סיקור מקיף

שיר השרירים ל"ח – ריצה בקרב יהודי ימי-הביניים

ביהדות מופיע שמואל הנגיד, מפקד צבא המוסלמים (1065-1038), שהבין ללא-ספק את חשיבות הריצה כחלק מאימוני הלוחם, אשר ייאלץ להפגינה בשעת הקרב.

ריצה. איור: shutterstock
ריצה. איור: shutterstock

 

לכל פרקי הסדרה

כבר בראשית ימי-הביניים שיבח הבישוף סידוניוס מגליה בן המאה החמישית את הריצה. הריצה שימשה יסוד משמעותי באימוני האבירים וזו קבלה תנופה רבתי בתקופת הרנסאנס באיטליה ומשם חדרה ליתר ארצות אירופה.

ביהדות מופיע שמואל הנגיד, מפקד צבא המוסלמים (1065-1038), שהבין ללא-ספק את חשיבות הריצה כחלק מאימוני הלוחם, אשר ייאלץ להפגינה בשעת הקרב.

הרמב"ם עודד אמנם את העימול בכלל אך התריע, כדרכו בקודש, מפני הגזמת יתר בעיסוק בספורט. כך למשל הדגיש הרמב"ם כי אין לרוץ "כמינהג המשוגעים", כשהוראה זו באה על רקע מציאות קיימת, ואף רבנו חננאל המפרש את התיבה התלמודית "רהיט ונפיל" כ"רץ בכל כוחו" מתייחס לתופעה שהיתה קיימת בימיו.

רץ יהודי נזכר בפי רבנו תם שבצרפת שבמאה ה-12 ובמאה ה-13 בקהילת פרפיניאן שבדרום צרפת.

עמנואל הרומי משתמש בביטוי "וימי קלו מני רץ" (מחברת ראשונה, יז). אמנם לפנינו ביטוי אליגורי, ספרותי-מליצי, אלא הוא משקף מציאות קיימת, ובוודאי כזו שהיתה מוכרת לקהל קוראיו.

בתקופה זו השתמש רבי יצחק מקורביל (קורביי) שבצרפת בתיבה "בחורים המתענגים בקפיצתם ומרוצתם (בשבת), מותר, שזהו עונג שלהם" (סימן קטן, רפ). כלומר לפנינו מנהג מקובל, שהיו יוצאים הבחורים הצעירים בשבת ועוסקים בריצה להנאה ולשעשוע וכן בתחרויות קפיצה.

זאת ועוד, דעת החכמים היתה נוחה מהם (אולי באילוץ כזה או אחר), ואף עודדו את העיסוק הזה כלשונם "שזהו עונג שלהם". פסיקתו של אותו רבי יצחק, התמוהה על פניה (בשבת?!) לא התבשלה כנראה אלא על שאלות רבות שהופנו אליו, כמו גם למנהיגים רוחניים נוספים ובתחומי ספורט אחרים, כגון: האם אין ריצה כזו בבחינת חילול שבת בעניין "פסיעה גסה" וביטול קדושה, ורבי יצחק התיר זאת, גם כדי לא לגזור גזירה על ציבור אם רובו אינו יכול לעמוד בה, והוא אחז בנימוק אפוף קדושה כגון – זהו דרכם לענג את השבת.

וכן, ההקלה הרבנית לגבי שבת בוודאי שהתקיימה לגבי ימי חול. וכתוצאה מאותם היתרים נמצאו הרבנים מעודדים בעקיפין פעילויות גופניות בקרב הקהילות היהודיות באירופה.

רבי יצחק מוסיף שם, כי אותם בחורים נהגולהתחרות ביניהם בריצה על-מנת להרוויח כסף, ובשבת!! ללמדנו שהיהודים אכן ערכו ביניהם תחרויות ריצה בשבת, כשהמנצח היה זוכה בפרס כספי, וזאת למגינת לבו של רבי יצחק מקורביי, שיצא חוצץ כנגד תופעה זו, מאחר ויש בה חילול שבת, ולא בשל "פסיעה גסה, או נימוק אחר, אלא בשל השימוש בכספים בשבת ובכלל בשל נגע ההימורים וזאת ללמדנו שהריצה בשבת הותרה לדעת ההנהגה הרוחנית, אלא במגבלות מסויימות.

אותו סיפור, אותה פסיקה, מופיעה גם בתחילת המאה ה-14 מפי רבי יעקב בן אשר, בנו של הרא"ש. כלומר סוגיית הריצה כשעשוע והנאה הפכה למינהג אצל הבחורים הצעירים באשכנז. רבי יעקב בן אשר מתריע שאין להציע לבריות לרוץ בשבת עד שיתייגעו כתרופה נגד אכילה מופרזת. התרעה זו עשויה להצביע על כך שהריצה שימשה, עממית, אמצעי מרפא לאחר הארוחה הגסה. וטוב שחכמים שמו זאת לבם, הרבה לפני עידננו. ואכן ידוע ומקובל בימינו כי הנוהג הזה אינו בריא כלל וכלל, למעט אכילת פסטה אף לפני תחרות מרתון או אף טריאתלון. בכל מקרה חשוב לציין כי החכמים היו ערים לתופעה ומצאו צורך להתריע בפני כל סכנה הפוגעת בההנהגת הבריאות, אולי גם בעקבות השפעת חיבוריו הרפואיים-ספורטיביים של הרמב"ם.

עם זאת, לא רק נוכח אותה סכנה דלעיל, שכן עוד בימי אביו של רבי יעקב, הלוא הוא הרא"ש (רבנו אשר בן יחיאל, 1327-1250), נזכרים שניים שרצו ופגעו זה בזה.

הרשב"א (רבי שמואל בן אדרת – 1310-1235) שבספרד מעיד על ריצה ברשות הרבים. שמא כמינהג?

במאה ה-15 הוטלה משימה על יהודי רומא: ביום שני, הוא היום הראשון לקרנבל, חויבו שמונה יהודים לפחות להתחרות בריצה לעיני הקהל לאורך מסלול שאורכו 10,084 מ'. אמנם לא היה זה מפעל ספורטבי לשמו בלשון המעטה, ומסתבר שעל מנת לבצעו כהלכה נאלצו היהודים להתאמן, וכנראה שנבחרו המוכשרים שביניהם.

בשנת 1511 ערכו הצעירים היהודים ברומא מירוץ ספורטיבי בהשגחת בי מסר (הזהה אולי עם הרופא המפורסם שמואל צרפתי). הם רצו מכנסיית פטרוס הקדוש למבצר אנג'לו הקדוש. בחברת הרב היו מאה צעירים, רכובים על סוסים, כשהם חמושים, ולצידם עוד חמישים צעירים שנשאו ענפי זית ודגלים. מדובר, כך דומה במעין חיקוי לאחד הקרנבלים הנוצריים שהיו נערכים באיטליה בתקופת הרנסאנס ושנודעו לשם דבר בפארם ובססגוניותם.

התמרמרותם של מנהיגים רוחניים מסויימים אינה מובנת אלא על רקע קיום פעילויות ספורטיביות כאלו או אחרות. כך למשל מתאונן רבי עמנואל איש בנוונטו שבאיטליה, תחת הרושם הנורא של שריפת ספרי הקודש בתחילת שנת 1554, שבשעות הבוקר, כאשר המוח מוכשר ביותר לקלוט דברי תורה, עשו להם צעירי העיר בנוונטו, האריסטוקרטים מן הסתם, מנהג קבוע, היינו – "הם ישכימו לכרמים לראות אם פיתח הגפן, והיה כינור ונבל, תוף וחליל ויין משתיהם … ובצהריים כגיבורים ירוצון …". קטע זה לא יובן די צרכו, אם לא נזכיר, כי מצויים תחת ידינו מקורות רבים אודות התפתחות תרבות הגוף בקרב יהדות איטליה, בעיקר הצפונית (וכאן – הדרומית) בעידן הרנסאנס, כאשר מחיצות רבות, בין יהודים ונוצרים, הוסרו כמעט לחלוטין ורוח התחיה נשבה היטב ברחוב היהודי.

בתקופה זוחי ופעל במנטובה (העיר מנטואה) בצפון איטליה רבי משה פרובנסאלו (1576-1504), אשר עודד את קיום משחקי הכדור בקרב היהודים, תוך שהוא משווה את דורו לעומת הדורות שקדמו לו בלשון זו: "שלא היו מחללים שבת במרוצתם" (שו"ת הרמ"ף סימן קנ"ג). כלומר שלא רצו בשבת וחכמים התירו להם לרוץ בימי חג. דהיינו שבימי הרמ"ף אכן רצו יהודים בשבת, לתענוג ולשם רווח ממון.

אף רבי יהודה ממודינה שבאיטליה (1648-1571) מזכיר את התופעה שבחורים מתענגים בריצתם. ותמונה זו עולה אף אצל בעל "השולחן ערוך", הלא הוא רבי יוסף קארו, שאוסר קיום ריצה בשבת, ואף לרפואה, "כדי שיתחמם לרפואה" (אורח חיים, הלכות שבת, שא, ב).

נסיים בדברי המהרי"ל המספר כי בל"ג בעומר, שהיה "יום מיוחד לבחורים לענג נפשם … שבו היו משתעשעים בשיחות נאות, בטיולים שמחוץ לעיר ובמשחקים ובהתחרות של ריצת רגליים" (מנהגי המהרי"ל קיא ע"ב).

לסיכום נאמר כי יהודים קיימו תחרויות ריצה באירועי שמחה, בימים טובים ואף בשבתות, אם להנאה ושעשוע, וזאת ברצון מנהיגי הקהילות (כמובן על רקע טיהור ה"שרץ" בק"נ טעמים, מטעי פוליטיקה פנימית), אם לרווח ממון, לרפואה מונעת, או כאילוץ נוצרי. כך או כך, לפנינו עדויות מעניינות על גילויי פעילו גופנית בקרב יהודי ימי-הביניים והרנסאנס.

שיתוף ב print
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב twitter
שיתוף ב facebook

2 תגובות

  1. כתבה יפה,אין ספק שאם בישראל היו משקעים משאבים בספורט היו למדינה השגים מדהימים.(מבין הספורטאים יהודים רבים).המכביה יכולה להיות חזרה גנרלית לאולמפידה.בתחום המדע מושקע כסף רב ואכן לישראל השגים מדעים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

לוגו אתר הידען
דילוג לתוכן