שיר השרירים ל”ז: היאבקות בספרות היהודית בימי הביניים

בתקופות חוסר היציבות בימי הביניים נאלצו היהודים להגן על עצמם, ואחת הדרכים היתה לעסוק בספורט הייוני-רומי העתיק בעידוד מנהיגי הדת

ההיאבקות בימי-הביניים תפשה מקום נכבד בכלל אמנויות הגוף בתקופת האבירות. באימוני הנער לקראת הכשרתו לאביר בבריטניה, במאה ה-12, התנהלו משחקים בבתי-הספר, כשאלה מצביעים על השפעת החינוך לאבירות, וביניהם מופיע ענף ההיאבקות.

בתקופת הרנסאנס, בהשפעת רוח “בית השמחה” של ויטורינו דה-פלטרה, מונה וורגריוס את סוגי הספורט הנדרשים, וביניהם אינו נפקד ענף ההיאבקות. מסורת הרנסאנס שחדרה לצפון אירופה ונקלטה בבריטניה למשל הבליטה את מיזוג אימוני האבירים ושאר השפעות איטלקיות כגון ההיאבקות. בתקופת הרפורמציה משבח מרטין לותר את העיסוק בספורט זה, ללמדנו עד לאיזה עומק הוא חדר בקרב האוכלוסיה המקומית.

שלוש סיבות חשובות חברו יחד ושימשו גורם רב-משקל לעצם העיסוק בהיאבקות בקרב יהודים בימי-הביניים.

ראשית – הסיבה הרפואית, בבחינת העימול כרפואה מונעת, אשר בעקבות הרמב”ם ודורות ממשיכי תורתו, היא חדרה להכרתם ולמודעותם של לא מעט יהודים.

שנית – המלחמות הרבות שערכו ביניהם הפיאודלים והאצילים, היו מסממני תקופת ימי-הביניים. זאת, לרבות חוסר הביטחון בדרכים, אשר בעטיו שרצו בהם כנופיות של ליסטים שחמסו עוברים ושבים, ובפרט סוחרים על מרכולתם. נוסיף לזאת את העובדה שיהודי אירופה היו נתונים לפורענויות חוזרות ונשנות של גורמים מוסתים. היהודי נאלץ איפוא להגן על חייו ורכושו, ובשל כך עמד על חשיבות ערכה של ההגנה העצמית.

שלישית – כפי שכבר הזכרנו היו נתונים היהודים למשפטי הכנסיה – “אורדיל” / “אורדליה” (היינו, דין שמיים). כתוצאה מכך היו כמה וכמה עימותים של דו-קרב, שהיו נערכים על-פי גזר-דין של בית המשפט הכנסייתי, נידונים להכרעה סופית בדרך של היאבקות בין הצדדים היריבים. כתוצאה מכך נאלצו מספר יהודים לדעת פרק ראוי ב”הלכות היאבקות”. ואולי בשל כך טרח רבי נתן ברבי יחיאל מרומא להגדיר את הערך “גשש” במילונו בדרך זו: “מתחבקים מתאמצים להפיל איש את רעהו” (ערוך השלם ב’ עמ’ שפא), ובערך “תחבול” הוא מסביר – “שמתקבצין ויושבין ברחוב העיר, ועומדין שניים שניים מהן ועושין מלחמה לשחוק בתחבולות” (שם ח’ ריב). אין ספק שרבי נתן ראה לפניו מציאות קיימת בקרב יהודי רומא, או כזאת המוכרת לפחות ליהודי רומא בזמנו.

בשנת 993 נולד בקורדובה אשר בספרד רבי שמואל ברבי יוסף הלוי אבן נגרילה, הלוא-הוא שמואל הנגיד שהתמנה מפקד צבאותיו של באדיס המוסלמי ושימש במשרה זו במשך 18 שנה (1056-1038), כשהוא יוצא מדי שנה בשנה לנהל מערכות רבות. ביטוי לכוחו ולגבורתו אנו מוצאים בשיריו. באחד מהם הוא מדבר על פירוק צלעות ושבירת מפרקת, מה שעשוי להיגזר מתוך עולם ההיאבקות. והרי שמואל הנגיד, כמפקד עליון, לבטח עבר אימונים צבאיים ובכלל גופניים. תרומה חשובה, תרתי-משמע, לענייננו נעוצה בכתבי הרמב”ם. הלה ראה בעימול ובעיסוק בספורט בכלל גם רפואה מונעת. כלוומר, קיים, לדעתו, צורך טבעי ב”פעולות ההתעמלות להתמיד בו הבריאות, כשחוק הכדור או ההתאבקות” (מורה נבוכים חלק ג’ כה, א). עם זאת מוצא הוא צורך להתריע כנגד “מיני ההתעמלות החזקים (אשר) מייבשים הגוף וישימוהו קשה מאוחר החוש (כלומר נטול רגש), מאוחר התבונה (נטול שכל), ולכן יהיו המתאבקים … סכלי התבונה” (פרקי משה ברפואה יח, 9). הרמב”ם, שהיה כידוע איש המיצוע וחסיד שביל הזהב, לא פסל את ההיאבקות אלא עודדו ואף טיפחו. אלא כאשר ספורט זה הצריך מאמץ רב וניכר יתר-על-המידה, הסתייג ממנו הרמב”ם ואף נקט כלפי המתאבקים בביטויים משפילים.

כידוע היתה לכתבי הרמב”ם תפוצה רבה בקרב יהודי אירופה, וכזו שגם חרגה מעבר לזמנה. כך למשל, רבי יהודה אלחריזי (1235-1170), שהיה אחד מממשיכי תורתו של הרמב”ם, המליץ על היאבקות קלה ומתונה לפני האוכל, על מנת להגביר את התיאבון.

אחד מגדולי הפוסקים בזמנו היה הרא”ש (רבנו אשר בן יחיאל, 1327-1250). ובאחת השאלות שנשלחו אליו עלתה בעיה מעניינת בזיקה לנושא סוגייתנו בזו הלשון: “שניים שנתאבקו יחד והפיל האחד את חברו לארץ ונפל עליו, ובנופלו סימא עינו של חברו …” (שו”ת הרא”ש קא, ו’). והשאלה המתבקשת היתה – האם חייב החובל באחריות נזיקין. תשובתו של הרא”ש היתה החלטית: ” .. פטור … (מכיוון ש)נתאבקו זה בזה (לא מתוך כוונת זדון). עיקר כוונתם, שיפיל האחד את חברו, וכשהאחד נותן על חברו (נאבק עימו) אי-אפשר לו לצמצם ולכוון שיפול בנחת,כדי שלא יזיקו, כי בכל כוחן מתאבקין, וכל אחד מכוון להפיל חברו. אם יזיקנו, ואדעתא נתאבקו יחד” (שם).
מקטע זה ניתן לחלץ כמה מסקנות כדלקמן:
ראשית – ההיאבקות כספורט היתה ידועה ליהודים ואף בוצעה הלכה-למעשה על ידם;
שנית – קרב ההיאבקות בשונה מהתקוטטות גרידא, בכך שנאמר: “נתאבקו זה עם זה מדעת שניהם”. ועוד ברור “כי הדבר ידוע ששניהם נתאבקו”. כלומר הציבור נכח בשעת האירוע הספורטיבי, שכנראה פורסם מבעוד מועד, וכגון שסיפר רבי נתן למעלה בדבר מינהג ההתקבצות ברחוב העיר על מנת לצפות בזוגות העסקים ב”שחוק בתחבולות”;
שלישית – קיימים כללים וחוקים למשחק ההיאבקות, ללמדנו שספורט זה עבר שלב של ארגון וסדר, והמנצח היה זה שהצליח להפיל את חברו לקרקע, וכמאמר הרא”ש: ” … עיקר כוונתם, שיפיל האחד את חברו …”. מה שמזכיר את הסגנון העילי בתחרויות ההיאבקות ביוון הקדומה.
רביעית – ההיאבקות לא היתה נטולת אלימות כלל-ועיקר, כפי שמשיב הרא”ש בקורטוב אירוני משהו: “וכשהאחד נותן על חברו, אי-אפשר לו לצמצם (לחבקו בעדינות) ולכוון שיפילהו בנחת, כדי שלא יזיקו, כי בכל כוחן מתאבקין, וכל אחד מכוון להפיל חברו …”. ושמא בביטוי “וכשהאחד נותן על חברו” מסתתר רמז בדבר צורת התפיסה או החביקה – במתניים, בכתפיים או בראש על-מנת להמעיד את היריב ולהפילו ארצה. היינו טכניקת ההטלה.
חמישית – פסיקתו של הרא”ש מעניינת גם מן ההיבט המשפטי. כבר ראינו ועוד נראה בהמשך בדומה לה, במשחקי הכדור, שעשויים להיות בעלי אלמנטים קטלניים. הרא”ש יכול היה לפסול בנקל את ענף ההיאבקות, ולפחות באותה קהילה ששיגרה למפתנו את השאלה הנידונה, וזאת בשל הסכנות הגופניות הכרוכות בו, או לפחות לחייב את היריב שחיבל בעינו של חברו בזמן המאבק. אך לא. נהפוך הוא, הרא”ש זיכה לחלוטין את היריב הפוגע, ופסיקה זו מגלמת בתוכה שלוש מסקנות: האחת – הרא”ש רצה לעודד את העיסוק בספורט, ולהוציא כל ספק מלב כל אלו החוששים לעסוק בענף זה והוא הפריד לחלוטין בין היאבקות להתקוטטות; השניה – הרבה פוסקי הלכה בדמותו ובמעמדו של הרא”ש נהגו על פי הכלל הידוע – אין גוזרים על הציבור גזירה שאינו יכול לעמוד בה. כלומר, אין מגבילים את הציבור נוכח נוהג רווח בקרבו, מה שעשוי להעיד על תפוצת הפעילות הספורטיבית בקרב הקהל היהודי; השלישית – הרא”ש התגלה כבעל ידע בתחום ההיאבקות, מה שעשוי לשקף את הציבור היהודי בפריז ומחוצה לה, ושמא הוא ניסה למסד במידה מסויימת את הפעילות הנידונה.

ספר חסידים שתאר חלק מחיי היהודים באשכנז במאות ה-12 וה-13, מספר, בין שאר הדברים, על בחורים המתאווים ל”קטטה”, או על מקרים בהם הצליחה קבוצה קטנה לגבור על אחרת הגדולה ממנה בכמות. קשה לחלץ מכאן מסקנה חד-משמעית, אלא לשער שאלי מדובר גם כאן על פעילות אחרת מאלימות חברתית לשמה.
עדות לכך תשמש תשובתו של מהר”י ברונא, שחי באשכנז במחצית המאה ה-14, אשר דנה במקרה של “שני קטנים שחבלו זה את זה” (שו”ת מהר”י ברונא סימן יט). קטע זה אינו אומר דבר לכאורה, אולם בהמשך תשובתו מוצא המר”י ברונא צורך לצטט את דברי הרא”ש הנ”ל בדבר הנחיצות לפטור מעונש את היריב המתאבק שסימא את עין חברו בעת המשחק הספורטיבי, הרי שאין ספק שהמקרה הדן באותם שני נערים ש”חבלו זה את זה” עוסק בהיאבקות.

אצל בעלי התוספות המאה ה-13 אנו מוצאים הוראה, ש”אין לאדם לדחוף את חברו, כשמכים זה את זה, אלא יש לו לשמטו מעליו בנחת” (מרדכי, בבא קמא פרק ג’ סימן ל”ח). ניתן לשער כי הוראה זו באה על רקע הרצון למנוע חבלה בעת הנפילה או ההטלה.

אף עמנואל הרומי (1336-1261) מספר באחת ממחברותיו: “כי לבי צור מעוז וקשה מצח להרים קול בתרועה … בל יסע יתדותיו לנצח (ישעיהו לג, כ), לא ימסו אסוריו (שופטים טו, יד). העת עם החושקים יאבקו וכל חבליו בל ינתקו” (מחברת שלישית עמ’ פב). ובמקום אחר מספר עמנואל על אדם שניסה להתגרות “בחושקים להילחם” (שם, עמ’ קד). אמנם לפנינו מטפורות מליציות, אלא שהן משקפות, כך דומה, מציאות קיימת, כפי שעולה ממקורות לא מעטים. בדומה לכך מספר קלונימוס בן קלונימוס ב”מסכת פורים” בשנות השלושים של המאה ה-14, כיי את הנערים מחנכים להילחם זה עם זה ומלמדים אותם “ערכי מלחמה”. באם מדובר על חינוך פורמלי הרי לפנינו עדות מעניינת וייחודית ביותר.

בשנת 1443 כתב האנס טאלהופר ספר סיוף יקר מציאות המכיל שני חלקים, שהראשון שבהם מוקדש להיאבקות. בהקדמה לחלק זה נמצא רישום קטן ולשונו: “כאן מתחיל תאור כל צורות ההיאבקות, פרי עטו של אוט, יהודי מומר”.
חלק זה של הספר כולל 90 עמדות היאבקות שונות המבוצעות על-ידי זוגות של מתאבקים, והללו מזכירים לא מעט את הסגנון של “תפוס כפי יכולתך”, המתיר תפיסת כל איבר ואיבר שבגוף (פ. פינצ’ובר, יהודים מבין מורי הספורט בימי הביניים, החינוך הגופני, אפריל/מאי 1947, עמ’ 4).
אוט מצביע על המקומות הרגישים ביותר ללחיצה ולמכה, ומסביר כיצד להתגונן מפני התפיסות. בין התרגילים אנו מוצאים תפיסות העלולות לגרום לשבירת עצם.
איחוד הסיוף וההיאבקות, מסביר פינצ’ובר, מקורו בעובדה, שכמה וכמה מערכות דו-קרב, שהיה נערך על-פי פסק דין המשפט, הוכרעו על ידי היאבקות לאחר שאחת החרבות ניזוקה קשה.
אוט היה אמן במקצועו ושימש מורה להיאבקות בחצר נסיכי אוסטריה. זמן מסויים פיתח פעולה ערה בעיר וינה, ומשניטל מן ההיאבקות ערכה כסיום לסיוף, ידע אוט לשוות לענף זה גוון ספורטיבי טהור ולהעלותו למדרגה של ספורט המקובל בחצרות הנסיכים והיה חביב על הנוער.
אוט היה הראשון שהגדיר את מהות ההיאבקות כענף לעצמו וקבע לה שיטה אשר נקראה על שמו – “שיטת אוט”, וכך, אין ספק בעובדה שאוט נחשב למקור החשוב ביותר על ההיאבקות בימי-הביניים.

אליהו בחור, שהגיע לפדובה מוונציה באמצע שנות ה-90 של המאה ה-15, כינה עצמו כ”מין מתאבקים”, ככינוי המאפיין מציאות שרווחה בצפון איטליה.

הרמ”ף (רבי משה פרובנצלו), שחי במנטובה האיטלקית, הביא בתשובתו המתוארכת לשנת 1560, והעוסקת במשחקי כדור, את ההערה הבאה, להשוואה בין משחקי הכדור בימיו לבין ההיאבקות של דור הראשונים בזו הלשון: “כן ראינו לבקש צדדין לדון אותם (את הבחורים) לכף זכות. אמרנו, אולי מזקנים התבוננו והיו בעיניה כאוחזים מעשה אבותיהם בידיהם. שכך היו ראשונים עושים בימים ההם, מקראי קודש, לעונג ושמחה,מערכה מול מערכה כצחוק (כמשחק) התפיסה והאביקה (היינו ההיאבקות). רצים וקופצים איש אל רעהו, עד שהגוברים מהם נוצחים (מנצחים) לחלק שכנגדם. מענייני אכילה דבר מה … לא דמו אלו לראשונים כלל, כי המה (כלומר הראשונים),אנשי האביקה (המתאבקים) ברבים היו לכל חלק באים בצחוקם (במשחקם, בתחרותם) להתענג בועל עסקי אכילה ושתיה בלבד,ועושי אותם אחר השבת, ושמחים בהם שמחת מרעות, לא ייחשב ניצוחם (נצחונם) אצל הנוצחים (המנצחים) הרווחת ממון כלל, כי מעט היה לפניהם …” (שו”ת הרמ”ף שאלה נג).
ה”זקנים” הנזכרים אצל הרמ”ף, והמכונים בהמשך בשם “הראשונים”, הם כנראה בני הדור הקודם של הרמ”ף, כלומר בני שלהי המאה ה-15 או ראשית ה-16, ואולי אף מתכוון לדורות קדומים יותר. בכל מקרה אנו עוסקים בימי-הביניים.

המסקנות העולות מן הטקסט הנ”ל הן אלה:

ראשית, “התפיסה והאביקה”, קרי ההיאבקות נתפסה כאחד מענפי הספורט והמשחק, ואולי אף מדובר על שני סוגי ספורט דומים.
שנית, מטרת הספורט היתה שעשוע ועינוג, והיה זה בזמן “מקראי קודש”, כשדעת הרבנים היתה נוחה מעיסוק בספורט זה.
שלישית, אין לדעת מלשון הטקסט בבירור האם מדובר בקרב זוגות, כשזוג אחד סיים עלה אחריו הזוג השני וכן הלאה, או שמא מדובר בקרב זוגות בו-זמנית באותה זירה. בכל מקרה שלפני הישמע האות לתחילת היאבקות, ניצבו היריבים זה מול זה במרחק מסויים, ועם הישמע האות היו “רצים וקופצים איש אל רעהו, עד שהגוברים מהם נוצחים (מנצחים) לחלק שכנגדם (היריבים) כלשון הטקסט.
רביעית, מלשון הטקסט – “אנשי האביקה ברבים” ניתן ללמוד כי ספורט זה נערך בפני קהל צופים, כמעין מופע ציבורי.
חמישית, הקרבות היו ידידותיים לחלוטין ונערכו במסגרת ובאווירה ספורטיבית לשמה, כשפרס הניצחון התבטא במאכל ובשתיה.
ששית, כדי להציג את נפיצות התופעה מופיע התיאור, כי ערכו את הקרבות בכל מוצאי שבת, כחלק בלתי מבוטל מהשמחה של צאת השבת.

נסיים בעדותו של המהרי”ל, כי מינהג היה ביום ל”ג בעומר, שבו היו הבחורים יוצאים לשדה וליער ועורכים תחרויות של התגוששות.