שיר השרירים ד' – יעקב עושה שריר

איני יכול לערוב לכך כי אכן פעלה אישיות בשם יעקב, וכאלה וכאלה היו מעשיה. מאידך אוכל להצביע, בהסתייגות כלשהי, על תופעה מסויימת המשוקעת במקרא כמבטאת רעיון היסטורי כזה או אחר

יעקב נאבק עם המלאך. ציור: גוסטב דורה
יעקב נאבק עם המלאך. ציור: גוסטב דורה

קודם שנקפוץ, תרתי משמע, לבריכת הפעילות הגופנית המשוקעת במקרא, הבה ונתחמם ונתעסה בעזרת השמנים המקראיים הבאים.

ראשית לכל, ובכדי למנוע מכל "מעריצי" לצולבני חי כאישיות חסרת חוט שדרה, אתוודה ואומר, כי עדיין הנני מחזיק בדעה ובעמדה כי התנ"ך איננו מקור היסטורי, ולו על פי הקריטריונים הבסיסיים. עם זאת פרק זה ואף חלק מהפרקים הבאים מעוגנים בספרות המקראית, והנני עושה בה שימוש זהיר, תוך כדי בחינת העדויות לאור מקורות מוצלבים, בלתי תלויים, מנתונים מקבילים, כרונולוגית וגיאוגרפית. בפרק הנידון, למשל, איני יכול לערוב לכך כי אכן פעלה אישיות בשם יעקב, וכאלה וכאלה היו מעשיה. מאידך אוכל להצביע, בהסתייגות כלשהי, על תופעה מסויימת המשוקעת במקרא כמבטאת רעיון היסטורי כזה או אחר.

שנית – מקובל לחשוב שעם ישראל היה ונשאר עם הספר והרוח. טעות. ביסודו, כבדומה לשאר החברות הקדומות, היה ארצי, גס ומחוספס. אלוהיו (שימו לב לשימוש בלשון רבים) היה מעיקרו "אלוהי צבאות" (ועל כך כתבתי מאמר ב"הידען" לפני מספר שנים) ללמד לא רק על ריבוי המלחמות בהן התאפיין העם, אלא גם, וכנובע מכך, מאפייניו היו פיזיים, לוחמניים.

שלישית – ביטויי הערצת הכוח בולטים בספרות המקראית ולעיתים, יחסית לדימוי המיתולוגי, מופרזים. מנהיגי העם ניחנו ביכולות פיזיות, ועל פיהן נמדדו והפכו מושא להערצה, ואין מדובר אך ורק על שמשון הידוע, אלא גם על משה – נושא הלוחות הכבדים – לוחות הברית ומרים ידיו אל-על לפרק זמן רב כדי שיושג ניצחון על העמלקים. ביטויי ההערצה עברו מדור-לדור, בבחינת גירסא דינקותא, ושימשו תשתית להשתקפויות הפיזיות של הדורות הבאים.
"בינינו" – גם אם כל התיאורים הפיזיים לא היו ולא נבראו, אין זה מעלה או מוריד, החשוב הוא שמישהו טרח לכתוב זאת. כלומר מדובר על איזושהי אינדוקטרינציה מושתלת, והחשיבות היא שזו הושתתה על מציאות מסויימת, על אידיאליזציה מכוונת, ומסיבה זו חשוב להתייחס אליה ככזו.

את כוחו הפיזי של יעקב אנו מכירים מאירוע ידוע – הוא גל לבדו את האבן הכבידה מעל פי הבאר כדי להשקות את צאן רחל (בראשית כט 10). אבן זו גללו הרועים כולם יחדיו קודם לכן "והשיבו את האבן על פי הבאר למקומה" (בראשית כט 3) כדי למנוע מעדרים "עוינים" להשתמש במשאב היקר והנדיר.
הכותב/העורך מביא את ה"פרומו" הזה כדי להבהיר לקוראים מדוע יעקב עתיד להיות מנהיג מפורסם. המבחן איפוא היה כוחני בלבד.

לפני פגישת יעקב עם עשיו, חוצה יעקב עם ליל את מעבר נחל יבוק, הוא ומשפחתו עימו. "ויוותר יעקב לבדו וייאבק איש עימו עד עלות השחר. וירא כי לא יוכל לו, ויגע בכף ירכו. ותיקע כף ירך יעקב בהאבקו עימו. ויאמר: שלחני כי עלה השחר. ויאמר: לא אשלחך כי אם ברכתיני" (בראשית לב 27-25).

לפנינו ללא ספק תמונה מעניינת הלקוחה מעולם ההיאבקות, כשיעקב התמודד בהצלחה מול ה"איש" (מי שהפך לימים באופן מלאכותי ושרירותי ל"מלאך") וחילץ ממנו הבטחה בעלת משמעות היסטורית, כמעט מכוננת בזיכרון ההיסטורי של העם היהודי.

במהלך העימות בין השניים נוכח ה"איש" – יריבו של יעקב, כי לא יוכל לו, והוא בוחר לנקוט בתכסיס מסויים – "ויגע בכף ירכו" כדברי המקור המקראי, אשר הסב ליעקב נקיעת מפרק הירך, וסופו שהיה "צולע על ירכו" (בראשית לב, 32).
אין מדובר, כך דומה, בנגיעה סתמית, אלא בשימוש פיזי ברור, אלא אם כן לסופר המקראי היתה כוונה לגנדארית ברורה.
יריבו של יעקב בחר להשתמש בתכסיס שהיה מקובל על המתאבקים בתקופה הקדומה. כלומר חביקת ירכו או רגלו של היריב ולפיתתה בדרך שתכוון להמעידו ולהפילו, ואולי, בשימוש פיזי גס, להביא לנקיעת מפרק הירך או הברך.

ממצאי הארכיאולוגיה עשויים לשפוך אור על הפרשה כולה. במקרה אחד נמצא במסופוטמיה פסלון עופרת של שני מתאבקים – ראשיהם נוגעים זה בזה, וידי שניהם חובקות את חגורת הברך של היריב. פסלון זה מתוארך לאלף השני לפנה"ס, וראוי לזכור כי יעקב הגיע לכנען מארץ חרן (צפון מסופוטמיה) במחצית האלף הנידון.
במקרה אחר נמצא תבליט אבן מגוזן (תל חאלאף) בצפון מסופוטמיה (כ-100 ק"מ מזרחית לחרן) מן המאה העשרית לפנה"ס, ונראים בו שני בחורים מתאבקים, כשאחד מהם מנסה ללפות את כף ירך חברו.

יעקה, כאמור, היה עלם חזק, ואין להוציא מכלל אפשרות, כי בהיותו בחרן נהג להשתעשע במשחקי האבקות עם רעיו. שם גם למד, כך דומה, תכסיסים שהיו מקובלים ונהוגים על תושבי צפון-מסופוטמיה.

יש להניח, לאור המימצאים הארכיאולוגיים והספרותיים, כי אף במצרים הקדומה היו נהוגים תכסיסים ממין אלה, היינו – חביקת הירך ולפיתתה, והמנצח הוכרז כמי שהצליח להצמית את יריבו על גבו, מששכמותיו נוגעות בקרקע.

לאור האמור לעיל נראה כי אותה דמות מסתורית כשלה מלהמעיד את יעקב ולכן בקשה לאחוז באחד התכסיסים המקובלים – חביקת הברך להמעדת היריב. אולם, חרף החבלה שנגרצה ליעקב, הצליח לגבור על יריבו. מה שמזכיר לנו אותו ג'ודוקא יפני אמיץ הלב, שבגמר המישחקים האולימפיים גבר על יריבו חרף החבלה הקשה שנגרמה לברכו, וחרף העובדה שיריבו בקש לנצל את הנחיתות הנ"ל ולחתור כל הקרב לפגיעה נוספת בברך.

קרב כזה דומה שנמשך זמן רב, שהרי יעקב חצה את היבוק בלילה, וההתמודדות נמשכה עד עלות השחר.

היה או לא היה, אין זה כל כך משנה. החשוב הוא שהקרב הנ"ל זכה לרישום בספרות המקראית, ויתירה מכך. הודות לנצחונו של יעקב הוא "משתדרג" באופן מעניין, ולאחר "משא-ומתן" בינו לבין הדמות המסתורית. והנה מה שהתרחש: יעקב אינו מוותר חרף פציעתו והדמות מתחננת לפניו כי יניחנה טרם יעלה השחר. יעקב מנצל את הסיטואציה ודורש פיצוי הולם, מעין "פרס ניחומים" על העדר הפסדו. ה"מלאך" מודיע לו כדלקמן: "ויאמר אליו (אל יעקב) : מה שמך? ויאמר : יעקב. ויאמר: לא יעקב ייאמר עוד שמך כי אם ישראל, כי שרית עם אלוהים ואנשים ותוכל" (בראשית לב 29-28).

אם לא "אתפרע" יותר מדי, ניתן להקביל את הברכה, אנתרופולוגית, להתמודדות סתמית, ספורטיבית כמובן, בין בני אדם, כשבסיומה זוכה המנצח למין טפיחה על שכם ובאמירה בנוסח של "שיחקת אותה/היית גבר".

שימו לב כמה מעניין הדבר: יעקב זוכה בתואר אבי העם על בסיס תחרות ספורטיבית כלשהי, ואין בכך משום הקלת ראש. הדבר מלמד על החשיבות שיוחסה בקרב העם כלפי הפעילות הגופנית, ממש בדומה לציבילזציות קדומות אחרות.
זאת ועוד סיום הברכה המיועדת ליעקב, זו המנוסחת בלשון רבים מלמדת/מרמזת על כי יעקב נהג לא פעם להתמודד בהאבקות עם מתמודדים כאלה או אחרים.

שיתוף ב print
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב twitter
שיתוף ב facebook

8 תגובות

  1. 1."נגע" אין הכוונה מלשון נגיעה אלא גרימת חבלה (כמו המלה "נגעים").
    2.לא חסרות דוגמאות על פסיביותו של יעקב שסותרת לחלוטין פיסיות מופגנת, דווקא הניגוד בין "איש תם יושב אוהלים" פאסיבי (כמו בעניין הברכות) לבין מה שרואים כאן או גלילת האבן מעל פי הבאר הוא הבולט.
    3.לעניות דעתי קשה מאד לקבוע אם האיש יעקב היה אדם חזק ו"מתגושש" מכיוון והמקרא לא נותן לנו בשום זמן את פרטי חיי היום-יום שלו (ובעצם של אף דמות בתנ"ך), מכיוון וכך אני חושב שקשה מאד ללמוד עובדות על תכונות האנשים מין התנ"ך, מאידך אני מקבל את הטענה שניתן ללמוד על דברים ספציפיים מסביב ומסרים.

  2. תודה לכל המגיבות והמגיבים

    ראשית – מעט החמצתם את העיקר. לא באתי לטעון כי אכן כך היה, שהרי ספק אם חיו דמויות כאלה אי פעם, ולפחות כתלויות תיאורים מקראיים. הנקודה החשובה היא שהסופר/עורך/חותם המקראי מצא צורך לתארן באיפיונים כאלה, וזהו לוזו של עניין, ומכאן רשאים אנו לפתוח את מגירת האינטרפרטציות.

    שנית – על "קרנו פניו" של משה נבנו ההגזמות הפלסטיות של פסלים וציורים נוסח מיכל-אנג'לו ואחרים.

    שלישית – בזמנו התלוצצה החברה על ביטויים ספורטיביים במקרא כמו: מרדכי בשער המלך או הרים קרן לישראל ועוד. המכך ניוושע? ודאי שלא, וזו רק רמיזה לביקורתיות של כמה מכם/מכן

  3. בת-יה, ואוסיף לדבריך שהוא נאלץ לברוח ממעמד של אחד מנסיכי מצרים לחיי רועה פשוט במדבר כי הוא הרג בזעמו את המצרי שהיכה עברי.

  4. משה מעולם לא נערץ על כוחו הפיסי, להיפך הערצה אליו היתה על כוחו הנפשי: 'קרנו פניו' וגם בזכות ה'טריקים' שעשה. אם כבר, במדרשים מסופר דווקא על משה, שהיה כבד פה וכבד לשון, ולכן במקום לדבר – הוא נהג בכוח רב ובפזיזות, שלא לצורך. ויש האומרים שזאת הסיבה שבגללה הוא לא נכנס לארץ ישראל, כי הוא לא למד את כוח המילים.

  5. מצחיק. ואני חשבתי שיעקב קיבל את ראשות העם כי הוא גנב את הברכות. מזל שהפכנו מעם של גנבים לעם של מתאבקים. אריק זאבי לראשות הממשלה!!!

  6. דר. יחיעם שורק
    דיונך מזכיר את השאלה של הילד על כיפה אדומה. מדוע הזאב לא טרף אותה ובחר בהתחכמויות מיותרות. לילד עם שכל ישר ברור שהסבתא פחות טעימה ופחות זמינה. בשביל מה כל הפילפול לסיפורים בעלמא.
    כאחד שמאשימים אותו בשבירת חלון.
    ומתרץ אלף לא זרקתי ושנית זה לא פגע. אתה בעצמך אומר שזה סיפור.
    האם זה מה שאתר שמתיימר ליהיות מדעי מתעסק בפילפולים מזוייפים של דוקטורים.

  7. בחיי. זו קריאה שטחית כל כך…
    א. משה מוצג כגדול (וחזק?) בחז"ל, אבל בתורה לא. להרים לוחות אבן אולי זה לא כבד, לא מוזכר בשום מקום הקושי. ולהרים את שתי הידיים הוא השתמש בשני עוזרים, מה שמוכיח בדיוק את ההפך!
    ב. שמשון אמנם היה חזק, אבל כחו נבע רק מהנזירות שלו. מעבר לכך, הוא היה השופט שלילי ביותר על פי תיאור המקרא. לעומתו, שופטים יותר מקובלים היו גנרלים ואנשי טכסיסים, אך בשום אופן לא בריונים. הבריונים במקרא הם כמעט תמיד גויים, שמנוצחים ע"י ישראל בצורות שונות (ניסיות?) – עוג מלך השבן (ע"פ תיאור מיטתו), ילידי הענק בחברון, גוליית, תושבי כנען (בדווח המרגלים).
    ג. אמנם יעקב גלל לבדו את האבן, ונאבק עם מלאך, אך הוא גם פחד פחד מוות מעשיו (איש הציד, איש השדה), ופיצל את המשפחה שלא כולם ימותו, כמו יהודי טוב… דמותו של יעקב רבת פנים, ואין ללמוד בצורה כה פזיזה, על פי פירוש תמוה (האם הברכה על נצחון במאבק ספורטיבי, או על בסיס משהו מיסטי יותר- שרית עם אלוהים!).
    בוודאי ובוודאי שאין ללמוד מיעקב (ומקריאה לא נכונה של משה) על ההתייחסות הכללית המקראית. כל שאר הסיפורים יוכיחו. לו היה המקרא מעריץ את הבריונים הוא היה טורח להדגיש זאת אצל גיבוריו, ולא לתת את התכונות הבריוניות לכל הדמויות השליליות.
    לטעמי יש בכתבה הזו גישה קונספירטבית ואפולוגטית, שלא מנסה למצוא את האמת המקראית, אלא להכפיף את הטקסט (בצורה עלובה) לרעיונות של הכותב.
    עד שמביאים באתר הידען כתבות שאינם מדע מדויק, לפחות שיביאו משהו יותר רציני. יש כל כך הרבה חוקרי מקרא בישראל, למה להביא דווקא את הקונספירטיביים שבהם.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

דילוג לתוכן