בימי הביניים חזרו תושבי אירופה לשחק במשחקי כדור, לאחר שקודם לכן אסרה על כך הכנסיה, ביהדות היחס היה שונה והספורט היה לגיטימי
משחקי כדור היו כרוכים בתרבויות העתיקות בטקסיות פולחנית, ולכן התייחסה הכנסיה למשחקים אלה בחומרה, אם כי לא הכל תמכו בהנחייתה כגון הבישוף סידוניוס, בן המאה החמישית שחי לו בגאליה, ושסיפר כי בנעוריו שמשו לו הכדור והספר ידידיו הטובים ביותר. בכל מקרה ולמרות העובדה שלעיל נתפשטו משחקי הכדור ונפוצו בימי-הביניים.
בערים ובכפרים נערכו בחגים משחקים ושעשועים תחרותיים מסוגים שונים. ויליאם פיצסטפאן מספר במאה ה-12 על משחקיהם של ילדי בתי הספר של לונדון, וביניהם אנו פוגשים את משחקי הכדור. באיטליה, למן המאה ה-13 ואילך, התפתחו “טורנירים” מיוחדים, אותם ערכו בדרך-כלל חברי הגילדות המקצועיות אשר שרתו בצבא. שם שחקו בין השאר במשחקים של הנעת כדור בעזרת האגרופים, מה שהפך ברבות הימים ל”ראגבי” המפורסם שבתוך זירה מוגדרת.
בבריטניה התפתחו סוגי כדורת שונים ומשחקי חבטת כדור במחבט (ראשית הקריקט) התנהלו בריטניה בימי מלכותו של אדוארד השלישי.
ב”בית השמחה” של ויטורינו דה-פלטרה האיטלקי נערכו לצד סוגי הספורט השונים שנלמדו, גם תרגילים רבים להרפיה, ובכללם משחקי כדור או ציד (מה שהודגש בפי הרמב”ם כ-400 שנה קודם לכן).
בספרו על האימון הגופני של איש החצר האידיאלי, מדגיש המחבר, קסטיליונה, בין היתר, את חשיבותו של משחק הטניס. הנרי השמיני הקים אולמות טניס בחצר המלוכה בשנת 1529, ואותו זמן נפוצו שם מגרשי כדורת, שמקורם במשחק איטלקי-צרפתי.
היהדות בתקופת המשנה והתלמוד היתה מסוייגת בעיקרה כלפי משחקי הכדור, מכיוון שמשחק זה היה קשור, בתרבויות השונות, בפולחן הפגאני, ובעיקר בהקשרי פוריות. עם זאת יהודים שחקו בכדור, והתנאים והאמוראים התייחסו לכך בסלחנות מסויימת, בבחינת מציאות המכופפת את ההלכה. בימי-הביניים השתנתה לטובה עמדת ההנהגה הקהילתית מסיבות שתימננה אחר-כך.
את העדות הראשונה בדבר המשחק בכדור בקרב היהודים אנו מוצאים אצל רש”י בצרפת, בעוד הוא מפרש את הכתוב בתלמוד הבבלי – “כגון אלה המשחקים בכדור”. וכך הוא מבאר זאת: “רגילין תינוקות (היינו נערים וצעירים שטרם נישאו) להכות בכדור בכותל בכוח כדי שתחזור לאחריה הרבה. ולאחר שזורק היה רץ וחבירו אוחז את הכדור ומכה אותו בה. אם יכול לכוון ההוא בזורק בכותל? אשמעינן תנא, דאם נתכוון שתהרוג את חבירו החזירתה (כלומר הכדור שחזר) לאחוריה, ויש בו כדי להמית – חייב. אם היה המוכה עומד בתוך ארבע אמות של כותל ולא הספיקה לחזור ד’ אמות עד שמצאתו והרגתו, פטור הזורק מגלות” (רש”י לסנהדרין עז עמ’ ב’).
עדותו של רש”י מעניינת, מכיוון שפירושו מתייחס לימיו הוא, למאה-11 בצרפת. לשונו – “רגילין תינוקות” מעידה כי לפנינו מנהג שגור אצל צעירי ישראל בצרפת, קרי המשחק בכדור.
רש”י אינו מתנגד כלל-ועיקר למשחקי כדור, ובמקרה זה – החבטה בקיר/בכותל, למעט מגבלה מסויימת, בה נעסוק מיד. ללמדנו כי דעת החכמים לא היתה שלילית כלפי המשחק בכדור, ובעקיפין היא עודדה אותו.
לאור עדותו של רש”י נוכל גם להבחין באופי המשחק ובכלליו. כלמר, הכדור הוטל/הוטח בכוח בכותל על ידי אחד השחקנים על מנת “שתחזור לאחריה הרבה”. כלומר בחבטה מואצת על מנת שייחבט הכדור בעוצמה אל היריב. לאחר שהטיל את הכדור רץ החובט בפניה לצד או לאחוריו (מחוץ לתחום ארבע האמות = 2.72 מ’, או למשטח של 4.68 מ’) ויריבו חייב היה לקלוט את הכדור בידו (או שמא לחמוק ממנו) ולחבטו בחזרה אל הקיר וחוזר חלילה.
הטווח הנידון הוא כנראה טווח בטחון, ואולי אף מדובר בכדור קשיח משהו.
הטחת הכדור עלולה היתה להסב נזק גופני ואולי אפילו קטלני ורש”י, גדול ההלכה וההוראה שבדורו, עשה כאן בבחינת מעשה-רב. כלומר לא חייב את השחקן שכדורו פגע ביריבו, ובתנאי שהיריב לא הספיק לצאת מחוץ לגבולות הבטחון וזאת בהנחה שמדובר על משחק ספורטיבי, שהצדדים היו מודעים לסכנותיו. פסיקתו של רש”י הבחינה בבירור בין פגיעה גופנית שמקורה באלימות לבין פגיעה גופנית בזמן משחק, ובכך תמך בהמשכו של ספורט זה.
