שיר השרירים – פרק שביעי: השחיה כספורט קרבי

גילויי הספורט וביטוייו בתקופת המקרא בממלכות הפרת והחידקל, כבתרבות המצריתהפרעונית, היו מכונסים על-פי-רוב תחת קורת-גג עללית אחת, והיא שניתן לכנותה בשם ספורט קרבי או ספורט צבאי

גילויי הספורט וביטוייו בתקופת המקרא בממלכות הפרת והחידקל, כבתרבות המצריתהפרעונית, היו מכונסים על-פי-רוב תחת קורת-גג עללית אחת, והיא שניתן לכנותה בשם ספורט קרבי או ספורט צבאי. כלומר, אימוני גוף שונים שנועדו לטפח את המיומנויות הגופניות של הלוחם ואת כושר הסבולת שלוף בעוד שלצידם פעלו מטרות נכבדות לא פחות כגון פולחן ושעשוע.

בין ענפי הספורט המוחזקים כמטפחי הכושר הגופני של הלוחם וכמשפרי מיומנותיו בלטה השחיה, בבחינת תרגיל שמטבע הדברים היה מקובל באותם אזורים משופעי נהרות כגון הפרת והחידקל וכן הנילוס.

מחלוקת עקרונית נטושה בקרב קהיליית המחקר באשר להגדרת סגנונות השחיה בתקופה העתיקה. וכשזו פוקדת את התקופה היוונית הקלסית, ואף את הרומית, חרף העדויות והמימצאים הרבים, קל-וחומר סכל הנוגע לעידן הקדם-רלסי. ואכן לא ייפלא הדבר אם מאן דהוא, הבוחן ציורים ותבליטים עתיקים, בני האלף השני והראשון לפנה”ס, יתקשה לקבוע בפסקנות אם מדובר בסגנון שחיה ברור ונראה לעין, כגון “חזה”, “חתירה” או “צד”, או שמא מדובר במה שניתן לכנות בשם סגנון “טבעי” (“שחיית כלב”). ובכלל, תמונות אלו עשויות להזין קשת רחבה של השערות.

דומה שהצצה במקורות המקרא עשויה לקרוע חלון לעולם דיוננו. ובכן, מעברי נהר נזכרים פעמים מספר במקרא, אך ללא הזכרת שחיה, כמו דויד החוצה את נהר הירדן בפרוץ מרד אבשלום בנו, ובאותו זמן צולח שמעי בן גרא בראש צבאו את הירדן.

לראשונה נזכר הביטוי “שחה” בספרישעיהו, והוא על דרך הסמל: “ופירש ידיו בקרבו כאשר יפרש השוחה לשחות” (ישעיהו כה 12). הבא להגדיר במדויק סגנון זה ייתקל, ללא ספק, בקשיים. באופן כללי נוכל לשער כי הפסוק משרטט סגנון הקרוב לסגנון “חזה”, הגם שרב בו הסתום על הגלוי. דומה שבירור הקושיה חבוי בהמשך הפסוק הנ”ל: ” … והשפיל גאוותו עם ארבות ידיו”.

כדי לנסות ולשפוך אור על אופל הבעייתיות הנ”ל נלך אחר המימצאים הארכיאולוגיים. ובכן, כמה תבליטים אשוריים שנמצאו בארמון הצפון-מערבי, הלוא הוא ארמונו של המלך אשורנצרפל השני (859-883 לפנה”ס) בנמרוד (כלח), פורשים לפנינו תמונה מעניינת מאוד, המקופלת במעברי נהר. בין החיילים הצולחים את הנהר בשחיה ניתן להבחין במספר חיילים החוצים את הנהר כשהם נעזרים בנאדות-עור ממולאי אויר. הם מאמצים את הנאדות אל קרבם בחביקת ידיהם, תוך שהם נעזרים בתנועות רגליהם במים, כדי להאיץ את התקדמותם.

ובכן, היהיה זה כה רחוק מלהניח,שפסוקנו הנ”ל בספר ישעיהו מכוון בסמלו לתמונה דומה. היינו השוחה פורש א “ידיו בקרבו” תוך שהוא מאמץ בדרך זו את נאד העור ו”משפיל את גאוותו” – כסמל לאותו נאד עור בתנועת חביקה “עם ארבות ידיו”, וכמה מעניין הדבר, שהביטוי “ארבה” בתלמוד הבבלי, בהשפעת השפה המקומית, אינו אלא ספינה קטנה, זו המופיעה גם במקור אחר כ”חבית של שייטין” (משנת כלים ב, ג), היינו מיתקן עשוי עץ ללימוד שחיה, או אבזר עזר לשחיין.

ובאשר להקשר ההיסטורי דומה שלא בכדי מצאנו פסוק זה בדברי ישעיהו. נביא זה חי בארץ בתקופת התעצמות הממלכה האשורית והיה עד למסעות מלכיה לארץ (701-734 לפנה”ס). כך אין זה כה רחוק מלשער כי אבזר השחיה שנידון כאן נראה בארץ ותורגל על ידי החיילים האשוריים.

נסיים בדברי הנביא יחזקאל שחי ופעל במחצית הראשונה של המאה הששית לפנה”ס ונמנה בין נכבדי ירושלים שגלו בשנת 597 לפנה”ס יחד עם יהויכין מלך יהודה. יחזקאל יודע להבחין בין גבהי פני המים על ידי התיבות הלשוניות הבאות: “מי אפסיים” הרדודים מאוד, “מי ברכיים … מי מתניים” כרדודים ומעט עמוקים ו”מי שחו” מוגדרים כעמוקים, היינו מעבר מים הניתן לחציה בשחיה בלבד. האם גם לנגד עיני יחזקאל נראו ונדמו החיילים האשוריים?!

בספר תהלים מובאת תמונה על דרך הסמל כדלקמן: “יגעתי באנחתי, אשחה בכל לילה מיטתי, בדמעתי ערשי אמסה” (תהלים ו 7).