הרבה לפני שאול לדני המיתולוגי הלכו יהודים בהליכה ספורטיבית
נראה שההליכה כספורט הינו תוצר של העידן המודרני, ולא היא. זקן היסטורי עב-שנים יש לענף זה, ולפחות מבחינה הרישומים החל מימי-הביניים, ואולי אף נטוע הוא במאה השניה לספ’ כפי שניתן לקרוא בתוספתא: “אבא שאול אומר: אין רצין בשבת כדי להתעמל, אבל מטייל כדרכו,ואפילו כל היום ואינו חושש” (תוספתא שבת טז/יז 22). ואם כן יש לפנינו חידוש משמעותי, כמעט מהפכני, בזיקה להגדרת ההליכה כפעילות גופנית.
התודעה בחשיבות ההליכה, הטיול, כמאפייני וביטויי הפעילות הגופנית, לא היתה נחלתם של הנוצרים בימי-הביניים, למעט מקרים מקרים אחדים, כגון ב”בית השמחה” של ויטורינו דה-פלטרה, או בפי היירונימוס מרקוריאליס בחיבורו “על אמנות הגימנסטיקה” שראה אור בשנת 1569, וביחס אליו יש רגליים לשער, שפעלה עליו השפעת האסכולה הערבית-מוסלמית והיהודית, מתקופת הרמב”ם וממשיכיו. דהיינו, ההתלהבות החזקה מן הפעילות הגופנית שבהליכה.
הן מן הכתבים הערביים-מוסלמים, ובעיקר אצל אבן-ראשד המפורסם, ואלה היהודיים של ימי-הביניים, מסתבר כי ההליכה היתה קשורה בענפי ספורט אחדים, כגון משחקי הכדור ואף שמשה ענף ספורטיבי-גופני לכשעצמו הדורש מאמץ מסויים ומשפר את הכשירות הגופנית, ולכן יש לומר בוודאות, כי בטיול הסתמי ובהליכה המשולבים במאמץ גופני. ואפילו הביטוי העברי “משאיים” (טיילים) הוצמד לאסכולה הפריפתטית של אריסטו, שנהג ללמד את תלמידיו תוך כדי הליכה ברגל.
הרמב”ם במאה ה-12, שפעל כה רבות לעשיית נפשות בקרב היהדות, בכל מה שקשור לנושא ההתעמלות, מצא צורך להדגיש את חשיבות ההליכה במסגרת הפעילות הגופנית. כך משל פסק הרמב”ם בספר המדע כדלקמן: “לעולם כשיאכל אדם, ישב במקומו או יטה על שמאל ולא יהלך … ולא יטייל עד שיתעכל המזון שבמעיו. וכל המטייל אחר אכילתו, או שיגע (היינו שיתעמל), הרי זה מביא על עצמו חלאים רעים וקשים” (ספר המדע, הלכות דעות, ד, ב). אין ספק בכך שאזהרתו באה על רקע מציאות קיימת, בבחינת רפואה מונעת, בבחינת אמצעי עממי להורדת משקל, או לשם תענוג גרידא. נראה שהבחנתו של הרמב”ם בין “הליכה” לבין “טיול”, כמוה כהבדל בין “פסיעה גסה” (כלשון חז”ל), או הליכה מהירה, כחלק מפעילות גופנית, ובין “טיול”, שהוא הליכה לשם הנאה, שחשיבותו אינה פחותה באותה מסגרת של פעילות גופנית.
הרמב”ם שנודע בדרכו המדעית והשיטתית, הדגיש שאין להגזים בפעילות הגופנית ושיש לבצעה תוך מגבלות מסוימות, קרי אחר עיכול המזון במעיים. כך למשל קבע הרמב”ם ש”הגופים, שהם בתכלית הקצה מן החום, לא יצטרכו כלל אל (את) ההתעמלות, ויסתפקו בהילוך ובמרחץ …” (פרקי משה ברפואה, יח, 10). הרמב”ם גם קבע כי אין לטייל לאחר הקזת הדם.
בעקבות אבן ראשד, שהמליץ על ההליכה בקרב המבוגרים מאוד והקשישים, פסק הרמב”ם כי “הנהגת בריאות הזקנים על הכלל הוא בחפיפה בשמן בבוקר (היינו עיסוי), אחר השינה ואחר (כך) בהילוך …” (פרקי משה ברפואה, יז, 27). כמו-כן המליץ לכל הסובל ממרה שחורה ש”יסירה בשמיעת ניגונים ובמיני זמר ובטיול הגנות” (הקדמה למסכת אבות פה). זאת ללמדנו, שחשיבות ההליכה, ככל פעילות גופנית, טמונה גם בבריאות נפשו וגופו של האדם, והיא אף מעין שעשוע ותענוג.
בברצלונה אשר בצפון מזרח ספרד כתב במחצית השניה של המאה ה-12 הרופא והסופר רבי יוסף בן מאיר אבן זאבארה, ב”ספר השעשועים” שלו, בשבחי חשיבותה של ההליכה הזקופה, היא ההליכה הטבעית, הטובה לריאות הגוף והנפש, וגם רבי שם-טוב בן יוסף אבן פלקירא (1290-1225) דיבר בזכות ההליכה המביאה לפעילות גופנית.
במה ה-12 הטעים רבי אליעזר בר שמואל מהעיר מץ אשר בצרפת (1198-1110) כי “חייב אדם לעשות הרגל בכל דבר שלבו בו מוצא שמחה וקורת רוח … ובטיול” (ספר חסידים סימן תתקמט).
גם ספר חסידים (מאות 13-12) באשכנז המליץ על כל מי שיבקש ללהסיר תוגה מלבו ירבה לטייל עם נעריו ודרש על הפסוק מספר דברים טז, 15) – “והיית אך שמח” בזה הלשון: “יכול בכדור או בפסיעה גסה” (שם, תתתקע), מה שמרמז על כי מדובר בפעילות ביום השבת וכי הושפע אולי ממשנתו של הרמב”ם. לעומתו מתרעם רבי אליעזר מוורמייזא (וורמס שבגרמניה) על הטיולים הרבים שעורכים יהודי אשכנז בשבתות, מה שמעיד דווקא על נפיצות מנהגם זה.
רבי יוסף קארו התיר את הטיול בשבת, אלא בכפיפות למגבלה של “פסיעה גסה”, שאסור כלשונו לעבור את האמה (56 ס”מ) בפסיעה אחת, והוסיף כי יש “המחמירין אפילו בטיול, אם כוונתו (של המתעמל) להתעמל לרפואה” (פירושו ל”משנה ברוכה” ט).
מעניינת לעניות דעתי התייחסותו של רבי יוסף קארו לקהילת טולידו הספרדית כדלקמן: “וכל מה שיתקנו ויעשו הממונים (של הקהל) בכל זה הזמן והגזברים עמהם והמרביץ תורה עמהם. והכל על פי הרוב, לקיים, ונשבעו כולם בשבועה חמורה … ונמנו וגמרו לתקן תקנה והסכמה אחת, שיש בה מגדר מלתא והיא, שראו בעוונות הדור פרוץ ומצד שהבחורים ונערים הולכים לטייל בשבת מחוץ לעיר באותם המקומות המיוחדים לטייל … ובשבת שנית קצת מבני ק”ק (קהילת קודש) טולידו עברו ההסכמה והלכו לטייל” (שו”ת אבקת רוכל, סימן רו).
לפנינו מידע מעניין, מרומז משהו, על מסלולים מיוחדים להליכה, מסומנים לטיול, ואולי מסומנים על הרשות העירונית, הטירתית, שאם נכונה השערה זו, הרי לפנינו תחדיש היסטורי. זאת ועוד, אם חכמי העיר טולידו כינסו את ראשי העיר ומנהיגיה לצורך התקנת התקנה וההסכמה שבשבועה, האוסרת את הטיול בשבת באותם מקומות המיוחדים לטיול, הרי מכאן נלמד דווקא על נפיצות המינהג, ועד כדי כך שגם לאחר השבועה החמורה לא נמצא פתרון לבעיה –כך שצעירים הפרו אותה.
על התפשטות נוהג הטיול נלמד גם מבעל “אבקת רוכל” המספר על תופעה זו בקהילות ספר השונות כמו למשל בלורקה.
מזרחה משם, בפראג אשר באוסטרו-הונגריה (כיום בצ’כיה), דיבר המהר”ל (1609-1512) בזכות ההליכה הזקופה. שםאמנם הכוונה היתה אליגורית יותר, ובאה להראות כי מבנה גוף האדם מורה על צלם אלוהים שבו, אלא שגישתו החיובית בכלל של המהר”ל ביחס לפעילות הגופנית (כמו למשל ביחס למשחקי כדור), נוכל לשער כי המלצתו בדבר ההליכה הזקופה קשורה לענייננו.
שתי אינפורמציות מאוחרות משהו נוגעות לנושא דיוננו כדלקמן. האחת מתייחסת לשנים 1731-1724 לגבי שלוש קהילות באשכנז (אלטונא, האמבורג וואנזיבעק) הקובלת מרה על כי “המלמדים הולכים לטייל כל יום ברחוב אחרי תפילת המנחה” (תקנה עא) ומי שיעבור על איסור זה יהיה צפוי לעונש. נוהג זה משוך כנראה מדרכם של המלמדים לצאת עם תלמידיהם להליכה לאחר תפילת מנחה.
התעודה השניה עוסקת במכתבו של רבי אליהו מורפורגו מגראדיסקה לראשי חברת “חינוך נערים” בברלין במאה ה-18. ראשי החברה פנו לחשובי המשכילים בבקשה שיציעו את תכניותיהם לטובת שיפור מצב החינוך. בסעיף הששי של תשובתו אנו קוראים כי יום-יום, בעלות המנחה ילכו המלמדים ותלמידיהם לטייל חוץ לעיר, “וזה היה להם למשיב נפש ולכלכל את בריאות גופם” (ש. אסף, מקורות לתולדות החינוך בישראל, ב, רכה).
לפנינו עדות מעניינת בדבר תחילת התמסדות שיעורי החינוך הגופני בבית-הספר במאה ה-18, ורבי אליהו מורפורגו, ששטח לפני אותה חברה חינוכית את משנתו לגבי ענפי החינוך הגופני הראויים להשתבץ במערכת החינוכית הבית-ספרית כגון משחק במקל, משחק באבן-יד, עימול או משחק בכדור, מייחד סעיף נפרד המצביע על חשיבות הטיול.
