שיר השרירים פרק ח’ – היוונים באים

הפרק האחרון חתם את תקופת המקרא, עידן שבו החלה הפעילות הגופנית הספורטיבית אט-אט להשתחרר מכבל הטבור הפיזי, הגס, הצבאי, וכמו הישירה מבט לעבר תקופה חדשה – לימי הבית השני, שבהם תיחשף לפעילות גופנית מאוד מיוחדת, ספורטיבית בסגנון היווני המיוחד.

ימי הבית השני מתחילים עם שיבת ציון (538 לפנה”ס) ובניית המקדש השני, שנחנך בשנת 516 לפנה”ס, שאו-אז שלטה באגן הים התיכון המזרחי האימפריה הפרסית. הדיה ועדיה נשמעים היטב בספרות המקראית האחרונה, עם זאת אין בהם ולו כדי לרמוז על פעילות גופנית בקרב העם היהודי.

המצב משתנה, כמעט מן הקצה אל הקצה, מהרבע האחרון של המאה הרביעית לפנה”ס, עת התמוטטה האימפריה הפרסית נוכח החזית המיומנת והמשומנת של חיילי אלכסנדר הגדול, אלכסנדר ממקדוניה, והחל עידן חדש בגזרה המזרחית של אגן הים התיכון ושמו העידן ההלניסטי, זה שביקש, אם כי במלאכותיות ובשרירות מאולצת, כמעט מאונסת, למזג, סינקרטיסטית, בין התרבות ההלנית לבין זו המזרחית, או כפי שכונתה בפי היוונים בשם ה”ברברית”.

חייליו של אלכסנדר ושל יורשיו, וכן האדמיניסטרציה שנפרשה ברחבי הממלכה ההלניסטית הגדולה, כלל לא היתה הלנית (יוונית) במקורה, אלא דווקא ברברית (ממקדוניה אשר בצפון מזרח חצע האי הבלקני), אשר נשאה את דגל ההלניזם עוד מימי פיליפוס השני, אביו של אלכסנדר המדובר.

עיקרון ורעיון זה מחבר אותנו היטב לפעילות הגופנית והספורטיבית, ומדוע? מכיוון שבמרכזים השונים, העירוניים, של חצי האי הבלקני (המונח יוון כלל לא ביטא שליטה גיאו-פוליטית, אלא תרבותית, חברתית ודתית מעיקרה), אלה שנקראו בשם (“פולאייס”) ערי פוליס (ערי מדינה ריבוניות), כגון אתונה, תבי, קורינתוס, דלפוי ועוד, התפתחה מערכת מאוד מורכבת, חינוכית-חברתית מיסודה, שהעמידה על נס את השילוב בין הגוף לנפש (מה שנקרא ביוונית בשם “איידוס”) כדי ליצור אידיאל אנושי, כמעט אלילי, של החזק בגופו וברוחו. הרעיון היה לפתח קהיליה של אזרחים על ידי מערכת חינוכית מיוחדת, זו ששרתה עקרונית ופרגמטית, את שמנה וסלתה של החברה העירונית.

הילד/הנער התחנך מגיל 7 ועד 14 במוסד משולב בין שתי חטיבות – הראשונה – “פאלייסטרה” (בית ספר להיאבקות, ללמדנו עד כמה ענף זה היה מוביל בתרבות ההלנית) והשניה – “דידסקלאום”, היינו בית ספר למוסיקה (האמנויות החופשיות), ושתיהן גם יחד סמלו את החתירה לאיזון בין גוף לרוח.
בגיל 16 עברו הנערים למוסד החשוב והמרכזי שבחינוך והוא ה”גימנסיון”, שהמשיך להטמיע את השילוב הנ”ל וברמות המתאימות לגיל המתבגרים. מקור השם – “גימנוס” היה, בתרגום חופשי – “תרגיל המתבצע בעירום”, ושסימל יותר מכל את השאיפה להפגין בגלוי את החוסן הגופני, אך המאוזן והאתלטי.

בתום שתי שנות לימוד עברו הנערים הבוגרים למוסד ה”אפביון” (מ”אפבוי” – בני הנעורים), שהכשירם להיות קציני צבא ומשרתי ציבור. בתום כשנתיים זכו הבוגרים בגלימת האזרחות ונקלטו בתפקידים ציבוריים.

יצויין כי מוסדות אלה, כמו גם אחרים כגון תיאטרון, אגורה (מרכז כלכלי-שוקי) או אקרופוליס (מרכז פולחני), אך בעיקר הגימנסיון, היו תנאי הכרחי להפיכת עיר קיימת, או לייסודה הראשוני כעיר מדינה, כפוליס. תופעה זו בלטה במיוחד בתקופה ההלניסטית, שאז בקשו השליטים המעין-הלנים להבליט את הלניותם ואת היותם שליטים ולא נשלטים.

הקמת ערי פוליס היתה נושא מאוד בעייתי: מחד כל עיר כזו על מוסדותיה ומיתקניה הנציחה את ניצחון ההלניות על הברבריות, אך מאידך נוצר חשש עקב היחס המספרי המעיק בין מיעוט מעין-הלני לבין רוב ברברי, שמקומיים יצליחו להסתנן אל תוך מעגל האזרחות העיוני ואל ממלאי התפקידים הציבוריים דרך החינוך בגימנסיון. זאת ועוד, השליטים הדינסטיים, כגון בית סלאוקוס בסוריה וסביבותיה ובית פטולמאיוס (תלמי) במצרים, לא רצו מחד לאבד את ייחודם המעין-הלני מול הברברים (אליבא דדעת ההלנים) ומאידך חששו כי היותם מיעוט מבוטל עלול אט-אט להיעלם. זאת ועוד, פרמטר נוסף נכנס אל המשוואות הנ”ל בדמות הון-ושלטון, שהרי השליטים הדינסטיים היו מעוניינים בקשרים הדוקים עם העשירים המקומיים, והאחרונים, איך לא, תבעו את תג-המחיר – כניסה הדרגתית לגימנסיון.
יצא איפוא שבתקופה הנידונה – משלהי המאה הרביעית לפנה”ס – משתנה ללא הכר ההגדרה של “מיהו יווני?”, כשנקודת האיבחון העיקרית, “נייר הלקמוס” הגנטי-חברתי, נדדה מהתחום הביולוגי (לידה למשפחה יוונית) לפרמטר החינוכי (התחנכות בגימנסיון), והתוצאה – חדירה מתמשכת של ברברים (שוב, הגדרה יוונית) שעברו תהליך של הלניזציה.
מדובר בסופו-של-דבר בתהליך סוציו-אתני-פוליטי כמעט ודאי, שדומיו מתנהלים עד עצם היום הזה בכל פינות הגלובוס, ואף במושבותינו אנו.

כיצד מתחברים היהודים לפרובלמטיקה זו? הפרשה מתחילה בכתב זכויות מאוד מעניין שהוצא על ידי ראשון השליטים ההלניסטים בסוריה והוא סלאוקוס הראשון. ובהקשר הנידון נציג בפניכם קטע מעניין הלקוח מספרו של יוסף בן-מתתיהו – קדמוניות היהודים – כדלקמן: “הם (היהודים) אף זכו לכבוד מידי מלכי אסיה (ההלניסטים), בצאתם איתם למלחמה, שכן סלאוקוס ניקאטור (הוא המלך סלאוקוס הראשון, 281-301 לפנה”ס) זיכה אותם בזכות אזרחות בערים שיסד באסיה ובסוריה התחתונה, ובאנטיוכיה המטרופולין עצמה, וקבע משפט אחד להם, למקדונים ולהלנים שהתיישבו (באותן ערים, ערי פוליס), באופן שזכות אזרחות זו (שלהם) קיימת עד היום הזה. והראייה – בפקודתו (של המלך) מקבלים היהודים, שאינם רוצים להשתמש בשמנם של הנוכרים, סכום כסף מסויים מאת ראשי הגימנסיון, מחיר שמנם (שלהם). וכשרצה קהל עם אנטיוכיה לבטל את (הזכות) הזאת במלחמה (שהיתה) בימינו, קיים אותה מוקיאנוס, שהיה אותו זמן נציבה של סוריה” (קדמוניות היהודים, יב, 120-119).

היהודים תחת השלטון ההלניסטי, ומדובר בעיקר על תושבי הערים, ובמיוחד הערים המרכזיות, נאבקו (בדומה לתושבים המקומיים, שלא נמנו עם המוצא ההלני או המקדוני) על קבלת זכות האזרחות, אזרחות העיר ההלניסטית, שצפנה בחובה יתרונות חשובים לאין שיעור.
יסוד חשוב בחיי קהיליית האזרחים העירונית היה החינוך, ומרכיב מרכזי בחינוך בתקופה ההלניסטית היה כאמור מוסד הגימנסיון, ששימש גם מרכז לפעילות אינטלקטואלית, מעין מועדון חברתי של פעם. המושג “אנשי הגימנסיון” כלל בתוכו את מרכז הכובד של הקהילה העירונית מבחינה פוליטית וחברתית. ויצויין כי התקיימה, במיוחד בתקופה ההלניסטית, זיקה אמיצה בין הגימנסיון לבין הצבא, והאזרחים נקראו לדגל, בעת הצורך, כאשר את מיומנותם הצבאית רכשו בגימנסיון ובאפביון.

מכל האמור בראש המקור דלעיל (של יוסף בן מתתיהו) אנו רואים כי סלאוקוס ניקאטור העניק זכות אזרחות ליהודים שישבו בערים (תוך הדגשת מתן האזרחות באנטיוכיה, שהיתה אחת מארבע ערי הממלכה של האימפריה הסלאוקית). אם כן, יש רגליים מוצקות לסברה כי זכות זו פתחה לפני אותם יהודים (לפחות אלה הרוצים בכך) אפשרות, מעין כרטיס-כניסה לגימנסיונים ולאפביונים.

הסמיכות בין הזכרת מענק האזרחות לבין התגייסותם של יהודים תחת הדגל הסלאוקי עשויה אף היא לעניין אותנו, בשל הזיקה הידועה בין מוסדות החינוך בערים ההלניסטיות (קרי הגימנסיון והאפביון) ובין האלמנט הצבאי. אולם היות שיריעת האפשרויות וההיפותזות בנידון רחבה היא, לא ניקלע אל בין ספקולציות היסטוריות, למעט אותה הזכרה כללית ומעניינת של סמיכות הפרשיות.

אותנו מעניינת יותר פרשת השמן הנזכרת המקור של יוסף בן מתתיהו. שמן הזית היה בבחינת יסוד בלתי-נפרד מן ההווי הגימנסיוני ואין להעלות על הדעת קיומו של גימנסיון וניהולו ללא שמן לסיכת הגוף, ובפרט לשימוש המתאבקים באימונים ובתחרויות. המתאבקים, בין אם בסגנון ה”זקוף”
(מעין ג’ודו של פעם) ובין אם בסגנון האלים יותר, ה”פאנקרטיון” (היינו קרב כולל, מעין “תפוס-כפי-יכולתך”), היו צורכים שמן בכמויות לא מבוטלות – לפני האימון או התחרות, כששני המתמודדים היו מעסים איש את רעהו ומשתמשים בשמן לצורך זה (ועל כך רבות הן העדויות הספרותיות והארכיאולוגיות ברחבי העולם ההלניסטי), ובפרט בתום התחרות היו מפייגים את שריריהם ואת מפרקיהם, הדדית, מטעמים גופניים-אתלטיים וגם כדי להפגין את החלק האנושי-החברתי שבפעילות הגופנית. עניין זה שימש גם מעין מנוף למערכות יחסים הומוסקסואליות. אם כן, נוכל לאמוד ולהעריך את חשיבותה של פרשה זו השקועה במקור העומד כאן לדיון.

זכות זו של קבלת השמן בחינם משתקפת היטב בעולם ההלניסטי, ובעיקר בממלכה הסלאוקית (היינו הלניסטית-סורית). ייצור השמן ואף אספקתו היו מונופול מלכותי. השימוש בשמן היה חשוב ואף מרובה, וידוע לנו על ערים, שחלק מהכנסותיהן הוקצו לרכישת שמן נוסף. השמן זכה בעיקר לשני שימושים מרכזיים – לפולחן ולפעילות הגימנסיונית.

מאוצר התיעוד של הממלכה הסלאוקית נדלה תעודה אחת מעניינת המשקפת מדיניות ממלכתית. התעודה מעלה על נס מתן פריבילגיות שונות לערי ההלספונטוס שבאסיה הקטנה, תחילה על ידי המלך אנטיוכוס השלישי, ואושרו על ידי אאומנס השליט. בין שאר הפריבילגיות אנו מוצאים את זכות הענקת שמן בחינם לצעירי הגימנסיון. בימי אנטיוכוס השלישי, ואף קודם לכן, נהנתה העיר מחופש ואוטונומיה, אולם זו לא פטרה אותה מתשלומים וממסים לאוצר המלכות. חלק מתשלומים אלה הוחזר לעיר (מטעם המלכות) לצורכי פולחן, ואוצר המלכות הקציב אף כמות מסויימת של שמן זית לצורך הפאלייסטרות והגימנסיונים. תמונה דומה עולה אף מימי אנטיוכוס השני.
יצויין כי הקצבה זו לא הוענקה לכל דכפין אלא לצורכי הפולחן ולשימושו על-ידי הצעירים שהתעמלו והתחרו בפאלייסטרה ובגימנסיון.

אם כן הדעת נותנת כי אותם יהודים, שקבלו את התמורה הכספית עבור כמות השמן מאת ראשי הגימנסיון, לא היו אלא אלה, שהתעמלו בגימנסיון ושנטלו בו חלק פעיל.

השאלה העולה מהכתוב היא: מדוע בולטת התנגדות היהודים לשימוש בשמן שניתן מכוח הזכות המלכותית על-ידי ראשי הגימנסיונים, שהרי אין מדובר בשמן לצריכה קולינרית?
הסיבה נעוצה, ללא ספק, במישור הדתי: החשש מטומאת נוכרים. חשש זה עולה מן העדויות המיוחסות לראשית ימי הבית השני. אי לכך דרשו אותם יהודים (אלה שנטלו חלק פעיל בחיי הגימנסיון) כי יותן להם מחירו של שמן זה (והדעת נותנת כי הללו השתמשו בשמן שהופק בבתי בד של חקלאים יהודים באזור). דרישה זו מעלה תמיהה נוספת: אם אין היהודים משתמשים בשמן נוכרי, מדוע יתבעו את מחירו מראשי הגימנסיון?
דומני, שפרט לעובדה, שהיהודים לא היו מוכנים לוותר, עקרונית, על זכות זו, שהרי בה גלומה זווית אחת מתוך עצם זכות האזרחות (זכות, שכאמור נאבקו היהודים למענה בתקופה ההלניסטית), הרי חשוב יותר להדגיש, כך דומה, את דרישתם זו שבאה, כנראה, מפי צעירי היהודים, חברי הגימנסיון, והמבליטה את השקפתם שהם אינם נטע זר בקרב הגימנסיון, אלא חברים שווים לשכניהם ההלניסטים.

זאת ועוד, תמוהה, אולי, הערתו של יוסף בן מתתיהו, בחלקו השני של המקור, כשהוא מבליט את פרשת השמן כראיה לזכות האזרחות, יכול היה המחבר להסתפק במתן עדות על קבלת האזרחות ולא להוסיף הערה בדבר השמן. נראה לי, בדומה למה שהתרחש באלכסנדריה של מצרים בתקופה מאוחרת יותר (בימי הקיסר קלאודיוס בשנת 41 לספ’) – הזיקה בין המאבק להשגת האזרחות ובין ההסתננות אל הגימנסיון העירוני, למגינת לבם של האזרחים האלכסנדרוניים, וכי פרשת הענקת זכות האזרחות ליהודי אנטיוכיה יסודה (כפי שהתרחש בערים אחרות) במאבקם של היהודים לקבלת זכות זו. ומדובר, בעיקרו של דבר, בשכבת האצולה היהודית, עתירת הנכסים, אשר קנתה לה עמדות-מפתח בעיר ההלניסטית. משפחות אלה בקשו, מטע הדברים, להעניק לבניהן אותו חינוך שזכו לו בני האזרחים, וחינוך זה הוקנה בגימנסיון. כך דומה, שתוך המאבק הכללי היהודי למען קבלת האזרחות בלטה במיוחד הדרישה למתן אפשרות חוקית לכניסה לגימנסיונים, ושמא אף, כפי שיתרחש באלכסנדריה, קדמה או ליוותה שורת ניסיונות לחדירה לגימנסיונים לאותו מאבק, או במהלכו. דרישה זו קוממה את קהיליית האזרחים האנטיוכית. ברם, היהודים לא טמנו את ידם בצלחת, והפנו, כך נראה, את מבוקשם למלכות גופה, וזו טרחה להדגיש אף את זכות קבלת השמן בחינם, ובמלים אחרות: את זכות הכניסה לגימנסיונים, ובכך נתנה משנה-תוקף לזכות האזרחות.
התנגדותם של האזרחים האנטיוכיים כלפי זכות קבלת הכסף תמורת השמן עולה משני טעמים: הטעם הפוליטי-עקרוני – להפקיע את היהודים ממעגל האזרחות, שהרי פעילות גימנסיונית היתה בחינת תנאי חשוב לקבלת האזרחות, והטעם הכלכלי – תשלום כספי (עבור השמן) גרע, ללא-ספק, מהכנסות העיר. אולם דומה, שמשני טעמים אלה, וביותר מן הטעם השני, נוכל ללמוד כי מספרם של היהודים שנטלו חלק בחיי הגימנסיון היה רב. שאם לא כן, אם מספר זה היה זעום, קשה להבין את התנגדותם החריפה של בני העיר לאותו תשלום (עבור השמן) ליהודים.

זאת ועוד, שורת ההתנגדויות לפריבילגיה זו במשך שנים לא מעטות (לפחות במהלך 400 שנה!!), כדברי המקור אצל יוסף בן מתתיהו (” … וכשרצה קהל עם אנטיוכיה לבטל את (הזכות) הזאת במלחמה (שהיתה בימינו), קיים אותה מוקיאנוס, שהיה אותו זמן נציבה של סוריה”), עשויה להתבאר על רקע ההנחה, שיהודים המשיכו באותן שנים, ואף מעבר להן, ליטול חלק בחיי הגימנסיון.

השאלה המרכזית העולה, ובמידה מסויימת מזדקרת, מפרשה זו נוגעת ללא ספק בנושא הפולחני, בעניין עבודה זרה, שהרי הפעילויות הספורטיביות השונות בגימנסיונים ההלנים וההלניסטיים טבלו עמוק בפולחן היווני, ומתוך כך נותרת השאלה – הכיצד גשרו היהודים בין אמונתם לבין העבודה הזרה המתחייבת מן הפעילות הגימנסיונית. לא אתחמק מדיון בעניין זה, אלא שהוא יידחה לאחד הפרקים הבאים בו נעסוק בפרשה המעניינת של הגימנסיון בירושלים בתקופה שקדמה אך מעט למרד המקבי-חשמונאי.

הפרשה הנידונה, אשר יש בה משום חיזוק נוסף לפעילותם הגימנסיונית של יהודים ברחבי העולם ההלניסטי, עשויה, בהצטרפותה לעדויות נוספות אחרות, להאיר יותר ויותר את הנושא הכללי המעניין, קרי – תרבות הגוף בקרב יהודי העולם ההלניסטי.