שיר השרירים ל”ב – עימול לכל

עמנואל הרומי, איש המליצה היהודי המפורסם (1336-1261) שיקע באחת ממחברותיו (חיבוריו) את המסר הבא: “מה דרך העצל? כעבד ישאף לצל / ואשר על גופו יחמול, יתרון לו שיעמול”

בשל הגורמים שנמנו עד כה בשני הפרקים הקודמים בסדרה חלו תמורות מרחיקות-לכת בעולמה של היהדות באשר לחשיבות עימול הגוף.

עיון בהגדרת העימול של רבי נתן בן יחיאל מרומא (שנת 1101) – “פושטין ומקפלין זרועותיהן לפניהן ולאחריהן, וכן רגליהן על גבי יריכותיהן ומתחממין ומזיעין. והוא כמין מעשה רפואה” (ערוך השלם, ירך עמל) – מאפשר לנו להוציא כמה מסקנות מעניינות: ראשית – עצם הצורך בהגדרת הערך “עימול” מלמד על ביקוש מקומי/אזורי; שנית – אם בספרות המשנה והתלמוד קשה למתוח קו ברור בין עימול כתוצאה מפעילות גופנית כלשהי לבין הפן הספורטיבי, הרי פה ברור שמדובר בפעילות גופנית מסויימת; שלישית – הפעילות כרוכה היטב במקדם הרפואי ובכאן – מקדם מונע; רביעית – מוצעת כאן איזושהי טכניקה של עימול, כגון עבודת ידיים ועבודת רגליים; חמישית – בכלל ההגדרה מופיע יסוד ההזעה, שהינו מרכיב חשוב בבחינת מודד-פנימי לפעילות הגופנית.

עמנואל הרומי, איש המליצה היהודי המפורסם (1336-1261) שיקע באחת ממחברותיו (חיבוריו) את המסר הבא: “מה דרך העצל? כעבד ישאף לצל / ואשר על גופו יחמול, יתרון לו שיעמול” (מחברות עמנואל הרומי ו’ קעג). לכאורה ההקבלה היא בין בטלן לבין אדם עמל, אלא שכאן מופיע המסר הגופני – “על גופו יחמול” המתחבר לפעולת ההתעמלות ולאו דווקא לעימול הבא מעמל העבודה.

ממחקריו של ד”ר אוריאל זמרי, ההיסטוריון הספורטיבי המפורסם ובעל השם העולמי בתחום הנידון, מסתבר כי הגם שהערך ההיגייני של תרגילי הגוף הודגש בפי רופאים קדמונים כגון היפוקרטס מהמאה הרביעית לפנה”ס, והיסוד הרפואי-ריפויי של התרגול הגופני הוכר כמצע שיטתי על-ידי אסקפליאדס מפורסה (56-128 לפנה”ס), הוגדר לראשונה למעשה הערך המקדם של התרגול הגופני על ידי האסכולה הרפואית הערבית.

הרמב”ם, כמי שינק מבארות השתיה הפילוסופים-רפואיים של האיסלם, כגון אבו סינה (1037-980) ואבן ראשד (1198-1126), ומתוך שהיה עצמו רופא והכיר בחשיבות השמירה על גוף האדם הלך אף הוא בדרך זו והעלה בנידון תרומה חשובה.
בחיבורו “על הנהגת הבריאות” שנכתב לאחר שנת 1198 בלשון הערבית כספר הדרכה וייעוץ לסולטן אל-אפדאל, בנו בכורו של השליט המפורסם סלאח א-דין, התגלה הרמב”ם במלוא גדולתו כאחד מחלוצי רעיון הרפואה המונעת על ידי הפעילות הגופנית.

חיבורו זה משופע באשכולות של הוראות, כללים ונוהגים הנוגעים לעולמה של ההתעמלות, על השלכותיה השונות ובכללן הרפואיות והריפויות. עיקר חידושו התקפל ברצון להפוך את העימול לחלק אינטגראלי מאורח-החיים ושעות הפנאי בקרב החברה היהודית. מתוך כך ביקש הרמב”ם להגדיר את העימול כדלקמן: “ואולם תיקרא ההתעמלות – התנועה החזקה, או החלשה, או הכוללת לשניהם, והיא התנועה הכבידה, אשר תשתנה ממנה הנשימה ויתחיל האדם להרבות (=להעמיק) נשימתו” (הנהגת הבריאות א’ 3).

עצם ההגדרה מצביע על היחס ששייך הרמב”ם להתעמלות, על הרצון לקבוע בה דפוסי אחידות, על השאיפה להפנים בה ממד פיזיולוגי, היינו הגדרה בעלת הקשריות אירובית ברורה ועל הרצון למצע אותה על מנת שתהפוך לעניינו השגרתי של הפרט (ועל כך מיד בהמשך).

רבי נתן בן יחיאל מרומא מנה בהגדרתו אף את התרגילים הבסיסיים הנכללים בעימול, וניסח את יעדם הרפואי, ואילו הרמב”ם, כחסיד הדרך המדעית, השיטתית, הגדיר בפשטות את עקרונות העימול, טרם יעמוד על יעדיו ודרכי ביצועיו.

מפסיקתו של הרמב”ם, כי “המשובח שבמיני ההתעמלות הוא שיתעמל (הפרט, האדם) עד יגיעת גופו, שתגיל הנפש ותשמח, כמו הצודה (הציד) והצחוק (המשחק) בכדור … ותכוון בכל מיני ההתעמלות שתחבר בהם לבעליהם, עד שיגיעה שמחה ושעשוע גילה” (פרקי משה ברפואה, יח) נלמד כי לא רק תכלית רפואית ונפשית נעוצה בעימול, אלא אף עצם ההנאה מן העיסוק בו, לרבות ניצוץ פסיכולוגי, בחינת תקנת הנפש (כלומר שחרור ופיוג ממתחים גופניים ונפשיים כאחד). למגמות אלה, יצויין, לא היה אח ורע בספרות היהודית קודם לרמב”ם.

היסוד הרפואי-בריאותי השקוע בעצם העימול לא נסתר מהגותו של הרמב”ם. ההיפך הוא הנכון: “כל זמן שאדם מתעמל ויגע הרבה אין חולי בא עליו וכוחו מתחזק, וכל מי שהוא יושב לבטח ואינו מתעמל … כל ימיו יהיו מכאובים וכוחו תושש” (ספר המדע, הלכות דעות, ד’ יד-טו).
פסיקות אלה, בחינת צווים והלכות, עשויות בהחלט להעיד על החשיבות הרבה שייחס הרמב”ם לתרבות הגוף, לפיתוחה ולתפוצתה בקרב הציבור היהודי.

הרמב”ם שראה בתירגול הגופני חלק בלתי-נפרד מן הרפואה המונעת, אסר על אקראיותו ודרש כי יבוצע באופן תקין וסדיר על מנת שיסתגל ויהפוך להרגל, למעין “טבע שני”, כגון הרגל האכילה, השתיה ואף הרחצה. מגמה זו שהתיישבה יפה עם דרך המיצוע שהיתה כה חביבה עליו, הביאה אותו לפסוק, כי הגם שברכה רבה טמונה בעימול מתוך שהיא “תבעיר החום הטבעי” ותכלה את “המותרות” – העודפים השומניים שהצטברו בגוף, יש להיזהר בה, מאחר שלא כל תנועה שקולה לעימול ראוי, כגון דרגת ה”יגיעה”, או ה”התעמלות חזקה מאוד”, הצופנת סכנה למי שאינו אמון עליה. עם זאת, סבור הרמב”ם, בהשפעת אבן ראשד, כי למעוניינים בחיזוק “עליוני גופם”, מומלץ להתעמל ב”הגבהת אבנים” (פרקי משה ברפואה יז, 14).

מתוך כך וכחסיד המצע המדעי פרש הרמב”ם שלושה-ארבעה דרגות קושי ומאמץ בעימול: חלשה, בינונית, חזקה וחזקה מאד, אך המליץ, כדרכו, על העימול הבינוני. מגמה זו בולטת אף באומרו: “אבל הטוב בשמירת הבריאות – לקצר בהתעמלות” (על הנהגת הבריאות א’ 3), בחינת הסתייגות מתירגול גופני בעל מקדם עייפות גבוה. פסיקה זו נגדה את משנתו של גאלנוס, הרופא הקדום, אולם התיישבה בהחלט עם גישתו של אבן ראשד.

חדור בחזונו הרפואי, ריפויי, נפשי והנאתי, עודד הרמב”ם את מה שניתן לכנות בשם “ספורט לכל”, או “עימול לכל”. בחיבוריו פנה הרמב”ם לכל אדם מישראל לעסק בעימול. הוא לא דחק במי שאינו יכול, מסיבות שנות, להתעמל בדרגת הקושי והמאמץ הגבוהים, אך מאידך – לא היה מעוניין לרפות את ידי החפצים להתעמל. מתוך כך טען הרמב”ם, כי יתאים כל אחד ואחד, את פיתוח העימול העצמי לפי כוחו, רוחו, יכולתו, גילו, צרכיו ומצבו הבריאותי … ובלבד שיתעמל.
ברוח זו פסק הרמב”ם לשם-משל כי “ואולם ראוי אחר המאכל שיתעמל מעט באורך ביתו (כלומר שיטייל), שיעור-מה כדי שיפול מאכלו בתחתית האיסטומכא (הכרס, הקיבה) ויתחמם עד שיתבשל (יתעכל)” (על הנהגת הבריאות, שם). רעיון הטיול כפעילות גופנית הינו בהחלט חידוש מעניין, חסר תקדים בהוראות הרפואה הקדומה, ובו נעסוק באחד הפרקים הבאים.
בכל מקרה ממגמה כוללת זו חרץ הרמב”ם הרמב”ם שורה של סייגים נוכח הסכנות והנזקים הנשקפים לו לאדם כתוצאה מעימול לקוי, וכזה שמועדו שגוי כגון: “ואין ראוי שתהיה ההתעמלות כי אם על ריקות האיסטומכא, ואחר הניקוי מן המותרות. רוצה לומר השתן והיציאה” (שם); “לא יאכל אדם עד שילך קודם אכילה” (ספר המדע, הלכות דעות, ד’ ב); “עד שיתחיל (יתרגל) גופו לחום (להתחמם), או יעשה מלאכה, או יתיגע ביגע אחר. כללו של דבר – ייענה גופו וייגע כל יום בבוקר, עד שיתחיל גופו לחום, וישקוט מעט (ירפה) עד שתתיישב נפשו (ישוב לקצב נשימתו הרגיל) ואוכל” (שם).

מן הקטע הבא נלמד כי הרמב”ם החזיק בעמדתו האיתנה חרף המלינים שהעימול בשעות הבוקר גורם לטירדה ולטירחה מרובה: “ומי שהרגיל להתעמל קודם המאכל, לא יצטרך לשמירה רבה וחזקה. ואם
יטרידהו להתעמל כלומר מי שאינו יכול, או אינו חפץ להתעמל מפני הטירחה, או לא יספיקוהו טוב ההנהגה כלומר הדייטה הטובה לא תספיקו לבדה, עד שיצטרך לזה לקיחת הרפואות המבריאות (פרקי משה ברפואה יח 1
קטע זה מעלה על נס את “מי שהרגיל להתעמל”, שסיגל לעצמו את העימול כהרגל, ורק זה, עשוי בהחלט להתגבר על המשברים שעלולים לפקוד אותו, שהרי אין העימול מתבצע כלאחר יד, אלא כהרגל, כשיטה סדורה ומאורגנת.
בכך לא תמה שורת הסייגים שהעמיד הרמב”ם לפני המתעמלים היהודים והוא פסק כך: אין להתעמל בחום עז ובקור עז; העימול לאחר הארוחה מסוכן הוא; ביום הקזת דם אין להתעמל ואף לא לטייל; המעוניינים להתעמל טוב שיעשו אם יבדקו קודם את מידת כשירותם על ידי רופא; ישנן מחלות מסויימות התובעות עימול; העימול חייב להיות הדרגתי, וזאת על מנת שיגיע המתעמל לשלב הגבוה ביותר בקידום מטרתו, שהיא “תכלית ההתעמלות”, ובלשונו: “ראוי שתקדים ותחפף הגוף ותמרחהו קודם ההתעמלות, ואחר-כך יתעמל לאט וידריג עד שיגיע רענן ולא עייף ויגע יתר על המידה ומהיר אל התנועה, ותמצא חומו שווה וזיעתו נוזלת, ואולםמיד שישתנה דבר מאלה העניינים יימנע .(מהתעמלות” (פרקי משה ברפואה יח 14

חדור השפעת הפילוסופיה היוונית, ובכללה הגימנסטיקה היוונית, והאסכולה הרפואית-ריפויית המוסלמית, ייחס הרמב”ם חשיבות רבה לנושא ההיגיינה, וכלשונו: “אחר כלות ההתעמלות תטבול הגוף בשמן ותחפפהו חפיפה שווה, ויתנועע ויתהפך תנועה שווה, וזו היא החזרה. ואחר כך יבוא למרחץ וידיח עצמו ישטוף גופו ולא יתארך בכך, והנה אחר המרחץ יקח המאכל” (שם 15).

בסימן חשיבות ה”עימול לכל” לא הזניח הרמב”ם את הקשישים שבחבורה ולהם הוא יעד את תקנתו הבאה: ” הזקנים יצטרכו שיתנועעו גופותיהם, כי מזג גופם צריך אל החום, ואין זקן אחד שיצטרך להשקט ומרגוע עד שלא יתנועע כלל” (שם, 11).

לסיכום תרומתו של הרמב”ם ייאמר כי הלה קבע שלוש תכליות לעימול: בריאות הנפש, בריאות הגוף ועצם השעשוע וההנאה ופרש בדרך שיטתית את כלי העימול ואת סייגיו השונים בסימן “עימול לכל”.

הרמב”ם זכה לשבחי זרים עוד בחייו ומבין כל ספרי ההדרכה וחיבורי הייעוץ הרפואיים-ריפויים והפילוסופיים היו כתביו המצוטטים והמתורגמים, ומתוך-כך הנפוצים ביותר. “על הנהגת הבריאות, של הרמב”ם,לא זו בלבד שפילסה נתיבות לקהילות יהודיות שונות ברחבי אירופה, אף הרבה מעבר לזמנו, אלא אף הבקיעה דרך חשובה בהגות הפילוסופית-רפואית-ספורטיבית של ימי הרנסאנס, וייתכן ששימשה נר לרגלי מרקוריאליס המפורסם (1606-1530) שנודע בספרו “על אמנות ההתעמלות” בשנת 1569.

בתקופה, שעמדה בסימן פריחתה של הקהילה היהודית באיטליה ההמניסטית-רנסאנסית, עולה עדות מעניינת מדברי רבי דויד אבן-יחייא – חכם יהודי מספרד שהגיע לאיטליה בתחילת המאה ה-16. הלה היה מלמד נערים וכך כתב: “וזולת כל זאת אני הייתי הריפיטיטו”ר אל התלמידים הקטנים, ומתעמל עמהם עד עת האוכל”. חכם זה זה איפוא היה עורך עם תלמידיו, בוקר-בוקר, סדרי תרגילי עימול, ואף שימש להם דוגמה אישית בהתעמלו עימם יחדיו. על פי דרכו היה אותו מורה תלמיד נאמן לשיטותיו הספורטיביות של הרמב”ם, וזאת כמהמאות שנים לאחר פטירתו של הרמב”ם. כמו-כן השימוש בביטוי הלטיני – “ריפיטיטור” היינו “המחזיר למוטב”. מלמד אף על הקשר בין אבן-יחייא לבין מגמותיו של הרמב”ם, כלומר הערך המוסף הנפשי של ההתעמלות, ואולי אף בהקשר של הוצאת אנרגיה על מנת להגיע לרוגע פנימי ושמא גם בהקשר של התעמלות מחנכת למשמעת עצמית ולכיבוד כללים.

יצוין כי באיטליה הרנסאנסית התפרסם במאה ה-16 המחנך הדגול ויטורינו דה-פלטרה, שיסד בנסיכות מנטואה (מנטובה על פי מקורות יהודיים) בית ספר בשם “בית השמחה”. במוסד זה למדו על פי תוכנית לימודים קבועה מקצועות עיוניים המשולבים בענפים גופניים (כמורשת העולם היווני הקדום). ויטורינו ועמיתיו האמינו כי על מנת להרפות את המתחים הפיזיים והנפשיים ולרענן את הגוף ואת הרוח, מומלץ לקיים הפסקות במהלך השיעורים שתוקדשנה להתעמלות. ההקשר בין שתי הפסקאות האחרונות מעניין.