שיר השרירים ל"ה – סיוף

סיוף היה תחום חזק בתום ימי הביניים, גם אצל יהודים

משתתף לבוש בגדי סייף בפסטיבל ימי הביניים בקייב, אוקראינה. <a href="http://www.shutterstock.com/gallery-159898p1.html?cr=00&pl=edit-00">Sergey Kamshylin</a> / <a href="http://www.shutterstock.com/?cr=00&pl=edit-00">Shutterstock.com</a>
משתתף לבוש בגדי סייף בפסטיבל ימי הביניים בקייב, אוקראינה. Sergey Kamshylin / Shutterstock.com

הסיוף, או הדו-קרב, מוכר היה בימי-הביניים בשתי צורות: האחת – בזמן קיום הטורנירים האביריים, כאשר הוטל היריב מעל סוסו, היו השניים ממשיכים את התחרות בקרב חרבות, בדו-קרב, בדרך כלל לא עד מוות. הצורה השניה, החשובה לענייננו, קשורה באורדליה, היינו במשפט כאשר הכריע בית הדין לסמוך על החלטה המסורה "בידי שמים". הדו-קרב הקשור בדין שמים היה אכזרי ביותר. הוא התנהל כקרב לחיים ולמוות, כשאחד המשתתפים נהרג, ולפעמים היו שני המסתייפים נפצעים פצעי מוות. אמנם מן המאה התשיעית ואילך נלחמה הכנסיה בדו-קרב ושללה את השימוש בו כבאמצעי הכרעה משפטי בין שני בעלי דין, עם זאת הדו-קרב ה"משפטי" נפוץ היה באירופה עד למאה ה-16 ומאז נוסף לו אלמנט אחר, והוא עניין הכבוד, כאשר מי שראה עצמו נפגע ונעלב, היה זכאי לתבוע לדו-קרב את מי שעלב בו ופגע בכבודו.

כך למשל ארע בצרפת בשנת 992, כשמשומד אחד התגרה בבן ישראל והזמינו לדו-קרב, לראות עם מי הצדק, וכדבריו: "בררו לכם איש וירד אלי וילחם איתי. אן יוכל להכותי ומתי, והייתם נקיים, ואם אני אוכל לו והיכיתיו, יאבד שמכם מן הארץ …" (מעשה נורא משנת תשנ"ב, מהד' הברמן, עמ' יד).

על פי עדות הרגמ"ה (1028-960) אירע מקרה במיינץ (מגנצא) שבאשכנז, כשטבעה ספינה והתגלעו מחלוקות בעניין הממון שניצל מן הספינה הטרופה, ובזזוהו נוכרים. כשנמצא השלל, מספר הרגמ"ה: "וכל גוי שנשאר (וש)נחשד (מ) (ב)אותה אבדה ולא החזירה, העבירו ידו באש כדיני המקום של גויים, ועל הממון של ראובן קבעו זמן לעשות עליו מלחמה" (שו"ת הרגמ"ה סימן סז) – כנראה הכוונו לדו-קרב.

בספרד של המאה ה-11, על פי פקודת המלך אלפונסו הששי, שנת 1091, נאמר בפירוש, כי אם יפרוץ ריב בין יהודי לנוצרי, יובא דינם לפני בית דינם של שלושת הפרילטים (אנשי הכמורה הגבוהה) ואם לא תהא אפשרות להביא את דינם לפני המוסדות הללו, הרי שהסכסוך יוכרע בדו-קרב, ולא על ידי שליח מחליף או מורשה. פסיקה זו, שהצדדים הנוגעים בסכסוך לא יוכלו לשלוח כל אחד נציג מטעמו, אשר יילחם למענם, היה על פי רוב הנוהג המקובל.

מאותה תקופה, במלכות ליאון שבספרד, עולה תמונה דומה לזו שהצטיירה בפסקה האחרונה של אפשרות הדו-קרב בין יהודים לנוצרים, וגם מאמצע המאה- 12 אנו עדים למקרים כאלה, אך לעיתים שוללים חוקי אותה תקופה את האמצעי הזה במשפטים בין יהודים לנוצרים. כפי הנראה היתה בכך משום כוונה לקפח את זכויות היהודים, ואולי משום שבמקרים לא מעטים היתה ידם על העליונה.

הרשב"א שמספרד, בין מאות 13 ו-14 מצביע על "עוד אחד כ"ז הוסיפו עוד שליח אל ראובן ב' גויים עריצים ואמרו לו שישגרשה (את אשתו), או יעמוד על נפשו ולא יינצל מידם. ולא נתרצה להם ראובן, ושלפו חרבם …" (שו"ת הרשב"א א' תקע"ג). משמע, שערכו ביניהם דו-קרב לפי המנהג המקובל וראובן לא חשש מכך כל עיקר.

בצרפת, בתחילת המאה ה-13 (שנת 1207) נערך דו-קרב בשדה הפתוח בין יהודי בשם קאלפוט לבין אברהם תחת הכותרת של per duellum de kamino.

באשכנז הותר ליהודים ללא הגבלה לנהל דו-קרב במסגרת ה"אורדליה" המשפטית. ובאחת החוקות, במחצית השניה של המאה ה-13 נאמר, כי מחובת היהודי להיענות להזמנתו של נוצרי לדו-קרב. כן מצאנו בספריחוקים אחרים, שליהודי מותר להזמין את הנוצרי לדו-קרב בהתאם ל"זכות נשיאת הנשק", ושמא הקרב שנערך בין יהודים לנוצרים בפרנקפורט בשנת 1241, שהוזכר גם בכתבים גרמניים וגם באלו היהודיים, קשור לפרשת הדו-קרב?, או גם המקרה המסופר בפי רבי יעקב בן יהודה וייל, במאה ה-15, אודות יהודי שהיכה את חבירו בחרב שייך לענייננו?

במחברות עמנואל הרומי שבאיטליה מופיעים ביטויים הלקוחים אולי מעולם הדו-קרב, ואף בצורה המליצית: "אשלוף חרב מליצתי עליהם" (מחברת ראשונה עמ' מג), המשקפת מציאות מסויימת. אולי? ואולי גם התמונה העולה ביחס לבחורים הגיבורים שבקאנדיה, שבינם לבין האוכלוסיה המקומית היו מעשי התגרויות, שבעקבותיהם נשלפו חרבות אף היא קשורה לפרשיית הדו-קרב?

נסיים בעובדה, שאברהם קולורני, באיטליה של המאה ה-16 התפרסם כסייף מומחה.

על מידת מיומנותם של יהודים בתחום זה ניתן ללמוד, אולי גם מרמיזה השקועה בכתבי הרמב"ם. זה השיב לחכמי מונפלייה שבצרפת, כי טעותם של אבותינו, "שלא נתעסקו בלמידת מלחמה" ומשתמע מכך שגם לעתיד, למידת מלחמה הוא עניין יסודי לגאולה העתידה לבוא. שמא התיבה "למידת מלחמה" כרוכה בלימוד הסיוף, מאחרשהרמב"ם מוחזק כמי שהתייחס בצורה המדעית והשיטתית ביותר לנושא העימול וסממניו בתרבות הגוף ביהדות, ניתן לשער כי ביטויו זה – "לימוד מלחמה" אכן משמעותי ומרמז על מידה מסויימת של התפתחות בהוראת המקצוע או האמנות הזאת.

עדות חותכת להוראת הסיוף מצויה אצל המהר"ם מרוטנבורג, באמצע המאה ה-13 באשכנז בלשון זו: "וששאלת על ראובן ששכר את שמעון ללמדו אמנות בעלי תריסין (היינו תורת הסיוף מלשון חז"ל), וכשלמד יום א' חזר בו (המדריך), נותן לו שכרו כפועל בטל (כלומר שכר מינימום) (מכיוון שהתלמיד סרב לשלם), שלא נשא אמנת דפעולה משאר אמנות. וכמה פעמים שאמנות זו יש בה הצלת נפשות, כשבאים ליסטים על האדם" (שו"ת המהר"ם סימן של"ה).

מקטע זה ניתן להסיק כמה מסקנות: ראשית – היה רצון מצד קהל היהודים ללמוד את אמנות הסיוף; שנית – היה מומחה לאמנות זו בקהילה היהודית; שלישית – פסיקת המהר"ם הקובע כי המדריך/המורה זכאי לקבל תשלום, מלמדת כי בתקופה זו עדיין לא היתה הוראת הסיוף מיוסדת על חוקים, מכיוון שתשובתו מתייחסת לשאלה שהופנתה אליו. בשל שאלה זו ניתן לשער כינושא התשלום היה עדיין מעורפל ואילו מתקופה זו עוברת הוראת הסיוף שלב מסויים של מיסוד; רביעית – קביעתו של המהר"ם כי "אמנות דפעולה" אינה שונה מ"שאר אמנות" מלמדת כי הוראת השימוש בחרב היתה מקצוע ככל המקצועות, לפחות אליבא דמהר"ם; חמישית – עניין מיוחד יש בהערכה הכלולה בנימוק פסק הדין. היינו, אמנות הסיוף היתה בעלת חשיבותמרובה, שכן במקרים רבים עשויה היתה להציל אדם מסכנת נפשות; ששית – כמתבקש מהמסקנה הקודמת, כשאחד הנימוקים הרבניים של פעילות גופנית בכלל ובפרט בשבת, היה הנימוק של "הצלת נפשות". פסיקות הרבנים, ואפילו שלא מתוך לשמה באו לשמה, היו בהן כדי לעודד את הפעילות הגופנית בקרב היהודים, ואולי אף בבחינת מתן לגיטימציה כשממילא הפעילות נעשית, אלא שהיא זקוקה למינוף ההנהגתי הקהילתי.

מאותה תקופה ידועים לנו עוד שני מורים יהודים לסיוף – והם האחים אנדריאס ויעקב ליגניצר, שמוצאם מאוסטריה עילית. הראשון שבהם, אנדריאס, חיבר ספר על אמנות הסיוף בחרב קצרה.

במקור אחר אנו קוראים על אלפונסו מלך ספרד, ששאל את חכמי היהודים במאה ה-15, ואולי בציניות: "ולמה תלמדו בניכם האישגרימה?" (רבי שלמה אבן וירגה, שבט יהודה, עמ' 26). ה"אישגרימה" באה מן הספרדית – esgrima שמשמעה אמנות הקרב בחרב וברומח. שאלה טומנת בחובה הערה לגבי תפוצת העיסוק בנושא זה בקרב יהודי ספרד.

גם במאה ה-16 נרשם גידול במספר היהודים שעסקו בסיוף. ברשימת יהודי פראג משנת 1546, מופיע מורה לסיוף. ואולי משום הצלחתם של יהודים בתחום זה ניתן להסביר את איסורו של הקיסר רודולף השני במאה ה-16 על יהודים לעסוק בסיוף, בהודיעו כי "והואיל שנודע כי בפראג ובשאר מקומות לומדים היהודים סיוף, ואף הורשה להם להופיע בפומבי בתחרויות, מטילים אנו בזה איסורמפורש על מורי הסיוף ללמד ליהודי ולשאינו מומר, בכסף או בחינם את אמנות הסיוף, או חלק מתרגיליה ורזיה. אותם שלא יצייתו לפקודה זו, צפויים לאבד את זכות ההוראה, או שבית ספרם יינעל לשנה, או שיוטל עליהם קנס כספי".

שיתוף ב print
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב twitter
שיתוף ב facebook

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

דילוג לתוכן