות. כשלורל שובצה יחד איתו אמרתי שזו חוויה מרהיבה." בפנותו לרמון אמר קלארק: "אני מעריך את העובדה שהיה לי קשר איתך ועם שאר משפחות הקולומביה."
המילטון: במהלך האימונים הגעתי להדריך אותם בסימולטור כרופא מוטס. הם הלכו למטבח לאכול ואני נותרתי רעב. אילן שאל את ריק האסבנד (מפקד המשימה) מאיפה הוא (עלי) ומה אני אוהב. האסבנד אמר לו שמקנדה ואני אוהב בשר, הוא הביא לי ביף סטרוגנוף"

לדברי קונולי, חלק מהמשפחתיות יוצאת הדופן נוצרה משום שהמשימה נדחתה לא פחות מ-18 פעמים משום שהעדיפות של נאס"א היתה לשגר מעבורות להרכבת תחנת החלל ולביצוע הליכות חלל, והקולומביה לא שודרגה כדי שתוכל לטוס לתחנת החלל. הם היו שלוש שנים יחד.
הוותק הזה התבטא גם בכך שהאסטרונאוטים ידעו לבצע בעל פה את המשימות בתחום הביולוגיה ומדעי החיים. "זו הייתה מעין מיני תחנת חלל לביצוע ניסויים רבים בתחום מדעי החיים בלי לקחת אותם לתחנת החלל. " אמר קונולי.
המילטון: "בתחילה המשימה היתה אמורה להיות ניסוי של כבידה מלאכותית. אבל זה לא הסתייע ולכן עברו לניסויים בתחום מדעי החיים. האסטרונאוטים למדו את הניסויים בעל פה בזכות השנים הרבות ואפילו תיקנו מתקני ניסוי בחלל. חלק ניכר מתוצאות הניסויים הללו שודר בזמן אמת לקרקע, מה שאיפשר למדענים לנתח אותם."

רמון: "הם ביצעו ניסויים מכל העולם ואפילו התאמנו כמה פעמים בסימולטור באירופה, והיה את ניסוי מיידקס הישראלי, הם ביצעו 83 ניסויים. מהצד של הצוות הם עשו עבודה פנטסטית. הם עבדו על כל הניסויים, 80% מהידע ירד בזמן אמת, דבר שאיפשר לחוקרים להמשיך לעבוד על החומרים."

שיתוף ב print
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב twitter
שיתוף ב facebook

9 תגובות

  1. מסלול הקולומביה היה שונה לחלוטין ממסלול תחנת החלל, ולא היה מספיק זמן או דלק כדי לאפשר את שינוי כדי להביאה לקרבת התחנה. גם אם היו מגיעים לקרבה המתאימה, הרי שלקולומביה לא היתה יכולת פיזית להתחבר לתחנת החלל, ובקולמביה לא היתה חליפת חלל לאפשר בכלל לבדוק את המצב ולנסות לתקנו (שלא לדבר על ציוד וחלקי חילוף). עד כמה שזכור לי זמן הטיפול באיזושהי מעבורת נוספת והכנתה לטיסת חילוץ היה גם הוא מעבר לזמן הפעולה המקסימלי של הקולומביה.

    האם במצב הזה הם היו יכולים ליצור אפשרות להחזיר את הקולומביה בשלום או לחלץ את אנשיה? אי אפשר לדעת. ההימור שלי הוא שאולי היו יכולים לתכנן את מסלול החזרה כך שיעיק פחות על הכנף הפגועה ויאט את התחממותה.

  2. בדיעבד, הכל נראה ברור. הרי האסטרונאוטים עומדים למות, נכון? אז היה עליהם לארגן משימת חילוץ כלשהי. כל נסיון עדיף על שלא לנסות….
    כל כך קל להתפס לזה. במיוחד שאתה לא היית מעורב בקבלת ההחלטות.
    אלא שהחיים בתנאים של אי וודאות קשים מאוד. הדברים לא ברורים כמו שהם נראים לאחר מעשה. יש אנשים שיעוררו סערה מכל תופעה בגודל גרגיר, ויש אנשים שיתחסו בביטול לתופעה בגודל של הר. לך לקבל החלטות בתנאים אלה….
    לקבל החלטות רבות בתנאים של אי וודאות. לצפות, לשם לב לחריגים, לנתח, לשערה מה יקרה, להחליט כיצד לפעול. להחליט, רבותי. זה לא קל. לפעמים זה קשה עד ייאוש. אתה חייב להבחין בין מעגל לאליפסה. רק שלפעמים האליפסה כה דומה למעגל, כה דומה. בדיעבד מתברר שחלק מההחלטות מצויינות, ואתה טופח לעצמך על השכם. וחלקן גרועות. ואתה מייסר את עצמך בשוטים, "איך לא ראיתי. אי אפשר להימנע מכך. בפעם הבאה אשים לב יותר, אחליט טוב יותר". אלא שכמובן, בפעם הבאה שוב תהיה אי וודאות.
    חבל על אנשי צוות קולומביה. אנשים מצויינים נפלו חלל. המיטב שנוכל לעשות לזכרם הוא ללמוד ולהפיק לקחים. כן. אפשר גם להפיק לקחים פרסונליים. אבל בזהירות, ברגישות, במידה.

  3. רגע, בטוח שלא היתה יכולה לחבור לתחנת החלל. הסיכוי ששתיהן היו באותו מסלול זניח. ולעשות שינוי מסלול בחלל צורך המון דלק.

  4. ל-101: נדמה לי שהקולומביה לא היתה מסוגלת להגיע לתחנת החלל. אולי חוסר דלק. אבל אם כן, אז זו גם היתה אופציה.
    ל-א.בןנר: מסכים מאה אחוז. אבל עובדה שהמהנדסים ניסו לשכנע את ההנהלה. רק שהנסיון נכשל מסיבות שהזכרת.

  5. מה שטוענים כאן "הרצל" ו-"101" הוא נכון, וזה מה שהיו עושים ישראלים, אם המבצע היה נתנהל ע"י ישראלים.
    אצל האמריקאים לעומת זאת זה פשוט בלתי אפשרי. כמה שהם יסודיים מחד, הרי שמאידך הם מרובעים כקוביה.
    אין בתודעה האמריקאית שום אפשרות לאילתור פעולה שלא תוכננה מראש ואינה רשומה בהוראות ההפעלה של המבצע.
    זה יתרונם וזה חסרונם. באמל"ב (בינתיים אין מה לעשות בנדון)

  6. היתה גם האפשרות הטריוויאלית והפשוטה שהיא להורות לצוות הקולומביה לעגון בתחנת החלל הבינלאומית ולחכות שם עד למשימת חילוץ. אבל כמובן שהמנהלים בחרו לעצום את העיניים ולטמון את הראש בחול.

  7. היתה גם האפשרות הטריוויאלית והפשוטה שהיא להורות לצוות הקולומביה לעגון בתחנת החלל הבינלאומית ולחכות שם עד למשימת חילוץ. אבל כמובן שהמנהלים בחרו לעצום את העיניים ולטמון את הראש בחול.

  8. לאחר השיגור היה ברור שיש בעיה חמורה במגן החום. המהנדסים דרשו לכוון את ההבל למעבורת ולראות מה בדיוק הבעיה. המנהלים סרבו לאשר זאת, בטענה שאם יש בעיה כזו, אין מה לעשות והמעבורת נידונה להתרסקות.
    לדעתי, היה אפשר תוך כיומיים להבין שהבעיה לא תאפשר למעבורת לנחות. היה ניתן לפעול בשני מסלולים – א. נסיון לתקן את מגן החום. אבל כנראה לא היו מספיק לוחות בידוד חילופיים. ב. לשגר מעבורת אחרת – אם היו כולם בנאס"א מתגייסים, ייתכן שהיה ניתן לשגר מעבורת תוך כחודש. ג. לשגר במשגר רגיל (רוסי? צרפתי?) שמיועד ללוינים מלאי אוכל, מיים וחמצן עבור המעבורת, ולאפשר להאריך את זמן ההשרדות לחודשיים או יותר.
    אבל המנהלים סרבו לדון בשום אופציה. לדעתי כל ההנהלה אשמה בהריגה עקב רשלנות.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

דילוג לתוכן