סיקור מקיף

שיר השרירים פרק ו': קשתות עליך ישראל

אצל בני ישראל היה שימושה של הקשת במלחמות מוגבל בתחילה. וכך מופיע למשל נשקו של יהונתן בן שאול

קשתים פרסיים ברצועת עיטור בארמון דרייווש בשושן, לבנה מזוגגת מזכוכית, 510 לפני הספירה
קשתים פרסיים ברצועת עיטור בארמון דרייווש בשושן, לבנה מזוגגת מזכוכית, 510 לפני הספירה

(הערת העורך, קטע זה לא מופיע בסדר הכרונולוגי בסדרה בשל תקלה. אנו מתקנים אותה כעת)

אף נושא זה, כקודמיו, מבקש להראות את המעבר משדה הקרב לשדה הספורט.
ירי חצים מקשת דרש מיומנות גבוהה ביותר. הקשת הורכבה תחילה מעץ גמיש פשוט, הנמתח על ידי מיתר, שחוזק לאחר זמן על-ידי קישורים, עד שלבסוף פיתחו את הקשת המורכבת, שהיא צירוף מחוכם של עץ וקרן, כזה שהגביר את טווח הירי ואת מידת דיוק הפגיעה.
נשק זה הופץ על-ידי ההיקסוס באמצע האלף השני לפנה"ס, ואת תפוצתו העיקרית מצא במצרים.

אצל בני ישראל היה שימושה של הקשת במלחמות מוגבל בתחילה. וכך מופיע למשל נשקו של יהונתן. יהונתן, בנו של שאול, הרוצה להודיע לדויד בהסתר מהי תשובת שאול, מוסר לו את תוכניתו: "ואני שלושה החיצים אורה צידה לשלח לי למטרה" (שמואל א' כ 20). והוא משגר את נערו למצוא את החיצים האבודים ומעביר את הודעתו לדויד.
דומה שמקרה זה מאפיין סוג של עיסוק, כזה שהיה נפוץ בתקופה ההיא, שלהי האלף השני לפנה"ס, כנראה בקרב חוגי המלוכה ואצולה, לאמור ירי חיצים למטרה כשעשוע וכאימון כאחד. נראה כי החיצים הראשונים היו נורים מהקשת כדי לבחון את יעילותה ואת יציבות היד האוחזת בה, אחרת יקשה על נערו/נושא כליו של יהונתן להבין כיצד החטיא אדונו את המטרה בפעם השלישית. כך או כך,אין ספק שתופעה זו – ירי חיצים למטרה – אכן מעניינת.

יהונתן היה כנראה מיומן היטב בשימוש בקשת, שהרי דויד מקונן עליו לאחר מותו, לאחר הקרב כנגד הפלישתים בהרי הגלבוע (1006 לפנה"ס) בזו הלשון: "קשת יהונתן לא נשוג לאחור" (שמואל ב' א 22). דימוי זה לקוח כנראה מאיפיונו של הקשת המנוסה, בעל היד החזקה והיציבה, העמידה הנכונה והלפיתה המיומנת של החץ על המיתר הנמתח, וכך נבין את ברכתו של יעקב ליוסף בנוסח של "ותשב באיתן קשתו" (בראשית מט 24).

בפיו של דויד המקונן נשמע צו מעניין ומיוחד. הוא דורש "ללמד בני יהודה קשת" (שמואל ב' א 18). כנראה שדויד הושפע מעצם פציעתו של שאול על ידי הקשתים הפלישתים (ה"מורים" כלשון הטקסט) ומוחה כנגד העדר המיומנות ה"קשתית" על ידי הצבא הישראלי (אולי מגזירה פלישתית, אדוני הארץ דאז). הצו של דויד חשוב מאוד לענייננו בשל העובדה שהוא מורה על לימוד השימוש בקשת וחץ והוראתו.
יצויין, אגב, שמהלכים כאלה התבטאו אחר כך בקשתות מעין ספורטיבית.
דויד היה גם נאה דורש וגם נאה מקיים, ועוד קודם לקינתו דאג לכך שכוחותיו ישתבחו גם בקשתים מעולים. היה זה בשנת 1007 לפנה"ס והמקרא מעיד על כך כדלקמן: "ואלה הבאים אל דוד לציקלג, עוד עצור מפני שאול בן קישןהמה גיבורים עוזרי המלחמה, נושאי קשת מימינם ומשמאילים באבנים ובחיצים בקשת מאחי שאול מבנימין" (דברי הימים א' יב 2-1).

הצטיינותם של בני שבט בנימין כקשתים מיומנים ומעולים בולטת אף בהמשך התקופה. לאסא מלך יהודה (867-908 לפנה"ס) היו מאתיים ושמונים אלף "נושאי מגן, דורכי קשת מבנימין" (שם ב' יד 7) ויצויין כי דריכת הקשת נחשבה לפעולה מורכבת שדרשה מיומנות רבה. בצבאו של יהושפט מלך יהודה (851-867 לפנה"ס) היו מאתיים אלף "נושקי קשת" (שם יז 7) (היינו "רובאים") אף הם מבנימין.
דומה שהשימוש בקשת התפשט עם כניסת קכב הברזל, כאשר השימוש בכלי נשק מטוליים המעיט את האפשרויות של קרב הפנים.

לדעתי הפסוק המעניין ביותר, שהוא בבחינת המועט המחזיק את המרובה, ועניינו אליגורי, משהו בדומה לפסוק שדנו בו מספר ירמיהו לגבי הרץ המתפאר כי הצליח להשיג את הסוסים במרוצתם, משוקע בספר איכה ולשונו: "דרך קשתו ויציבני כמטרא (כך בטקסט) לחץ" (איכה ג 12) ובדומה לו – "ויקימני לו למטרה" (איוב טז 12) ונוסיף שוב את הצו של דויד – "ללמד בני יהודה קשת" וכל זאת בפרספקטיבה של המקורות החוץ-יהודהיים, ובעיקר באלו המצריים.
ובכן, השימוש בקשת המורכבת הצריך אימון מרובה לפיתוח הכוח, להצבת הרגליים וללפיתת החץ בשעת הדריכה. לשם כך קוימו מטווחים מיוחדים, שבהם עמדו מאמנים מאחורי הקשתים ותיקנו את מצב עמידתם ודרך כיוונם. כל זאת על מנת שלא תהפוך הקשת ל"קשת רמיה" (ישעיהו עח 57) וש"חיציו כגיבור משכיל לא ישוב ריקם" (ירמיהו נ 9) כדברי המקרא.
את הקשת אחזו ביד שמאל ואת המיתר דרכו ביד ימין, כפי שרומז לנו המקרא: "והכיתי קשתך מיד שמאלך וחיציך מיד ימינך אפיל" (יחזקאל לט 3) ואשר מתאמת היטב עם הציורים המצריים הרדומים.
המטרות היו עשויות לוח עץ מלבני, מוצב על גבי מוט. מטרות מיוחדות, שבהן ביקשו להפגין את עוצמת הקשת המורכבת, רבת כוח החדירה, היו עשויות מלוחות נחושת גולמית.
אין ספק שיחידות הקשתים המעולים, שלחמו תחת דגלם של מלכי יהודה, רכשו את מיומנותן לאחר אימונים בירי חיצים למטרה כדוגמת הקשתים המצריים. והעדות המקראית על יהונתן היורה חיצים למטרה, דומה שהיו לה תקדימים גם בתקופה שקדמה לזמנו. הופעתה לראשונה של עדות זו בתקופת יהונתן משמשת כעדות ראשונית, עוברית, לעצם תחילת התפשטות התופעה בקרב חוגי המלוכה והאצולה בעיקר, כבעלי שעות הפנאי ואחר כך בקרב יחידות הקשתים, כגון אלו מבני בנימין, שהודות לאימונים שעברו רכשו מיומנות גם בשימוש בקשת, כי הרי בתקופה שקדמה לימי יהונתן התפרסמו בני בנימין במיומנותם הרבה כקלעים. היה זה במאה 11-12 לפנה"ס בפרשת "פילגש בגבעה", שעליה מוסר המקרא בלשונו: "מכל העם הזה (מבני בנימין) שבע מאות איש בחור (היינו נבחר) איטר יד ימינו. כל זה קולע באבן אל השערה ולא יחטיא" (שופטים כ' 16). קלעים מעולים היו אך לא כן קשתים. את המיומנות בקשת מעלה המקרא לתקופת דויד. עם זאת ולמרות ההפלגה ביכולת – שיגור אבן הקלע אל עבר השערה, מסתתרת מאחורי כל זאת תופעת הטיווח לעבר מטרה כלשהי.

ונחזור לעניין הפסוק באיכה – "דרך קשתו ויציבני כמטרא לחץ" – נגלית לנגד עינינו תופעת הטיווח וכנראה מחוץ לתחום הצבאי, היינו, ובזהירות רבה, המעין ספורטיבי, והעובדה שהירי משמש כאליגוריה, באה ללמד, כך דומה, על נפיצות התופעה, שהיא עצמה שקולה לאיזשהו שלב חשוב במעבר מהאביזר הצבאי לזה הספורטיבי.

שיתוף ב print
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב twitter
שיתוף ב facebook

3 תגובות

  1. תודה, יחיעם.
    אני, אגב, משתמש בפסוק הזה כדי להראות כי למילה "את" יש שימוש נוסף על זה שאנו מכירים.
    אמיל זטופק היה רץ מרתון. זו לא ריצה מהירה, ומשום כך אני נוטה לקבל את ההתנשפויות 🙂

  2. אכן זהו הפסוק, והוא למעשה, אינטרפרטטיבית ומטאפורית, מענה לאותו רץ מתפאר. תופעה כזו אנו מוצאים במיתולוגיה היוונית והרומית.
    ו"בינינו" יכול אדם להתחרות מול הסוס בשל יכולת ההתפרצות, אלא שמקץ מטרים ספורים תדביקו החיה ותנצחו אל נקלה.
    קיים ויכוח, אגב, האם הכינוי "הקטר הצ'כי" שהודבק לאמיל זטופק האגדי, נבע מניסיונויו להתמודד עם מפלצת הברזל, או שמא בשל התנשפויותיו הקולניות בריצתו.

  3. "הרץ המתפאר כי הצליח להשיג את הסוסים במרוצתם", האם אפשר קישור?
    הפסוק שאני מכיר הוא "את רגלים רצתה וילאוך ואיך תתחרה את הסוסים" (ירמיהו, י"ב, ה').

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

לוגו אתר הידען
דילוג לתוכן