סיקור מקיף

שיר השרירים מ"ד: מה ליהודים ולטניס? (ג')

יהודים בצפון איטליה ששיחקו טניס, מוזכרים בספר משנת 1560

משחק זוגות בטניס. צילום: shutterstock
משחק זוגות בטניס. צילום: shutterstock

גישתם של מנהיגים רוחניים יהודים משתנה לטובה החל מן המאה ה-16 באיטליה –מולדת הרנסאנס וההומניזם אשר הקרינו היטב על החברה היהודית באיטליה הצפונית בעיקר ועל מנהיגי הקהילות. בל נשכח כי הרנסאנס סימל את תחייתן של התרבויות העתיקות הקלסיות של יוון ורומא, היכן ומתי שתרבות הגוף תפסה שם מקום חשוב ביותר.

מתוך כך לא נתפלא לדעת כי משקי הכדור בשבת היו נהוגים בגטו היהודי שבעיר ונציה וכי תופעה בולטת במאה ה-16 היא זו המעידה על בחורים רבים אשר "מבלים זמנם בשחוק הכדור" (רבי יוסף אבלי, ספר היובל ללוי גינצברג, עמ' רעו).

הסופר והמחזאי היהודי המפורסם, יהודה לאונה די-סומי פורטה לאונה (1592-1525), סיפר בקומדיה שלו – "צחות בדיחותא דקידושין" – כי התלמידים שמחים שרבם ומורם, רבי חמדן המלמד, מתעסק בעניינים אחרים (משמש כעורך דין), וכך הם פטורים מן הלימודים רוב הזמן, וכך מספר אחד התלמידים לחבריו: "רואה אני כל היום את מורה צדקי טרוד בעסקים שונים, כי רבים צריכים לו, אשר בעבור זאת ברוב הימים לא אפתח ספר ואני עלז ושמח, כי ירבו עלי עיתות הפנאי לצחק (לשחק) עם יתר הנערים (בכדור) … אך עתה למי אחשה? ולא ארוץ אל המערכה לקנות לי כדור אחר, טוב ויפה, כי זה איננו שווה לי" (צחות בדיחותא דקידושין, חלק ראשון, דיבור חמישי).

לפנינו ללא ספק סאטירה עוקצנית על חיי התלמידים והמורים בצפון איטליה. וסאטירה, כמו סאטירה, משקפת, אם כי בהגזמה, כדרכה של כל סאטירה, תמונת מצב נאנמנה של בילוי שעות הפנאי במשחקי כדור.

הנער ההולך לרכוש כדור חדש, משודרג משהו, והוא ממהר אל המערכה (למשחק המדומה לקרב, או שמא לסיבוב הבא שבתחרות), עשוי להצביע, אולי, שפריטי משחק נקנו בחנויות או בדוכנים, ולא נעשו בצורה פרימיטיבית בידי בעל-בית. ואם כן לפנינו עדות מעניינת גם על מידת המודרניזציה בתחום זה בקרב הנוער היהודי.
במקום אחר מבקש הנער מן האומנת המשגיחה עליו לתת לו בגד מסויים, ונימוקו – "למען אהיה יותר קל התנועה בהתנועעי היום בצחוק הכדור" (שם, נספח ראשון, שתי שיחות בין תינוק , א'). האם מדובר בתלבושת מיוחדת שהיתה נהוגה במשחקי הכדור, או בכלל להיות קל תנועה, כפי שהמשחק מחייב, אין לדעת. בכל מקרה העדות מעניינת.

בתקופה זו ידועות לענייננו שתי עדויות מופלאות הנוגעות למשחק הטניס בקרב יהדות צפון איטליה – זו של הרמ"ף וזו של הר"י מודינה.

חיבורו של הרמ"ף, רבי משה פרובנצלו ממנטואה (מנטובה) שבצפון איטליה, נכתב בשנת 1560, חמש שנים בלבד לאחר הופעת ספרו של אנטוניוני סקיינו(scaino), הנחשב למקור המודפס הראשון על משחק הטניס והסוקר את כלל משחקי הכדור של תקופתו (י. ריבקינד, תשובת הרב משה פרובנצלו על משחק הכדור, עמ' 376-366). דוכסות מנטואה תפסה מקום חשוב ביותר בתולדות החינוך הגופני, שהרי כמאה וחמישים שנה לפני תקופתו של הרמ"ף, הקים בה המחנך הדגול, ויטורינו דה-פלטרה, את "בית השמחה" (la giocosa) שלו כמוסד החינוכי הראשון שהחייה את החינוך הגופני בפועל בתקופת הרנסאנס. ואין זה מקרה בוודאי, שתרבות הגוף היתה מפותחת במנטואה, וכי אף יהודי העיר נתפסו לפעולה זו לצד כל אותן פעילויות תרבותיות, מדעיות או תיאטרליות שבאו לידי ביטוי על יהודי יהודי מנטואה.

ראשית אציג את השאלה ולאחריה את תשובת הרמ"ף:

"שאלה נ"ג על צחוק הכדור בשבת ויום-טוב. ילמדנו רבנו אם מותר לצחוק (לשחק) בכדור בשבת ויום-טוב, ומה גם בבית המוכן לכך, פה מנטובה, חוץ ללעיר,כי חוששים אנו להם מחטאת. יבוא נא דבר מער"ת על כל פרטי וצדדי האיסור וההיתר בזה אצלו ותורה נבקש מפיהו, כי מלאך ה' צבאות הוא" (אוסף אדלר מס' 790. מובא אצל י. ריבקינד, תשובת הרב משה פרובנצאלו על משחק הכדור, עמ' 371 ואילך).

תשובת הרמ"ף: "כאשר שמענו השמועה, מעבירים עם ה' וקול רעמם בגלג"ל החוזר תמיד בשבתות וימים טוביםתוך העיר וחוצה לה, גם בבית שבשדה, שם כדור אל ארץ רחבת ידיים (ישעיהו כב, 18). ינידוהו הבחורים, יקלעוהו בכף או בקשת קטנה מעוטפת נימין, מסורגת חבלים, וזה במקום ששכרו להם לאותם הימים בשכר קצוב או לחלק ברווח דבר יום בימו. מצחקים (משחקים) בו דבר מסויים לעקר הצחוק בתחילה ומעלים עליו באיניוטי בלע"ז, כמינהג הקוביה, ונוצחים זה את זה, אם מעט ואם הרבה,אוכלים ומשקים ושאר הדברים וכולם נעשים דינרים בבואם לחשבון על צחוקם (משחקם) ביניהם לאחר זמן. כן ראינולבקש צדדין לדון אותם לכף זכות. אמרנו, אולי מזקנים התבוננו והיו ביניהם כאוחזים מעשי אבותיהם בידיהם. שכך היו ראשונים עושים בימים ההם, מקראי קודש, לעונג ושמחה, מערכה מול מערכה, כצחוק (כמשחק/כתחרות) התפיסה והאביקה (ההיאבקות). רצים וקופצים, איש אל רעהו עד שהגוברים מהם נוצחים לחלק שכנגדם מענייני אכילה דבר מה … ונמצאו בחורים אלו בדורנו זה מתענגים בצחוק הכדור, כמו הראשונים בצחוק האבוקה (היאבקות או להטוטנות בלפידים), כי כל מתענג ברצונו מתענג ואפילו בבכיה כרבי עקיבא. אבל לא עלתה יפה זו התנצלותם בידינו, שאין הנדון דומה לראיה. ויש יתרון לראשונים מהם בהבדל ביניהן מבוא, כדין האסור ובין המותר. וזה שכבר נתבאר, קודמים ההם שלא היו מחללים שבת במרוצתם ודומין קצת מה מפאת היתרם לרבנן דרהטי בפירקא (כלומר שרצו ב"פירקא") ואלו המשחקים בכדור במקום הידוע בשדה שם, פעמים רבות יוציאוהו מן החלונות, ונמצא שבת קודש מתחלל בהוצאה ההיא מרשות היחיד לשדה, שהוא כרמלית (מקום רחב ידיים, שאינו רשות היחיד ואינו רשות הרבים), וכאשר יביאוהו משם אל תוך הבית ששוחקים בו, הרי חילול שני בהכנסה מכרמלית לרשות היחיד. ואם מדי הביאם אותו ( את הכדור) יעמדו בשדה שם, חוץ לד' אמות ממקום עקירתו, הרי חילול שלישי בהולכת ד' אמות בכרמלית. האמנם כי איסור זה הוא שם בשבת בלבד ולא ביום טוב, גם לא בשאר מקומות, אפילו בשבת, שאין הכדור יוצא בהן מרשות יחיד. אבל עוד שם איסור אחר כולל מכל מקום ובכל זמן מהם, והוא הצחוק בו בכלי ההוא (כלומר הכף או הקשת מסורגת הנימין) דלא גרע מכלי-שיר (הקשת נדמית למעין נבל מיניאטורי, או לכל כלי פריטה דומה) שאסרו חכמים לנגן בו, שמא יתקלקל ויבוא לתקנו (בשבת) ושכירות המקום לימים ההם, וכן לחלק בריווח של אותו היום, כולו או קצתו אסור, שהרי הוא שבת ויום-טוב. גם בדבר שצוחקים עליו (שמשחקים בו) לא דמו אלה לראשונים כלל, כי המה, אנשי האביקה (ההיאבקות) ברבים היה לכל חלק באים בצחוקם להתענג בו על עסקי אכילה ושתיה בלבד ועושים אותם אחר השבת ושמחים בהם שמחה מרעות, לא ייחשב ניצוחם אצל הנוצחים הרווחת ממון כלל, כי מעט היה לפניהם … לא כן אלו בעלי הכדור, כי הנוצח והמנוצח מהם מפסיד ומרוויח דבר שמקפידין עליו … כלל העולה מהדברים – אין היתר בצחוק הכדור בשבת ויום-טוב אלא ביד, ולא בכלים הנזכרים, ובמקום שאינו מושכר להם לאותם הימים בלבד ולא יצא מרשות היחיד בשבת ומענייני אכילה ושתיה. ודבר מועט של יגיע לכדי קפידה עד שלא יפסיד המפסיד בחלקו יותר מארבעה או ר' דינרים, סולידי בלע"ז לא זולת. גם עם שמירת כל התנאיים אלו, אינו מותר בהם אלא – שלא – בשעת כלה, היא הדרשה ברבים …".

חוקר ידוע ומפורסם בתחום תולדות הספורט, ד"ר אורי זמרי, גורס כי הרמ"ף מדבר על משחק שממנו צמח ענף הטניס המודרני, מה שמכונה כיום בשם court tennis (ריבקינד הנ"ל עמ' 369). ויש המצביע במחקרו כי מדובר במשחק כנסייתי מובהק המתנהל באולם בעל גג משופע, יציע ובליטות בקיר (R.W. Henderson, Ball, Bat and Bishop, p.47 ).

תשובתו של הרמ"ף אם כן מעידה על כך שכבר מאמצע המאה ה-16 הגיע המשחק בכדור לשלב של חילון מובהק.

כבר מראשית תשובתו של הרמ"ף נתן להבין שבמסגרת החיים המגווונים כל כך באיטליה והסביבה הפעילה והיוצרת בימים של שלווה פוליטית, שגשוג כלכלי ופריחה תרבותית, וללא-ספק הפירות של הרנסאנס – התחייה של תרבות יוון הקלאסית, באה לידי ביטוי וגילוי השאיפה לפתח נושאים מנושאים שונים, ובכללם הפעילות הספורטיבית. אותם צעירים יהודים במנטובה הקדישו זמן לא מבוטל לעימול ולחיי ספורט, עד שהחלו לראות בעצם קיומו של מוסד ספורטיבי עניין שלל קבע, וכנראה בייחוד לימי השבת והחג, כמאמרו של הרמ"ף לעיל – "החוזר תמיד בשבתות וימים טובים תוך העיר חוצה לה". ולכך נחזור בהמשך הדברים.

התפרסמה אגב שמועה, שישוע שיחק בכדור במקום ללמוד תורה, ובעטיה חדרה ההכרה בקרב חוגים מסויימים בציבור כי היות שמדובר ב"משחק התלוי" (הצלוב), יש לאסור את משחק הכדור. אלא, שמתשובת הרמ"ף יש לשלול טענה זו מכל-וכל ועצם הפניית השאלה לרמ"ף בזיקה לשבתות ולימים-טובים בלבד תומכת אף היא מכל וכל.
מסקנות מן התשובה:
ראשית – השאלה המופנית אוצרת בתוכה הנחת יסוד, שאכן שיחקו בכדור באותם ימים,
שנית – השאלה בדבר שכירת המקום למישחקים לימי שבת בלבד מלמדת אף היא על מנהגים מקובלים והעובדה שהרמ"ף פסל נוהל זה מניחה מקום להיתר השכירות בימים אחרים.
שלישית – הרמ"ף מתיר את המשחק ביד (ומיד נבין מדוע) ופוסל זאת רק אם המשחק מתנהל בתקופת הדרשה ברבים, בשבת. כלומר לפניה ולאחריה מותר המשחק.
רביעית – ההסתייגות של הרמ"ף המשווה את המשחק לעיתים כדינו של המשחק בקוביה דומה במידה מסויימת לעדות בדבר האיסור שהפעילו שלטונות צרפת כנגד המשחק jeu de paume (משחק כף היד ממנו התפתח משחק הטניס הידוע). הסיבה היתה נעוצה ברצון להגביל את ההימורים שהתלוו למשחק זה. כמו כן יתכן כי איטליה הקתולית הסתייגה מעריכת משחקים בימי ראשון, ובחרה תחתם את יום השבת.

בשנת 1612 התפרסמה תקנה מטעם ההגמון של מנטובה האוסרת, בין היתר, על הנוצרים לשחק כנגד יהודים. האם משום החשש לנצחונם של יהודים? בכל מקרה ניתן להבין זאת לאור אירועי ספורט שהתרחשו בימי שבת.

מתשובת הרמ"ף שלעיל עולה תמונה מעניינת בזיקה לכלי המשחק ולמתקניו. המשפט – "ינידוהו (את הכדור) הבחורים. יקלעוהו בכף או בקשת קטנה מעוטפת נימין, מסורגת חבלים" – מוכיח לדעת החוקר אוריאל זמרי, שאותה תקופה היתה תקופת מעבר חשובה בהתפתחות משחק הטניס, משחק שהתפתח ממשחק כף-היד הצרפתי, שתחילתו במחצית הראשנה של המאה ה-13, והמשכו בשימוש מחבט מעץ, כזה שהתפתח לאורך המאה ה-15 (זמרי הנ"ל עמ' כא). לטענת החוקר הנדרסון הגיע המחבט לשימוש נרחב במאה ה-16, אם כי מתשובתו של הרמ"ף מסתבר, שלפחות באיטליה, טרם הגיע במאה זו שלב השימוש במחבט.

מתשובת הרמ"ף ומהגהת נכדו, רבי אליעזר, המצורפת אליה מסתבר שהמחבט באותה עת היו נוטים להישבר או להיסדק, וכמאמר הרמ"ף – "אבל עוד שם איסור אחר כולל בכל מקום ובכל זמן מהם, והוא הצחוק בו בכלי ההוא (המחבט) דלא גרע (שאינו שונה) מכלי שיר (כגון נבל קטן), שאסרו חכמים לנגן בו שמא יתקלקל ויבוא לתקנו". בשל עובדה זו נאלצו השחקנים להכין ברשותם מלאי מספיק של מחבטים לכל משחק. גם עובדות אלו מוכיחות שהמחבט היה עדיין בחיתוליו בתקופה זו. ובכל מקרה העמדה ההלכתית כנגד החשש של מלאכה בשבת בגין תיקון המחבטים ואין בה כדי לפסול את עצם קיום התחרות אומרת דרשני. ואולי גם הניסיון הדחוק בעניין איסור התיקון מעיד על הצלחת המשחק בקרב הבחורים.

עולה מאליה השאלה: למה התכוון הרמ"ף בדברו על המשחק מחוץ לעיר? והוא עצמו משיב, כי שיחקו בכף עץ. משחק זה נודע בשמו הצרפתי longue paume (הכף הארוכה), שכיום הוא המשחק הלאמי של העם הבאסקי, והוא אף מקובל בארצות לטיניות בשם pelota (כדור בספרדית). הנדרסון גורס כי יתכן והכוונה למשחק ה-chistera שהוא גיוון של הפלוטה הנ"ל והמשחק hi-li המשוחק בהבנה בקובה, כשהכדור אינו נזרק ביד,אלא מצוי בתוך כף-מקלעת או מעין יעה ארוך וצר כמו סל הקשור היטב לפרק היד ונזרק כלפי הקיר.
בהיתר המותנה שלו מזכיר הרמ"ף משחק שלישי אותו משחקים בתוך הבית, אך ללא מחבט, שהוא, לדעת זמרי, ה-jeu de paue והוא התנאי שמתנה הרמ"ף להתרת המשחק בכדור ביום השבת.
מתשובת הרמ"ף מסתבר כי בית-המשחק בכדור ניצב בשדה. בארצות שמחוץ לצרפת, כגון בריטניה או אוסטריה נבנו המגרשים הראשונים בחצרות המלכים או בסמוך להם. העובדה שמחוץ לעיר מנטובה היה בית-משחק עשויה להעיד על הדברים הבאים: האוכלוסיה חיקתה את האצולה ובנתה לה בתים כאלה מחוץ לעיר; היהודים בקשו לאמץ את מנהגי הסביבה והקימו מבנים דומים ואותו משחק שהיה כה פופולרי נפוץ גם מחוץ לעיר.

בהמשך תשובתו עולה כי הכדורים היו חולפים לעיתים דרך "חלונות", ללמדנו שמדובר באולם משחק, ואליבא דזמרי הותקנו עד חמש מהמורות בקירות המגרש וכדור שנחבט וצנח לתוך אחת המהמורות בקירות או בתקרה גזל נקודה מהחובט.

ובאשר להימורים ייאמר כי זו היתה סיבה מספיק כבדה כדי לאסור את קיום המשחק בשבת, אלא שמצאו דרך לעקוף מכשול זה על–ידי פרסום התוצאות למחרת, או להמיר את הכסף באסימונים. השימוש של הרמ"ף בביטוי "ומעלים עליו באינויטי בלע"ז כמנהג הקוביא" לקוח מן האיטלקית invito שמשמעו העלאה על הקרן בשעת המשחק.

שיתוף ב print
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב twitter
שיתוף ב facebook

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

לוגו אתר הידען
דילוג לתוכן