סיקור מקיף

שיר השרירים מ"ג: משחקי כדור מצרפת ועד ספרד (ב')

משנודעה השפעה בלתי מבוטלת של העולם היווני והרומי על זה היהודי, פעלה זו בתחומים רבים, ובכללם בזה הספורטיבי-שעשועי. מנהיגי הדור ראו זאת די בחומרה אלא שידם היתה קצרה מ"להושיע"

משחקי כדור שונים. איור: shutterstock
משחקי כדור שונים. איור: shutterstock

(לקריאת הסדרה כולה לחצו על ידען "שיר השרירים" (מעל הכותרת)

בין דור ממשיכיו של רש"י היה רבי שמחה מוויטרי, בעל ה"מחזור", אשר תאר בפנינו תמונה רווחת על מנהגי היהודים בחג פסח מהעיר ויטרי שבצרפת בזו הלשון: "נשים המשחקות באגוזים, לא שאני התם דמשתמעי כי קלא דזמזומי (כלומר, ששם בוקעים קולות רעש). ואלא הא דאמר ר"י – נשים המשחקות בתפוחים אסור. התם, מאי קלא איכא (כלומר, ושם, איזה קול ישנו?!). דילמא אתי לאשווי גומות (שמא מדובר בכיבוש גומות). לא שאני, התם דמשמעי כי קלא מיידא (הינו, כאן העניין אינו שונה. שם מסתבר כי מדובר על קול שנשמע). כגון מקבל אחת וזורק אחת דהחליל, אלא דנוגעות זו בזו, ומשתמע כי קלא דזמזומי. ובתרייתא דתפוחים היינו, שגוררות ומושכות תפוחים על גבי קרקע, דאיכא (שיש) השוואת גומות … בתפוחים אסור לשחק בגרירה על גבי קרקע ובזריקה לתוך גומא, וכל שכן אגוזים, בין בשבת, בין ביום-טוב … ואף-על-פי-כן אין למחות בנשים ובתינוקות (נערים וצעירים) שרגילין בשחוק, אלא במקום שידוע שיקבלו ממנו, דהנח להם לישראל: מוטב שיהו שוגגין ואל יהיו מזידין, ולשחוק בכדור שקורין פלוט"א מתיר רבנו מפנישמחתיום טוב"" (מחזור ויטרי, הלכות פסח סימן צד).

מקטע זה ניתן להציע כמה מסקנות: ראשית – נזכרים שם תפוחים ואגוזים. יתכן והכוונה למעין כדורים קטנים, לעומת הפלוט"א. עם זאת, ולו הם תפוחים ואגוזים, אין זה גורע מן התמונה הכללית; שנית – במשחק זה שחקו תינוקות (נערים ובחורים טרם נישואיהם) ונשים. באשר לנערים ולבחורים סביר הדבר. ברם, מה לנשים ולמשחק? ובכן, בתקופה הקדומה, והדבר מופיע גם במקורות חז"ל, כגון "כדור של בנות" (ראו בכלל י. שורק, תרבות הגוף בארץ ישראל בתקופת המשנה והתלמוד, עמ' 71 ואילך), משנודעה השפעה בלתי מבוטלת של העולם היווני והרומי על זה היהודי, פעלה זו בתחומים רבים, ובכללם בזה הספורטיבי-שעשועי. מנהיגי הדור ראו זאת די בחומרה בשל היסודות הפגניים, הטקסיים בתחום הפוריות בעיקר, אלא שידם היתה קצרה מ"להושיע", ושעשועים אלה נטמעו בחברה היהודית. יצויין כי אותו רבי שמחה מוויטרי ידע להזכיר את המושג "כדור של בנות", שהיה נזרק מיד ליד (מחזור ויטרי סימן רפח) ללמדנו על ידיעתו ומודעותו לספורט הכדור.

שלישית – היה חשש שבמסגרת המשחק יגרום הכדור המוטל, או המגולגל, לגומות או לערוצים בקרקע, שזו עבירה בנוגע להלכות השבת. יתכן שכאן הכוונה לגומות שהוכנו מראש, קודם למשחק ומשימת השחקנים היתה לגלגל או לזרוק את הכדורים (אגוזים או תפוחים) לגומות ומן האיסור לגרירת התפוחים או האגוזים בשבת "ובזריקה לוך גומא" כמופיע בטקסט ניתן אולי להסיק כי אכן שחקו באותם משחקים בשבתות ובימים טובים.

רביעית – המשפט הבא – "אין למחות בנשים ובתינוקות, שרגילין בשחוק, אלא במקום שיקבלו ממנו" – עשוי אולי ללמדנו שהיו בתי משחק, אולמות, או מקומות מוגדרים בהם שחקו באותם משחקים, מה שעשוי לרמז על מידה של מיסוד וארגון ולתמוך בהנחה, כבדומה לארגון הטורנירים היהודים שהוזכרו באחד הפרקים הקודמים ובמשחק הטניס באיטליה, כפי שיובא בפרק הבא.

חמישית – שמא ה"קלא דזמזומי" עשוי להעיד כי יתכן ומדובר כאן במשחק ידוע, מעין "כדורת", שהיה פופולארי באירופה, ובמסגרתו חייב השחקן לפגוע בכדורים אחרים בעזרת כדורו שלו. כך למשל העיד המהר"ם מרוטנבורג, בן המאהה-13 שבאשכנז, על כך שנשים משחקות באגוזים ותפוחים " … ומכין זה בזה, והקול נשמע (שיודעים)(ויודעות) שהרויחו" (שו"ת המהר"ם סימן צא). מכאן נלמד כי כלי המשחק, כדורים או פירות, היו פוגעים זה בזה ומקישים זה מזה, והשחקן שפגע ניצח.

זאת ועוד, מדברי המהר"ם עולה עניין הרווח, וכפי שראינו במקרים דומים היה עניין הרווח בבחינת מרכיב חשוב בשיקולי החכמים לאסור את קיום המשחק בעיקר בשבת, כאשר רבים מהם ראו בו מעין "משחק בקוביה".

במקרה אחר מעיד המהר"ם, כי אסור לנשים לשחק באגוזים על גבי הקרקע "משום אשוויי גומות" אלא אם כן תדאגנה מראש להניח יריעת בד או שטיח על גבי הקרקע, ובדרך זו לא תפגענה בהוראת ההלכה. דברי המהר"ם עשויים להניח כי אותם משחקים התפשטו אף לאשכנז ושימשו יסוד חשוב בשמחת השבת ובימים-טובים. כמוכן, היתרו של המהר"ם עשוי להצטרף לאותה פסקה שלמעלה, של בעלי התוספות – "דהנח להם לישראל. מוטב שיהו שוגגין ואל יהו מזידין". אין זו אמירה קלה כלל-ועיקר, ויש בה אפילו מעין התרסה כלפי האל, או כלפי שמי שמחמיר בתקנותיו נגד קיום משחקים. בכל מקרה מגולמת בה אמירה בזכות קיום המשחקים, ואלי אף על יסוד שאין גוזרין גזירה על הציבור אם אין רוב הציבור יכול לעמוד בה.

עם זאת היו רבם וטובים מבין המנהיגים הרוחניים שהתנגדו למשחקי הכדור כגון העדות על אב המדריך את בנו באיטליה של המאה ה-13, ומורה כי מוטב שידבוק בלימודי התורה והחוכמה "ואל ישעו בדברי שקר הכדור" (כתב יד אוקספורד, מס' 2225). אותו אב ממשיך ואומר, בהדגשה ובהפלגה – "בבית יעקב ראיתי שערוריה, הומיה היא וסוערת. כלכל לא אוכל לה, בראותי כי סוגרו הדלתיים ובריח שערי המכתב (כלומר הלימודים העיוניים) .. ועל מה נטשת משפט המכתב ופקודתו בלבבכם כל היום בהציץ גבר איש יחד פני רעהו, ותזידו ותעלו אחר דרך מבוא הכדור, צנוף יצנפוהו צנפה במחול משחקים, ולא אביתם לעלות לשער החצר …" (שם, עג עמ' א').
קשה להתעלם מן הרמיזה שבטקסט אודות משחק בכדור בתוך אולם סגור (אולי בהשתתפות נערות בלבד), וקשה ללהבין האם בעל המאמר מלין יותר על עצם המשחק או על ההצצה (הגברית?) כלפיו. אותו אדם המוקיע את ההתמכרות למשחק משתמש בפסוק הקללה של הנביא ישעיהו: "צנוף יצנפך כדור אל ארץ רחבת ידים. שמה תמות ושמה מרכבות כבודך קלון בית אדוניך" (ישעיהו כב, 18), והוא רומז כי המשחק בכדור כשעשוע בווצע בדרך של צניפה. היינו גלגול הכדור וחבטתו. יכול להיות, אגב, כי ספורט זה חדר לאיטליה מן הדרום בהשפעתו הערבית ומן הצפון בהשפעתו הצרפתית והספרדית. הביטוי "מחול משחקים" מופיע במקרא בהקשר לנבואת הגאולה אצל ירמיהו: "עוד אבנך ונבנית בתולת ישראל. עוד תעדי תופיך ויצאת במחול משחקים …" (ירמיהו לא, 3). הריקוד, כידוע, היה בעיקרו נחלת הנשים, והללו השתמשו בכדורי משחק בהקשר פולחני-טקסי ואף ארוטי לעיתים, וכבר ציינו לעיל את הקשר בין נשים ומשחקי כדור. על כן ניתן לשער מהי הסיבה שעליה יצא קצפו של בעל המאמר.

באמצע המאה ה-13 חי ופעל רבי צדקיהו בן אברהם, רופא במקצועו, ממשפחת הענווים, והוא בעל החיבור "שבלי הלקט", ומדבריו ניטיב להכיר את משחקי הכדור השונים.
בקטע הראשון נראה שפעלה עליו השפעת רש"י ותלמידיו, לדבריו אין הר"י הזקן (והכוונה לבעל התוספות, רבו של רבי אליעזר מטור) מתיר לשחק באגוזים בשבת וביום-טוב בשל הקול שנשמע מהכדורים הפוגעים זה בזה. מה עוד שהיו הבחורים משחקים לשם רווח ממון. הוא מביא את פרושו של רש"י, שהיו הנשים מגלגלות את כלי המשחק,שהיו פוגעים זה בזה, ואת דברי הרגמ"ה (רבנו גרשום מאור הגולה), המתרגם "משחקות" ל"מגלגלות". כל זאת ללמדנו, שגם בימיו היה משחק זה רווח בין הבריות.

בעל "שבלי הלקט" ממשיך ואומר, כי רש"י הסביר שפלוט"א הוא כדור "מחופה עור ומלאה מתוכה שיער של איל בדוחק", והחכמים נחלקו בדעתם האם הכדור מקבל טומאה, מכיוון שיש לו בית קיבול. אבל, כך הוא ממשיך, הר"י הזקן, בעל התוספות, חולק על קביעתם של חז"ל על רקע הבדל בין הכדור של תקופת המשנה והתלמוד לבין הכדור של תקופת ימי-הביניים. היינו, בעוד שהראשון נחשב כ"כלי" (כלומר, שראו את החלל שבו), הרי הכדור המאוחר מאות שנים אחר-כך, היה שונה, וכך בלשונו: "אבל אלו, הכדורין שלנו, אפילו כלי לא חשיבי". קביעה זו, מעבר לעובדה שהיא מבליטה את השוני היתרוני של הכדור המאוחר, המחופה עור ודחוס בפרוות איל, ומכאן נוקשותו, חוזקו ואף הקפצתו, ומעבר לעובדה שחכמים דנו בהוראתו, מעיד הדבר על נפיצותו בקהל היהודי ועל היתרי החכמים בשימוש בו.

זאת ועוד, ממשיך בעל "שבלי הלקט" ואומר, לאור פסיקת הר"י הזקן, כי ההבדל בין "הכדורין שלנו" בין הכדור הקדמון, טמון גם בכך ש"ומחשבת השחוק שחישב לשחק בו, לא משווי ליה כלי מכל מקום" (שבלי הלקט שם). כלומר, אם היתה התלבטות לגבי הזיקה בין הדור הקדמון לבין משחק כלשהו, הרי ברור שהכדור המאוחר יותר נועד לצרכי משחק.
ניתן ללמוד אף על גודלו של הכדור, כמאמרו שם – "דאסור לצחוק (לשחק) בכדור בשבת ויום טוב באותם הכדורים, כי אינם ראויים לצור על פי צלוחית (להיות בעלי צורה כדורית, או קטנים מדי), דממאסי (גורמים למיאוס), שמתטנפים על-ידי טיט ועפר". היו איפוא, מטבע הדברים, כדורים מגדלים שונים. ובכלל מאיזכור הטינוף הנ"ל למדים כי שחקו בכדור מחוץ לבית – בחצר, בשביל או בשדה.
ובהמשך נאמר "וכן כדור של עץ, אסור לטלטלו ולצחוק בו … בשבת ויום-טוב" (שם), ללמדנו על סוג חדש של כדור שלא הכרנוהו ממקורות קודמים והוא נועד יותר לגלגול, להטלה ולחבטה. ועל כך נעמוד בהמשך.

הרשב"א, בן המאה ה-13 בספרד העיד על "שחוק הביצים, הנקרא 'קוטאם'" (שו"ת הרשב"א, כרך ג, סימן שה). האם הכוונה למעין כדורים דמויי ביצה או לביצים ממש אין לדעת. עם זאת מקור בן המאה ה-14 בשם כל-בו, מוסר, כי במום כדור שיחקו לעיתים באבנים עגולות, תפוחים, אגוזים ואפילו ביצים.

ספר חסידים , שהיה פרי יצירת חוגי החסידים באשכנז במאות ה-12 וה-13, דרש על הפסוק בספר דברים, טז, 15, בזו הלשון: "כתיב – והייתה (כך במקור) אך שמח,יכול בכדור, או בפסיעה גסה" (ספר חסידים סימן תתתתקעא). מקור זה מעניין מכיוון שספר חסידים כולו מבליט את ערכיות המוסר. הוא קורא לכיבוש היצר ומרבה לדון בגילוי לב ובפשטות קדושה בשאלות היצר וא נלחם בגאוות האדם ובתוכנה הרוחני. ובכן אם ספר זה מעודד את המשחק בכדור, הרי זה אומר דרשני. ובמלים אחרות פונה בעל החיבור לציבור ואומר לו: ברצונך להיות שמח, שחק בכדור או עסוק באירוביקה – בריצה או בהליכה מהירה. מדובר בשבת, שהרי בעניינה דנו בזמנו חכמים והתריעו מפני "פסיעה גסה", כלומר יצירת עקבה בחול או באדמה, שהיא אסורה בשבת, וכאן לא זו בלבד שספר חסידים מתיר זאת אלא כורך את הפעילות באפקט השמחה ובשבת.

בסוף המאה-13 מזכיר המאירי את המשחק בכדור שבו "זרק (את הכדור) ורץ הזורק עצמו וקיבל בידו ברשות אחרת, או מחוץ לארבע אמות ברשות הרבים" (המאירי לשבת צז עמ' ב). אמנם אין כאן חידוש, בשל ההסתמכות על ספרות חז"ל המתירה את המשחק בכדור בשבת ברשות היחיד במגרש שהוא בן 4 אמות כלומר 2.6 מ' לכל צד כל עוד לא נחבט או נזרק הכדור לרשות הרבים ואחד השחקנים ביקש להחזירו משם לרשות יחיד. עם זאת עדותו עשויה לתמוך בהנחה, שהמשחק בכדור קנה שביתה ואחיזה בקרב קהילות יהודיות בתפוצה האירופאית.

שיתוף ב print
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב twitter
שיתוף ב facebook

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

לוגו אתר הידען
דילוג לתוכן