סיקור מקיף

שיר השרירים מ"ה: רחצה ושחיה

אצל יהודי ימי-הביניים לא התקבלה השחיה כענף ספורטיבי כמו משחקי הכדור או הסיוף, עם זאת בשל החרדה ההיגיינית שהטרידה לא אחת את הציבור היהודי, נקשרה השחיה עם הרחצה באופן די טבעי.

שחיינים חובבים בים. צילום: shutterstock
שחיינים חובבים בים. צילום: shutterstock

הכנסיה הנוצרית בימי-הביניים גילתה כלפי השחיה יחס שלילי בראותה אותה כבלתי מוסרית. בתקופות שונות אסרו את השחיה ורדפו את השוחים ואפילוו מתקנים-רפורמטורים כמולותר צווינגלי גינו את השחיה והחרימו אותה. למרות זאת תפסה השחיה חלק חשוב באימוני האבירים ובתקופת הרנסאנס, כצפוי, היא קמה לתחיה.

אצל יהודי ימי-הביניים לא התקבלה השחיה כענף ספורטיבי כמו משחקי הכדור או הסיוף, עם זאת בשל החרדה ההיגיינית שהטרידה לא אחת את הציבור היהודי, נקשרה השחיה עם הרחצה באופן די טבעי.

רחצה

כפי שכבר צויין, צמחה ההלכה היהודית והוראותיה כיורשת ספרות המשנה והתלמוד, כשזו, מסיבות שונות, דנה היטב בסוגיות הכרוכות בהיגיינה וברחצה בכלל. נוסיף לכך את התפתחות מדע הרפואה וההשפעה הסביבתית על הקהילה היהודית ונמצא גורם ממנף את נושא הרחצה בקרב הציבור היהודי. ואכן לא נתפלא כי כבר במאה הששית ממליץ אסף הרופא על המרחץ, ובלשונו: "כי ימציא מנוחה לגוף ולרגוע בו האברים הנקשחים מרוב הלחה. אז תסור עצלות הגוף ויבוא (הגוף) לידי מרפא" (ז. מונטנר, מבוא לספר אסף הרופא, סעיף 1197).

המרחץ הקיף עניינים נוספים, שהרי במרחץ היו גם מעסים, כדברי רש"י בפירושו למשנת שבת (כב, ו) – "סכין וממשמשין, אבל לא מתעמלין ולא מתגרדין", כשהוא אומר: "וממשמשין – ביד על כל הגוף להנאה … לשפשף בכוח. ולא מתגרדין –גרסינן במגררת (מגרדת), שקורין אשטרייל"א" (תלמוד בבלי, שבת קמז עמ' א). כלומר בכלי מיוחד לעיסוי ולקילוף עדין של העור.

במגילת אחימעץ של המאה ה-11 מסופר על רבי שפטיה, שהתפרסם כרופא, כגיבור חיל וכרוכב מעולה על סוסו. ובכן, לאחר שגמא מרחקים רבים ברכיבה "ובא אל העיר טרם חשיכה והלך להרחיץ ברחיצה וסיכה (שימון העור, עיסויו וקילופו)" (מגילת אחימעץ עמ' 8). אף תלמידו של רש"י, רבי שמחה מוויטרי, בעל "המחזור", ייחס חשיבות רבה לרחצה ולסיכה.

עם זאת, כמו במקרים רבים אחרים, תנופה רבה יותר בנושא זה אנו מוצאים אצל הרמב"ם השוטח בפנינו, בשיטתיות ובסדר מדעי כמעט את תמונת הרחצה.
לדבריו "דרך הרחצה, שייכנס אדם למרחץ משבעה ימים לשבעה ימים, ולא ייכנס סמוך לאכילה, ולא כשהוא רעב, אלא כשיתחיל המזון להתעכל ורוחץ כל גופו בחמין (במים חמים), שאין הגוף נכווה בהם וראשו בלבד בחמין שהגוף נכווה בהם. ואחר-כך ירחוץ גופו בפושרין ואחר-כך בפושרין מן הפושרין עד שירחץ בצונן, ולא יעביר על ראשו מים לא פושרין ולא צונן, ולא ירחץ בצונן עד שיזיע ויפרק את כל גופו (יבצע עיסוי ושפשוף), ישתטף (ישטוף עצמו) ויצא …" (ספר המדע, הלכות דעות, ד, טז). די איפוא בקטע זה כדי להכניסנו לסוד גישתו המיוחדת של הרמב"ם, שהיא מבוססת על ראיה מדעית פרי חקירותיו.

יש להקדים, לדעת הרמב"ם, את הרחצה לעימול, וכדבריו – "ראוי שתקדים ותחפף הגוף ותמרחהו קודם ההתעמלות" (על הנהגת הבריאות ב). אולם בכך אין תפקידו של המתעמל מסתיים, אלא "אחר כלות ההתעמלות תטבול הגוף בשמן (עיסוי הגוף בשמן) ותחפפהו חפיפה שווה, ויתנועע ויתהפך תנועה שווה, וזו היא ההחזרה (הרגיעה והפיוג). ואחר (כך יבוא למרחץ) וידיח עצמו ולא יתארך (יתעכב). והנה אחר המרחץ יקח מאכל" (שם ג). לפנינו שוב מידה רצינית של התייחסות לרחצה הקשורה היטב בכל העיסוק בהתעמלות. הרמב"ם לא הציע חידוש מהפכני בתחום זה, מכיוון שהתנהלות זו ידועה לנו מכתבים יוונים ורומיים קלאסיים. תרומתו של הרמב"ם, מעבר להפצת רעיונותיו בקרב הציבור היהודי, היא בסדר המדעי, הרפואי המתקדם של הפעילות המשולבת – התעמלות ורחצה.

גם רבי שם-טוב בן יוסף אבן פאלקירא (1290-1225), מי שעודד את העימול ואת העיסוק בכלל בתרגילי גוף, פסק במפורש – "ותתמשה (תרחץ ותתעסה) ותסוך, כי ארוכה (רפואה) לגוף האדם בהתמשות וסיכה" (בתי הנהגת גוף הבריא, בתי הנהגת הנפש, חלק ששי, עמ' 28). חשיבות הרחצה והסיכה בולטת אצלו בעובדהשהוא הקדיש פרק שלם בחיבורו להתנהלות זו.

בין המצטרפים למשבחי הרחצה נמצא גם הרשב"א מספרד. מאשכנז נודע כי מועצת הכנסיה בברסלאו אסרה בשנת 1267 על יהודים להשתמש בבתי המרחץ המקומיים, וזאת כפי שמצאנו גם בצרפת. איסורים אלה מלמדים על מציאות קיימת – על רצונם של יהודים לרחוץ באותם בתי מרחץ ממודעות היגיינית רבת שנים וגם מן ההיבט החברתי – להשתלב בחברה המקומית.
בכל קהילה היה בית מרחץ ובקהילות הגדולות והמבוססות, כגון באוגסבורג הגרמנית, או בלונדון הבריטית, היו כמה בתי מרחץ מפוארים וססגוניים.
בעיר נרבון שבצרפת הוחרם בית מרחץ יהודי ושנתיים אחר-כך העניק המלך הספרדי אלפונסו ה-7 בית מרחץ יהודי למנזר קלמנס הקדוש בעיר טולידו. בשנת 1391 היו בין המבנים המוחרמים בעיר היידלברג שבגרמניה כמה וכמה בתי מרחץ מפוארים.

מנחם אהרון, בעל "צידה לדרך" (1350) מעיד, בעקבות מחקרי הרמב"ם, כך דומה, כי "כל הרוצה לשמור על הבריאות ירחץ גופו. לא ייכנס אדם למרחץ כשהוא רעב ולא כשהוא שבע, אלא אם ירצה להכחיש גופו (כלומר לרזות). כשייכנס למרחץ יזיע בתחילה ויקנח (כלמר יספיג עצמו) בבגד פשתים. ואחרי-כן ישטוף גופו במים חמים שלא ירעד בה גופו יחסר חמימות המים עד שיהיו פושרין (ממש כהוראת הרומאים). וכשירחץ ראשו יהיו המים בתכלית החמימות. ולכן, מינהג טוב ליכנס (להיכנס) למרחץ בלילה, כדי שיישן השינה הטבעית, ושלא תשתה מים קרים בצאת, וכן תכסה ראשך היטב" (צידה לדרך, מאמר א' כלל ג' פרק יא).

אמנם בולטת כאן השפעה מסויימת מהוראות הרמב"ם, ברם טבעי הדבר שבמשך הזמן, במהלך ימי-הביניים, מצאו חכמים צורך,לאור מציאות קיימת ונפוצה, להתייחס בתקנותיהם להלכות רחצה, בבחינת הרצון להופכה למסודרת ומאורגנת יותר. דויד הראובני, בן המאה ה-16 מספר בהתפעלות על בית המרחץ של יהודי רומא, ומהתקנות הדנות בעיר ונציה של אותה תקופה, ומהחשש לפריצת גדרי מוסר בבתי-המרחץ הציבוריים, ניתן ללמוד על מנהגם הרווח של יהודים לרחוץ בהם ולהשתמש בשירותיהם של בלנים ואף בלניות.

אף בחסידות מודגשת חשיבות הרחצה, עד שאמרו עליו, על הבעש"ט, "שזכה להארה עליונה, מחמת שהיה תמיד בטבילות ובמקוואות" וכי טבילה טובה מתענית, שהתענית מחלישה את הגוף ונוטלת ממנו את הכוח הדרוש לעבודת האל, לתפילה בהתלהבות.

ב. שחיה

כבר מתחילת ימי-הביניים אנו מוצאים במקורות השונים עדויות על שחיה, זאת ללמדנוו, מעבר לצד האקדמי, הפרשני, כי אכן יהודים נחשפו לספורט זה, בנהרות בעיקר.
בתשובות הגאונים קיימת התיחסות לטקסט התלמודי בדבר "חריות של דקל", שעושים מהן מחרוזות לתינוקות "וחוגרין אותן במתניהןן, כדי שיהו צפין ושטין על פני המים" (תשובות הגאונים, הרכבי, סימן לד). האם לפנינו רמיזה על מעין מצוף?
החכמים מצאו צורך לפסוק, כי על מנת להציל אדם בשבת מותר "אפילו לשוט במים, עליו לשוט".
הרגמ"ה, רבנו גרשום מאור הגולה (1028-960) מפרש את התיבה התלמודית "בר אמודאי" כ"אומן שיודע לשוט על פני המים", ובעל "הערוך השלם" בן המאה ה-11 באיטליה מפרש "שט" כ"שוחה" (כרך ח' עמ' 59).

גם רש"י מתייחס ל"בר אמודאי" הנ"ל כאדם שיודע "לשוט במים", ולגבי העדות שבתלמוד הבבלי, במסכת קידושין – "האב חייב בבנו … ויש אומרים אף להשיטו (ללמדו שחיה) במים, מוסיף רש"י – "אף להשיטו בנהר", שהרי אירופה רוויה בנהרות.
רבנו תם (1171-1100) ידע לספר על יהודים, ההולכים לנהרות, אפילו שרחוקים ממקומות מגוריהם, על מנת לרחוץ בהם בלילות, ואולי בהסתר מעיני המקומיים . ורבי אליעזר בן יואל הלוי מאשכנז (1225-1140) פוסק כי "לא ישוט אדם בבריכה מלאה מים (בשבת) ואפילו עומדת בחצר (היינו ברשות היחיד) … ובצונן מותר לרחוץ, אפילו כל גופו, אפילו במקווה, ואף מעיין. כן יזהר מלשוט" (שו"ת ראבי"ה סימן כב, חלק א' עמ' 283). התיבה "לשוט" מכוונת לשחיה. מדובר כאן בבריכה פרטית שהיתה ברשות משפחות אמידות. חכמים אסרו על השחיה בשבת, כנראה בשל אביזרי השחיה כגון חגורות ציפה ומשום החשש למים שעלולים להישפך מן הבריכה החוצה.

הרמב"ם במאה ה-12 דימה את החכמה למים, "כי אשר ידע לשחות יוציא פנינים מקרקע הים, ומי שיסכול השחיה יצלול (כלומר יטבע). ולזה לא יכניס עצמו לשחות אלא מי שהרגיל בלימודה" (מורה נבוכים חלק א' פרק לד).

רבי צדקיהו בן אברהם ממשפחת הענווים, מחבר "שבלי הלקט" העיד כי לא נמצא בכל התלמוד שרחיצה בנהר אסורה בשבת, אלא "שיטה" (שחיה בעזרת אביזרים) בלבד, וכלשונו – "ולא שטין על פני המים, גזירה, שמא יעשה חבית של שייטין (מין אמצעי ציפה עשוי עץ) … (ולכן, כל מי שרוצה לטבול בשבת) הרשות בידו, אך צריך לו ליזהר שלא ישוט ולא יעקור רגליו, מפני שנראה כשט. ויזהר עוד שלא יחבט במים בכוח, שיקלחו חוץ לד' אמות, אפילו בתוך הנהר" (שבלי הלקט סימן קי). שמא נרמז כאן דבר אודות אופן השחיה וסגנונה, משהוו הקרוב לסגנון חתירה, כשהמקור חרד מפני הצלפה במים שייצרו הקלחה מעבר לארבע אמות (מעל 2 מטר).

איסור השחיה בשבת בולט אף בספר חסידים. ברם חובת האדם להציל אשה הטובעת בנהר ולו גם ייאלץ לשחות בשבת. הבעש"ט מציע לבצע תנועות מסויימות לאותו שחיין שנקלע למערבולת, כדי שייחלץ עצמו מסכנת טביעה.

שיתוף ב print
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב twitter
שיתוף ב facebook

תגובה אחת

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

לוגו אתר הידען
דילוג לתוכן