שיר השרירים פרק ל"ג: לגעת ברכיבה

בפרק זה נתוודע למספר ענפים שהיו קשורים בצורה זו או אחרת עם עולם האבירות בימי-הביניים. היהודים מצאו עצמם נחשפו לאירועים ולחוויות חברתיות בעיקר במרכזי הערים בימי הביניים.

קרבות אבירים בחרבות <a href="http://www.shutterstock.com/gallery-829558p1.html?cr=00&pl=edit-00">Tricia Daniel</a> / <a href="http://www.shutterstock.com/?cr=00&pl=edit-00">Shutterstock.com</a>
קרבות אבירים בחרבות Tricia Daniel / Shutterstock.com

בפרק זה נתוודע למספר ענפים שהיו קשורים בצורה זו או אחרת עם עולם האבירות בימי-הביניים. היהודים מצאו עצמם נחשפו לאירועים ולחוויות חברתיות בעיקר במרכזי הערים בימי הביניים. המרכזי שבהם היה ה"טורניר", או בשמות אחרים כגון "ז'וסט", או "בוהורט" ועניינו דו-קרב בין שני אבירים משוריינים, כולל אזורי הראש והצדדים של הסוסים, חמושים בכידונים ארוכים (חלקם הגיע לשלושה מטרים) ובחרבות הצמודות לירך. הללו ניצבו בזוגות, זה מול זה במרחק של כמאה מטרים, כשלעיתים נמתחה ביניהם מחיצה של עץ, אלכסונית משהו, שנועדה להגן על הסוס מפני פגיעות. הכידונים ברוב המקרים לא היו מחודדים בקצותיהם על מנת שלא ל"שפד" את היריב (מה שמצביע על אלמנט הספורטיביות שבמפגש מעין-צבאי שכזה).
האירוע היה נצפה על ידי קהל רב, מה שהוסיף מתח וססגוניות להתמודדות. עם תרועת החצוצרה היה כל פרש חושף לשניה את עיניו על ידי הרמת תריס ההגנה שבקסדתו ומשיבה למקומה (מה ש"הוליד" לימים את ההצדעה הצבאית). מיד אחר כך היה כל אחד מה מזקיף את כידונו הארוך ומיישרו תוך כדי דהרה, כשהמטרה היתה להפיל את היריב מעל סוסו. בנפול אחד היריבים היה נהוג לעיתים שיזמין המנצח את יריבו לדו-קרב וגם הפעם ללא אלמנטים קטלניים, אלא לסימון פגיעה בלבד. אף כאן יכול היה המנצח לתת ליריבו הזדמנות נוספת בכך שהזמינו לתחרות האבקות, מה שנראתה מעט משעשעת על שום השיריון ששניהם לבשו. רק בתום החלק השלישי נקבע המנצח, ובכלל כל התהליך שיקף את התכונות המיוחדות שהופנמו אצל האבירים (ומכאן, לימים, הצירוף הסמלי של "התנהגות אבירית").

יהודים ואבירות?? זה נשמע ממש הזוי, אלא שהמקורות יודעים לספר על קשר שכזה. כך למשל במאה ה-11 זכו כמה מיהודי בריטניה בתואר אבירות. בהמשך התקופה, בשנת 1166 נזכר אביר יהודי בשם Benedictus miles , היינו בנדיקטוס החייל/הלוחם ולצידו האביר אהרון. דוגמת האבירים שהצטיינו במלחמה, רכשו לה גם היהודים שהשתתפו בקרבות ועזרו למלך, אחוזות גדולות וזכויות מדיניות.כך למשל מעניק אלפונסו השמיני, מלך קסטיליה הספרדית לאלמושריף יוסף אבן-שושן, חווה בסביבות העיר טולדו וזכויות של חסינות.
יהודים פרשים נחשפו בכתבי-יד של החוקה הגרמנית, וממהם נלמד על יהודים חמושים רכובים על סוסים שלא בזמן מלחמה, מה שמלמד על קרבתם לאבירים.
באשכנז הופיע יהודי בשם יהושע, גיבור וחכם והוא לבוש במדי אבירים, ובהקבלה, במקור יהודי אנו קוראים – "וששאלתם, מקום אחר, ששיש שכל מלבושים כיורדי מלחמה … כסות של פרשים", כאשר הבעיה שהתעוררה לא נגעה בשאלה האם האבירות בקרב היהודים מקובלת על פי ההלכה, אלא האם מותר ללבוש את המדים הללו גם בשבת, וזאת ללמדנו על מידת ההיתרים הרבניים, שהם, אף מתוך שלא לשמה באו לשמה. היינו עודדו את התופעה הנ"ל.

על מעמדם המורם מעידים גם תארי הכבוד המיועדים בדרך-כלל לאבירים. ידועה היתה למשל בכל קסטיליה עמדתו של הרב דון טודרוס הלוי בן יוסף אבועלפיה, בן למשפחה טולדנית מיוחסת, שהכיר את גינוני החצר וסימל בהויתו את הניגוד דללט להסתגלות הרווחת אל מנהגי האבירים הנוצריים, וזכה לאמונם האישי של המלך אלפונסו העשירי (1284-1252) ואשתו ויולנטי.
המונח "אביר" בשפה הגרמנית הימי-ביניימית היה ritter שמשמעו רוכב/פרש, ודוגמת זאת אנו מאתרים באגרת הר"י הזקן באשכנז אודות " … במדינה שבסביבותנו, שמשפט היהודים לעמוד כמו פרשים בכל מקום שירצו … וכך היו נוהגים בכל ארץ בורגונדיא".

בשלשלת הקבלה מסופר על "השר דון שלמה בן דון יוסף אבן-יחייא. היה בימיםם אלה בשנת כמו ד' אלפים תתק"נ (1190) במלכות פורטוגל. והיה דור רביעי למשפחתנו, ויהי איש חכם, גיבור ופילוסוף גדול. וישימהו מלך פורטוגל (סנחו הראשון, 1211-1185) לראש על כל חילו מהפרשים ורוכבי הסוסים … ויצו, שלא ישאו היהודים עליהם בגדי משי וטכסיסי מלכות ושלא ירכבו על סוסים בעיר". ראשית, מכלל לאו למדים על הן. שנית, המגבלה האורבנית נוגעת, ולא רק בפורטוגל, לחשש מפני מרידה, ולא לגזירה אנטי-יהודית גרידא. למעלה ממאתיים שנה אחר-כך, התפרסם בקורטז של אבורה התיאור הבא: "שמנו לב, שישנם פרשים יהודים הרוכבים על סוסים ופרדות, מקושטים ואצילים, בגלימות נאות וססגוניות, במחלפות יקרות עליהם, בחולצות משי הדוקות, בברדסים נאים וחוגרים חרבות מחופות זהב". לפנינו, ללא ספק יהודים אבירים לכל דבר.

השפעת אווירת האבירות הנוצרית התגלמה גם בנימוסים ובמנהגים, כפי שמצביע על כך רבנו תם (1170-1100), או רבי יהודה ברבי יצחק במאה ה-13, האוסר לעיין בשבת ב"אותן מלחמות הכתובין בלע"ז", והוא מתפלא מי התיר בכלל לעיין באותן ספרי מלחמות ובשירי אבירים, שהכילו שירי קרב שוונים אף בימי חול.

כאמור, התחרויות הספורטיביות בין האבירים הגיעו לשיאן ב"טורניר". בטורנירים אלה השתתפו גם יהודים, אם כי מספרם כנראה היה קטן מאוד. ומאחר שהשלטונות אסרו מן הסתם על יהודים ליטול חלק בתחרויות אלו, ערכו היהודים מעין טורנירים פנימיים משלהם.

רבי שמשון משנץ שבצרפת (בין המאה ה-12 ל-13) מביא את דברי רש"י ביחס למסכת סוכות שבמשנה: "מיד תינוקות שומטין את לולביהן ואוכלין אתרוגיהן. לולבי התינוקות שומטין הגדולים מידם ואוכלין אתרוגיהן ואין בדבר גזל … אלא שכך נהגו ממחת שמחה" (סוכה מה עמ' א").
רבי שמשון משנץ מוצא לנחוץ להסיק מסנה לגבי נוהג שבימיו בלשון זו: "ויש ללמוד מכאן לאותם בחורים שרוכבים בסוסים לקראת חתן ונלחמים זה עם זה וקורעין בגדו של חברו, או מקלקל לו סוסו, שהן פטורין, שכך נהגו מחמת שמחת חתן" (תוספות סוכה מה עמ' א').
אף הר"י מקורביל (קורביי) שבצרפת, הוא רבי יצחק בן יוסף, במחצית השניה של המאה ה-13, מעיד על "אותן, שנלחמים נגד החתן ומקלקלים בגדיהם אוסוסיהן, פטורין, משום שמחת חתן" (פסקים של הר"י מקורביל, סימן מג).

שני המקורות הנ"ל מעלים בפנינו תמונה מעניינת ומאלפת גם יחד. המסקנות המתבקשות הן: ראשית – לפנינו, כך דומה, חיקוי של טורניר אבירי לדוגמה. באי הטקס היו ניצבים זה מול זה, כשהם רכובים על סוסים, ובידם, אולי, דימוי לכידונים וחרבות, ומנסים להפיל איש את יריבו מעל הסוס. שנית – ביצוע הטורניר נערך בימות שמחה, כאן, כחלק מטקס החתונה, כפי שמצאנו במקורות האירופאים ביחס לטורנירים של האבירים. שלישית – טורניר זה נערך ובוצע בהסכמם המלאה של הרבנים הקהילתיים, קרי – המנהיגים. רביעית – ולא פחות חשוב – לפנינו שיקוף של שלב משמעותי במעבר בין הפעילות הצבאית לזו הספורטיבית. כלומר, ברגע שכלי נשק צבאי כלשהו כגון כידון, קשת ועוד, פינה מקומו לכלי אחר, משודרג משהו כגון קשת שפינתה מקומה לרובה-קשת (ארבליסטה) וזה האחרון לרובה ממש (כגון מוסקטר), הפכו הראשונים לאביזר ספורטיבי. כך ארע, לשם משל, בשקיעת האבירות, כחלק בלתי נפרד משקיעת הטירות וצמיחת הערים. ולענייננו – החברה היהודית נחשפה יותר לשעשועים הגופניים שהתפתחו בערים הימי-ביניימיות, כגון משחקי המעין-טורניר.

הימוש ב"תירוץ" הרבני "שמחת חתן" – הינו עלה תאנה מוצהר למתן לגיטימציה לנוהג שפשט פה ושם בקהילות היהודיות באירופה (בעיקר במערבה). היתר בנוסח זה נבע מנפיצות המנהג הנ"ל ומהרצון ההנהגתי הקהילתי לשלוט בו ולא להיפך, בבחינת אין גוזרין גזרה על הציבור אם רוב ציבור אינו מעוניין לעמוד בה. שהרי ההיתר הרבני נבע, כפי שנראה במקומות נוספים, משאלה תמימה ודאגנית בנוסח של: האם אין במנהגים מסוג זה משום חשש רציני לפגיעה בגוף ואולי אף לטענות נזיקין, ומנהיגי הקהילה, הן מתוך רצון לשלוט והן מתוך הבנה בנפיצות המנהגים, בחרו לתת להם לגיטימציה, ובאופן זה הפכו למעין סוכני הפצה לאותם מנהגים, שהרי תשובתם ותגובתם של המנהיגים נפוצו בקרב קהילות סמוכות.

גם בקרב יהודי ספרד נמצאו עדויות על טורנירים במהלך שמחת החתונה, כשחבורה של רוכבים עליזים ערכה מעין קרבות של חניתות ואף נודעה דרישתם של יהודים בספרד לשאת נשק ולהשתתף ממש בקרבות האבירים בטורנירים.

עמנואל הרומי העלה באחת ממחברותיו את התמונה הבאה: "התחיל ללכת אחרי הבחורים ולרדוף אחר הבלי הנעורים. פעם ישיר ופעם ינגן ופעם יחזיק צינה ונגן,ופעם יעמוד עם שרים, זהב להם, ופעם חרבו יעופף על פניהם" (מחברת שמינית, עמ' כב).

יהודי איטליה שנודעו, על שום ראשית ההומניזם והרנסאנס הפותחת בארץ המגף, באופיים האסימילטיבי, ערכו טורנירים, בהם רכבו הבחורים על סוסיהם ברחובות, כשהם מנופפים כלונסאות עץ, כמותם ככידונים הארוכים ששמשו את האבירים בטורנירים, וזאת לקול תרועת חצוצרות וקרנות ציידים, התקיפו הצעירים ב"כידוניהם" בתנועת קרב צוהלת את דמותו/בובתו של המן הרשע (קלונימוס, ספר פורים, נג). והרי לכם שעשוע מעין ספורטיבי שמקורו בהשפעת החברה האבירית וגלגוליה בשעשועי עירונים במרכזי הערים.

יצויין כי היות שמטרת האבירים בקרב היתה לשתק את יריביהם ובטורניר היתה להפיל את יריביהם מעל הסוס, היו אלה מתאמנים בהפלת בובות מעל סוסי עץ, וכך שיפרו את מיומנות.

בשנת 1386, התקיים טורניר אבירי בגרמניה בעיר ווייסנפלס ובו נטלו גם יהודים חלק פעיל. יש הטוענים כי מדובר בטורניר יהודי על שום הפעלת מדיניות אנטי-יהודית מדי פעם במרכזים עירוניים שונים באירופה (אברהמס, חיי היהודים בימי הביניים, גולדסטון, לונדון, 1932, עמ' 402).

בהקשר לנושא דיוננו נזכיר את הסתייגותו של רבי אברהם בר יצחק מנרבונה, בעל החיבור "ספר האשכול" (1178-1100) מהשתתפותם של יהודים ב"טורלונגא (משחקים ספורטיביים) וטורנירא" (אורח חיים סימן רכד) כמתחרים ואפילו כצופים. וברור שמכלל לאו למדים על הן. מהר"י ברונא (1480-1400) התיר ליהודים לערוך תחרויות רכיבה על סוסים, אך הוסיף גדר לעניין: "אך בהא מספקנא (מסופקני) אם מותר לילך ולראות כשמשמחים יחד לרכוב זה כנגד זה, במוטות וכדים, שקורין 'לטעצן'" (שו"ת מהר"י ברונא סימן עא). היינו לצפות בטורנירים האביריים.

שיתוף ב print
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב twitter
שיתוף ב facebook

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

דילוג לתוכן