שיר השרירים ל”ד: שיוויון בנטל – לגעת באבירות ב’ (מיומנות בכלי נשק)

כאשר כבשו המוסלמים, בתחילת המאה השמינית את ספרד שימשו היהודים בבחינת יסוד לא מבוטל בצבאם. בזמן כיבוש גרנדה, ולאחר שנלכדה העיר הפקידו המוסלמים את שמירתה בידי חיל-מצב שהורכב מיהודים ומערבים. תמונה זו חזרה על עצמה מספר פעמים כגון בכיבוש קורדובה, סביליה או טולידו. כך רכשו היהודים את רזי השימוש בכלי נשק, ובעיקר בחרב.

לפרק הקודם

כאשר כבשו המוסלמים, בתחילת המאה השמינית את ספרד שימשו היהודים בבחינת יסוד לא מבוטל בצבאם. בזמן כיבוש גרנדה, ולאחר שנלכדה העיר הפקידו המוסלמים את שמירתה בידי חיל-מצב שהורכב מיהודים ומערבים. תמונה זו חזרה על עצמה מספר פעמים כגון בכיבוש קורדובה, סביליה או טולידו. כך רכשו היהודים את רזי השימוש בכלי נשק, ובעיקר בחרב.

במאה העשירית דרך כוכבו של חסדאי אבן שפרוט, רופא, יועץ מדיני ושתדלן, בעל מיומנות צבאית מפורסמת, עליו למדים בין השאר משירו של המשורר, בן תקופתו, דונש אבן-לברט, שהקדישו לחסדאי:

ושים שיר לתהילה / להשר ראש כלה,
אשר כליל כלה / גדודי הזרים (של נסיכות ליאון)
פאר והוד לבש / וישע אל לבש,
אל זדים כבש / עשרה מבצרים (את מבצרי סנחו מלך ליאון. הכוונה למלחמה שהתנהלה בשנים 960-959).

גם בשירו של יצחק אבן-קפדון, אנו קוראים דברי שבח והלל על דמותו האגדית שלחסדאי אבן-שפרוט, שלצד היותו איש ספרא, היה גם איש הסייפא:

בעזרת אל גבר / בכל הגיבורים
– – – – – – – – –
ושלף את חרבו / וכילה הצרים,

אשר הוזים, שוכבים / ודומים לכלבים
– – – – – – – – – – – –
ותופשי הצינה / לפניו נבערים

והולכים ברמחים /לפניו הם שחים
– – – – — – – – – – – – –
ורוכבי הסוסים / הלוא גם הם נסים.

במחצית הראשונה של המאה ה-11 דרך בספרד הממוסלמית כוכבו של רבי שמואל ברבי יוסף הלוי אבן-נגרילה, הלוא הוא שמואל הנגיד. החל משנת 1038 נודע כמשנה למלך וכמצביא לחיילותיו של השליט באדיס. הוא שימש בתפקיד זה במשך 19שנים עד לשנת 1056. בכל השנים הללו הנהיג אישית את צבאות המלך, כפי שהוא מעיד בפירוש בשירו “מתי שכל”: “מרידות חדשות אחרי רבות ישנות” (מתוך דיוואן רבי שמואל הנגיד עמ’ 77).

פרק נכבד מתוך שיריו הוקדש לשירי מלחמה, ומספרם הרב (למעלה מארבעים) מעיד על יציאתו למלחמות בראש צבאות המוסלמים כמו ליד הכפר אלפואנטה בסמוך לגרנדה, ליד העיר לורקה, ליד רונדה, בסמוך לנהר גוואדירה, ליד אסיחה, בסביליה, באלבוס ועוד.

יש לשער שבחירתו של שמואל הנגיד למצביא צבאות המוסלמים נבעה בין השאר גם משיקולים צבאיים תכליתיים, ללמדנו שבתקופה זו נודעו יהודים בעלי כישורים צבאיים ובעלי עבר צבאי. יש גם לשער כי לא מעט יוהדים שרתו תחת פיקודו.

באחד משיריו בולטת חווית הקרב ואווירתו:

וכל חוגר ביום חמה חגורה / וכל פושט למלחמה מעילים,
וכל מהיר אלי חרב וכל רץ / אלי הרג בטוב לבב וגילים בשיריונים משובצים רגלים / ומגינים אדומים כגווילים
עלי סוסים כעב סוערים וטשים / ובמצחות וכובעים עגולים …

בשיר אחר “שמואל קדמה יושב כרובים” הוא מברך את האל, שחנן אותו בתכונות נעלות שעזרו לו בקרב ובחייו כגון אומץ לב, גבורה, כושר סבולת וכושר גופני. וזאת לצד מעלות כגון חכמה, בקיאות במקרא ובמדע, בבחינת המשכיות לאידיאליזציה היוונית של הרמוניה בין גוף לרוח.

ביטויים מושאלים מעולם הקרב מופיעים אצל משוררי ספרד, כגון בשירי אבן גבירול (1057-1022), המדבר אל אהובו (“דודי הצח והאדום”), השולף חרבו ורוכב על סוסו. הרמב”ם מדבר בשבח “למידת המלחמה” בזיקה ללימוד השימוש בחרב.

יהודים מפורסמים וחשובים קבלו תחת חסותם מבצרים בספרד על מנת שישמשו כוח מגן בתקופת הרקונקוויסטה (הכיבש מחדש של ספרד בידי הנוצרים) הממושכת. כך למשל נודע מבצר במורד הנהר טאחו בשם “מבצר היהודים”, וכשעלה המלך יעקב הראשון על מורסיה, הוא מסר בידיו של דון יהוד דה-לה-קבלריה (כששם המשפחה אומר דרשני) חיל-מצב במבצרי הספר שבמחוז ולנסיה. דון שמואל הלוי מטולדו קבל מהמלך פדרו שני מבצרים ומינה עליהם מפקדים הנאמנים לו ובברצלונה, בסוף המאה ה-14, איישו יהודים את המבצר השליט.
כל העדויות הללו, שהן רק חלק קטן מכלל העדויות, משמשות הוכחה באשר לכושרם ומיומנות של היהודים בספרד בכל הכרוך בשימוש בנשק ובתפעולו.

שמעם של יהודים הנלחמים בצבא המלכות הנוצרי בספרד יצא לתהילה גם מעבר לגבולותיה של ארץ זו, ולראיה ניתן לומר כי רבי יצחק בר משה מוינה (1250-1180), בעל “אור זרוע, מעיד כי “כמו שנהוג עדיין בארץ ספרד, שישראלין הולכין עם המלך להילחם” (אור זרוע, חלק א’, הלכות עגונה, סימן תרצג).
המלך יעקב הראשון חילק לכמה יהודים לאחר כיבוש האי מיורקה קרקעות כדי שיממשו את זכויותיהם כמתיישביים צבאיים.
רבי שלמה אבן וירגה מביא בספרו “שבט יהודה” מקרה שארע בשנת 1367 כאשר מלך מוסלמי פלש לקסטיליה הספרדית וכבש ערים רבות, וכשהגיע לטולידו יצאו היהודים לקראתו ונלחמו כנגדו בחירוף נפש והרגו רבים מהפולשים.
שנתיים אחר כך דווח כי כשליש מלוחמיו של אחי המלך, דון פדרו, היו יהודים ומאורים.

עד כאן באשר לספרד, ועולה השאלה האם תמונה דומה התגלתה באשכנז? ובכן, כרוניקה חשובה מימי קארל הגדול מעידה כי גם בתקופתו שרתו היהודים בצבא והשתמשו בכלי נשק, ואף במקרה אחד חילץ לוחם יהודי בצבאו את המלך והצילו.
רבי מאי ברבי שמעון (שנת 1245) מצייר תמונה דומה כדלקמן: “המלך קרלש (הלוא הוא קארל הגדול) … אשר הוא כבש ארצות רבות והבאים אחריו כולם, בעזר הישראלים, אשר היו עימם באמונה, בגופם ובממונם, אשר הם בעצמם היו נכנסים בעובי המלחמה ומוסרין עצמם למיתה להצלת המלכים והשרים אשר עמהם …” (נויבאואר עמ’ 9).
לו גם נתייחס בקורטוב של ספקנות לעדותו של רבי מאיר ברבי שמעון על כך שקארל ויורשיו כבשו ארצות רבות בעזרת היהודים, הרי גם כאן גרעין הסיפור מתקבל על הדעת. זאת ועוד, רבי מאיר כתב את הקטע הנ”ל בשנת 1245, כלומר לפחות עד מחצית המאה ה-13 יהודים שרתו בצבא המלך, או בצבאות האצילים והברונים, וכלשונו שם – “והמלך קרלש … והבאים אחריו כולם …”.

בתקופה זו, במאות שמינית-תשיעית, החלו יהודים לרכוש מיומנות בכל מה שכרוך בשימוש בכלי נשק. הסיבה נעוצה, כך דומה, במציאות הפיאודלית של ימי-הביניים. יהודים לא היו פיאודלים שולטים ולא וסאלים מוגנים. אותו מצב ביניים לא הקנה ליהודי הגנה מפטרון זה או אחר ובתקופה שבה רבו מלחמות ושרר העדר בטחון בדרכים, נאלץ היהודי ללמוד את סוד השימוש בכלי נשק – חרב או פיגיון.
הלכה למעשה אנו עדים למקורות לא מעטים, המספרים על יהודים כתופסי נשק. כך למשל בשנת 1084 כשהוענק ליהודים מבצר במיינץ (מגנצה) שבגרמניה, קבע הבישוף המקומי שהשמירה בלילות, ההגנה והביצור חלים גם על התושבים היהודים.
ידיעתם ויכולתם של היהודים לאחוז בנשק נתגלתה בתקופת מסע הצלב הראשון (1096), כשמצב הביטחון הרעוע העמיד את כולם, ובעיקר את היהודים, בסכנת נפשות ממש.

אחד המקרים המעניינים במגנצה בשנה זו ארע כאשר הגיע אמיכוס עם כל צבאו לעיר, ופתחו לו העירונים את השער, וכאשר ראו זאת היהודים הם הבינו כי עומדים הם להיפגע, “… ואז לבשו השיריונים וחגרו כלי מלחמתם, גדולים וקטנים, ורבי קלונימוס ברבי משולם בראשם … ויקרבו כולם אל השער להילחם עם התועים (כינוי לצלבנים) ועם העירונים. וילחמו אלו כנגד אלו אל תוך השער, וגרמו העוונות וניצחום האויבים ולכדו השער …” (מעשה הגזרות הישנות, מהדורת הברמן – גזרות אשכנז וצרפת, עמ’ צט-ק).
מן הקטע הזה נלמד כמה דברים. ראשית השיריון וכלי הנשק היו בידי היהודים, ואלה ידעו להשתמש בהם); שנית – ראש הקהל עמד בראש קבוצת המגינים; שלישית – בעל המקור טוען כי כשלונם של המגינים היהודים לא נגרם בגלל ריפיונם ופחדנותם, אלא בשל התערבות כוח עליון. רק תגובה כזו תוכל להשקיט את רוחו של בעל התעודה ולהתמודד עם תדהמתו.

ספר חסידים, שבו משוקעות עדויות על יהודי אשכנז במאות ה-12 וה-13, יודע לספר על יהודים ה”הולכים למלחמה ונהרג אחד מאוהבו, אין להגיד בתוך המלחמה, פן ירך לבבו ויהרגוהו” (סימן קנב). במקום אחר מודה בעל ספר חסידים, כי יהודים חוגרי חרב הינם תופעה מקובלת, ובשעת העדר ביטחון בדרכים מותר אף לנשים ללבוש מלבושי גברים, כולל חגירת חרב לירך.

בתשובות המהר”ם מרוטנבורג נאמר בין השאר, כי ראובן טוען ששמעון נתן לו שריון כערבות על חובו, ללמדנו כי כלי נשק נמצאו ברשות היהודים. במקום אחר הוא טוען כי יהודים בעלי גוף שמרו על שערי העיר וחומותיה על פי תור, ואינו שוכח להבהיר כי נוהג זה היה קיים בערים שונות באשכנז. מעניין שהוא אינו מסתפק בכך וממליץ שמוטב לעשות כן ולא להיפטר משרות זה תמורת כופר כסף.

הליכתם של יהודים למלחמה גררה בעקבותיה שלל בעיות הלכתיות בתחום אישות כגון עגינות, אלא שהפוסקים לא סייגו את עצם השתתפותם של יהודים בצבאות מלכים ונסיכים. אחת הדילמות ההלכתיות והברורות בנידון היתה שאלת נשיאת כלי נשק בשבת ועצם ההשתתפות במלחמה בשבת.
רבי אליעזר מוורמייזא למשל מעיד אודות “מעשה, שצרו על עיר ווירמש (וורמייזא-וורמס) חיילות גדולים בשבת, והתרנו לכל היהודים ליקח כלי זיינם … כל היוצאין להרוג או ליהרג, מותר לצאת ולשוב בכלי זין. ועוד, אם לא יעזרו היהודים את העירונים, היו הורגין עצמן. אי לכך מותר אפילו בכלי זיינן” (ספר הרוקח הגדול, סימן קצו).
שני מניעים עמדו מאחורי ההיתר להילחם בשבת. ראשית – זו מלחמת הגנה, בבחינת פיקוח נפש, ושנית – נוכח המצב המיוחד בימי הביניים, בו גרו יהודים בשכנות עם נוצרים, נוצר צורך להגנה משותפת ולעזרה הדדית.
מצב דומה התחולל בקהילות בוהמיה, לאור עדותו של רבי יצחק ברבי משה מוינה, בעל “אור זרוע”, “על אחינו שבביה”ם (היא בוהמיה), לא טוב עושים שמוליכים חרבותיהם ותריסיהם (כלומר מגיניהם) בערב שבת. מיחו, כשפעמים יראים ושומרים את העיר, אז מותר” (חלק ב’ סימן פד, יג). מורת רוחו של רבי יצחק הנ”ל אינה מובנת אלא על רקע שכיחות התופעה של יהודי בוהמיה, היוצאים בערב שבת בחרבותיהם ובמגיניהם בפומבי. קל וחומר שבשאר ימות השבוע יצאו הם בנשקם, וחכמים התירו להם זאת.

לדעת מחקר ימי-ביניימי (קיש, היהודים בגרמניה המדיאבליסטית) זכות נשיאת הנשק (וואפנרכט) והיסודות הנלווים לה, הינם בעלי חשיבות ממדרגה ראשונה להבנת הסטאטוס של היהודים בימי-הביניים. זכות זו מבוססת על החוק הכללי החל על היחיד. היתה זו זכות כבוד של שייכות למוסדות ומעמדות מסויימים, שהיתה קשורה, בין היתר, בזכות לנשיאת נשק. זכות זו הקנתה לנושא הנשק מעמד מיוחד, מעמד של כבוד, שהבדילו ממשוללי אותה זכות.
בכתב יד של דרזדן שבגרמניה ממחצית המאה ה-14 מופיע יהודי חמוש, כשהוא מתבלט מתוך קבוצת חיילים חמושים נוצרים בכובעו (“מצנפת היהודים”), אלא שנשקו אינו שונה מאלה של חבריו לנשק. מדובר על האלבארד שהוא כידון מיוחד, שאליו מצורף גרזן מלחמה.
בחוקה אחרת אנו מוצאים, כי לא נאסר על יהודים לשאת נשק. אדרבה, מחובתם להחזיק נשק בביתם למטרת רדיפה אחר מורדים ולכידתם. כך נבין ביתר בהירות את דברי רבי יצחק בן משה מוינה הנ”ל, כי בנסיבות מיוחדות נשאו יהודים נשק גם בשבת.
יודגש כי זכות זו מצאה ביטויה בחוק הכללי הלא-יהודי בגרמניה.
בעיתות מלחמה נקראו היהודים לדגל, לשירות צבאי, ומילאו את תפקידם על הצד הטוב ביותר. כך למשל, מדגישה המלכה, אחותו של הקיסר וילהלם את חובת ההספד על אלה שנפלו על הגנת המדינה בתוספת הערה – “ואפילו אם הם יהודים”.

תמונה דומה עולה מעדויות לגבי יהודי אנגליה וצרפת. יהודים החוגרים כלי מלחמה מופיעים אצל רבי שמשון משנץ באמצע המאה ה-12. ובכרוניקה של העיר קולמר בשנת 1288 טענו יהודי אלזאס לפני המלך כי הנוצרים המיתו בחרפה ארבעים יהודים על עוון ופשע. המלך בתגובה חייב במשפט את האשמים, קנס אותם ודרש מהארכיבישוף המקומי שישא דרשה חריפה כנגד המתפרעים, ובשעת דרשתו ישבו יותר מחמש מאות יהודים מזויינים, ואם היה נוצרי אחד מעז למחות כנגד העניין, היו הם מכלים אותו בחרבותיהם (כך ממש בלשון התעודה).
אצל רבי יוחנן לוריא, המתייחס למאה ה-15, מתוארים חברי הקבוצה היהודית, כשהם “מלומדי מלחמה, בעלי קשת וחנית וחרב, שיעמדו כנגד (אויביהם)” (פירוש נחמד על התורה, כתב יד 123, לד עמ’ ב’).

ובאיטליה מסופר בחיבור מגילת אחימעץ, כי רבי פלטיאל לבש שיריון, ובמחברות עמנואל שקועים ביטויים רבים הלקוחים מעולם הקרבות.
במסגרת ברית קאמברי בין צרפת, דוכסויות פרארה וסאבוי וכן המרקיז של מנטואה לספרד בשנת 1508, התלקחה מלחמה כנגד הרפובליקה הוונציאנית. ההודים במקום נתפתו לצאת לקרב “וגם יהודים רבים מדלת העם לבשו שיריונות וכלי מלחמה ויבואו בתוך הגויים” (מתוך הכרוניקה הצרפתית של פורגס).

דוד הראובני מעיד בתחילת המאה ה-16 על יהודים רבים ברומא ובכל איטליה, שהם חזקים “וראויים למלחמה וגיבורים ולבם כלב הארי לכל דבר” (הנ”ל, עמ’ 38-37). וכשיצא דוד הראובני לפיזה נלווה אליו רבי רפאל הכהן, שהוא “גבור ואיש מלחמה” (אולי שומר ראש?).

בתעודות המיוחסות לשנת 1642 עולה תמונה מעניינת של השפעת החברה המקומית, הרנסנסית המתקדמת שבאיטליה על זו היהודית, כמו זו המתארת צעירים יהודים המהלכים בחוצות ללא כיסוי ראש ושערם הארוך נראה לעין כל והם נושאים כלי נשק.

אמנם כל העדויות שהובאו כאן בפרק זה אינן מראות ולו טפח מנושא דיווננו, קרי – תרבות הגוף והספורט בקרב יהודי ימי-הביניים, אלא שהוא, כקודמו מוכיח את התשתית עליה התפתחה התרבות הגופנית, כפי שנראה בהמשך.