שיר השרירים כ”ו – פעילות גימנסיונית של יהודים בתפוצות. התקופה הרומית

בתקופה זו הפך החינוך הגימנסיוני לאבן-בוחן דומיננטית ולתנאי מקדים הכרחי לריבוד האזרחי. רק לבוגרי הגימנסיון, קרי “האלאנאס” ולהם בלבד ( הותר ליטול חלק באיוש משרות אדמיניסטרטיביות וכלכליות בעיר הפוליס

כפי שראינו בפרק הקודם, יהדות מצרים, זו האלכסנדרונית במיוחד, נהנתה ממגילת זכויות אזרחיות שהורעפו עליה ממבוע המדיניות הקולחת של השליטים ההלניסטיים מימי אלכסנדר ממקדוניה ואילך. תלמי השני, פילאדלפוס (246-284 לפנה”ס) העניק מעמד הכולל פריבילגיות פוליטיות לקהילת אלכסנדריה. במרוצת שלטונו היתה אלכסנדריה מעמודי התווך של התרבות ההלניסטית במזרח ותושביה היהודים (בני הרובד האריסטוקרטי במיוחד) הושפעו היטב מתנופת התרבות ההלניסטית הפורחת. זאת ועוד, מתקופה זו ואילך הפגינו היהודים מידה רבה של נאמנות לשלטון התלמי וסייעו לו בדרכים שונות, שתולדתם – שיפור מעמדם ויוקרתם.

הנתונים שהוצגו עד כה, שתמציתם – הכתרת היהודים בזכויות אזרח, די היה בהם כדי לתמוך בהנחה שיהדות אלכסנדריה נטלה חלק פעיל בחיי הגימנסיונים העירוניים לכל דבר ועניין, כמתבקש מעקרון המגבלה החוקית-משפטית שהתנתה קבלת זכויות אזרח בחינוך גימנסיוני. עם זאת, לא נסתפק מן הסתם ב”סברות כרס” אלא נתור אחר נתונים רלוונטיים יותר ומוצקים.

לאחר פטירתו של תלמי התשיעי, “פטולמאיוס” (ב-80 לפנה”ס), ניתנה מצרים תחת ההשפעה הרומית. יהודי אלכסנדריה במיוחד הושיטו יד מסייעת לרומאים באפיק הפוליטי והצבאי, מתקופת יוליוס קיסר ואילך, וזכו מתוך כך בתמורה בזכויות פוליטיות משנת 30 לפנה”ס ואילך, משהפכה מצרים לפרובינקיה רומית, נהגו השליטים הרומיים (אוגוסטוס ויורשיו) לאשר מגילות של זכויות אזרח ליהודים.

בתקופה זו הפך החינוך הגימנסיוני לאבן-בוחן דומיננטית ולתנאי מקדים הכרחי לריבוד האזרחי, ומסיבה זו הוגבר הפיקוח הרומי על המערכת הגימנסיונית, ולמידה כזו שלבוגרי הגימנסיון, קרי “האלאנאס” ולהם בלבד (בני החתך החברתי האריסטוקרטי) הותר ליטול חלק באיוש משרות אדמיניסטרטיביות וכלכליות בעיר הפוליס. מכאן שנשכיל להבין ולאמוד נכונה את חשיבות החינוך הגימנסיוני בעיני הציבור היהודי.

נכון הדבר שההתניה הרומית לא היתה בחזקת חידוש, אותו הביאו הרומאים למזרח והטמיעו אותו בקרב ערי הפוליס. הרומאים העתיקו את המודל כפי שהיה מקובל מאות בשנים בפסיפס העירוני. עם זאת הללו העמיקו יותר ויותר את ההתניה העקרונית, גם מתוך אמונתם שבאופן זה יהדקו היטב את טבעת הפיקוח והביקורת על עיר הפוליס. עיר שהמטוטלת בין חירות מוחלטת לבין קיצוץ כנפיים נעה בה במשך תקופות ארוכות וממושכות. מורכבות זו היה בה כדי להשפיע, ולו בעקיפין, על זיקת היהודים לגימנסיון. מסתבר איפוא ששאיפת הציבור היהודי נסמכה משהו למידת הפיקוח הרומי על הגימנסיונים. עקב פיקוח זה התגלו סכסוכים ועימותים בין ראשי הגימנסיון האלכסנדרוני והרשויות הרומיות, בה בשעה שבין השלטון הרומי והחברה היהודית שררו יחסים תקינים וטובים. תופעה זו סייעה ללא-ספק והקלה על הציבור היהודי שביקש ליטול חלק פעיל בחיי הגימנסיון, כפי שיעלה הדבר מן העיון במסמכים הבאים.

הראשון, שנודע בכינויו “פפירוס הבוליי” דן בקטע הגזור מאגרת ששוגרה לאוגוסטוס, שליטה של רומא, מטעם הרשויות האלכסנדרוניות בשנת 20 לפנה”ס. ממסמך זה, על אף ערפולו הלשוני וקשיי ניסוחו, מזדקרת העובדה שמספר בריות, מחוץ לחוג האזרחים, חדרו בעורמה אל בין שורות האפביים (בוגרי הגימנסיון במוסד הספורטיבי-צבאי – אפביון) ואחרים, “חסרי תרבות ומנהגים” (כלומר לא-יוונים) נעצו יתד בדרך לא חוקית ברובד האזרחי של אלכסנדריה. בחינה מאוזנת וזהירה של המינוח היווני השקוע באגרת המחאה, המאוששת על-ידי אי-איזכורם של היהודים במסמך, מורה כי היהודים נחשבו, רשמית וחוקית, כבעלי זכות להתחנך בגימנסיון.

התעודה השניה, שיש בה כדי למקד אלומת אור מעניינת על הפרשיה הנידונה, מעידה על יהודי אלכסנדרוני, בן למשפחה אריסטוקרטית ושמו הלנוס, אשר בשגרו מכתב לפראיפקט של אלכסנדריה הציג עצמו כ”אלכסנדרוני, בנו של אלכסנדרוני”, אשר זכה ב”חינוך הולם” (כך במקור), וביקש, מתוך כך, להימנות רשמית בין חוג “בוגרי הגימנסיון”.

מתוך שני הטעמים הבאים מתחזקת ההנחה שהלנוס הנ”ל התחנך בגימנסיון: ראשית, התיבה “חינוך הולם”/”משביע רצון” לא היה אלא מונח מקובל לחינוך גימנסיוני; שנית – משמו של העותר, “הלנוס”, נגיע למסקנה זהה, מאחר שבתקופת השלטון הרומי במצרים רק בוגרי גימנסיון בלבד, שהוריהם היו אזרחי העיר (ובתעודה – “אלכסנדרוני, בנו של אלכסנדרוני”) זכו להתכנות בשם “הלנוס”, היינו יווני.
יתרה מזו, תיארוכו של המסמך, 5/4 לפנה”ס צופן משמעות רבה, מאחר שמצרים בתקופה זו היתה פרובינקיה רומית והגימנסיונים שלה הושמו תחת הפיקוח הקפדני הרומי. מתוך כך הפציר הלנוס לאשר רשמית את מעמדו וזאת בדיוק בזמן שבו נקטו באמצעים ראשוניים ויסודיים לארגן את רישום מגילות היוחסין של המשפחות ולתעדן במסמכים רשמיים.

לו היה המקרה בו נדון הסטטוס האזרחי-חינוכי של הלנוס בחינת מסמך יחיד, מוחזקים היינו כשוגים באם ביקשנו להעמיד עדות זו כאות ומופת לתמונת מצב המצלמת חתך אופייני של האריסטוקרטיה היהודית האלכסנדרונית המתחנכת זה זמן בגימנסיון כדי לאשש את ריבודה החברתי-משפטי-מעמדי (אזרחי), אבל מזדקרת על שולחן המחקר ההיסטורי גם מסכת חייו ואופי חיבוריו של יהודי אלכסנדרוני, בן למשפחה אריסטוקרטית, ושמו פילון (20 לפנה”ס – 50 לספ’).

שפע הנתונים והפרטים הגימנסטיים והאגוניסטיים ששוקעו ביצירותיו הספרותיות-פילוסופיות והוארו על ידיו בזרקור חיובי ואוהד לחלוטין, עשויים במפורש לעשת את ההנחה שהמחבר עצמו, פילון, התחנך בגימנסיון האלכסנדרוני, משנת 4 לפנה”ס ועד סוף המאה). זאת ועוד, יצירותיו המשופעות באשכולות עסיסיים אליגוריים השאולים, כמשל ונמשלו, מעולם הספורט היווני-הלניסטי, שנועדו בעיקרן לקהל הקוראיםהיהודי, מורות כי ציבור זה, האריסטוקרטי בחתכו הסוציו-כלכלי, היה מודע היטב, לפני-ולפנים, לחינוך הגימנסיוני ולפעילות הספורטיבית ההלניסטית. זאת, בין מן הטעם שציבור זה התחנך במוסדות הנדונים ו/או נטל חלק פעיל בפעילויות הגופניות, חלקו לפחות צפה מן הסתם במופעי ספורט ובאימוני האתלטים. לחידוד הסיפא ולהסרת צללים מבין פינותיו, שוו בנפשכם שעיניכם תרות בעיתון מודרני , או אזניכם כרויות לרדיו ועיניכם לטלויזיה, ומכלי תקשורת אלה עולים משפטים כגון : “… לפני קבלת ההחלטה הגורלית, נטלה הממשלה פסק-זמן למחשבה עמוקה בנושא …”, או : “כרטיס אדום נשלף על ידי יו”ר הכנסת לאחר שהתרה בח”כ הסורר שלוש פעמים ולא פסק מלהציק לנואם …”, או “נותרה עוד משוכה אחת על מנת לברך סופית על ההסכם הקואליציוני”, או “ההסכם נחתם לאחר מרתון לילי מפרך” ועוד ממין אלה. ביטויים אלה הנטולים מעולם הספורט מחוורים לנו על משמעויותיהם האלגוריים, מכיוון שהם מופנמים בקרבנו ולקוחים מענפי ספורט ידועים. כמו, לשם-משל, מחרוזת של ביטויים שתהיה ברורה ונהירה לקהל האמריקאי כגון: ה-home-run, ה-touch-down, ה-fast-break ועוד, כמו גם ביחס ל-wicket, ל-tee, ל-jockey ועוד ביחס לקהל הבריטי.

יתירה מזו, לא דומה המצב דהיום לימי קדם. היום אנו יכולים להתרווח נינוחות על כורסת
הטלוויזיה ולצפות בשרשרת אירועי ספורט הניבטים אלינו מתוך האקרן, ובכללם איזכור כללי המישחק, הילוך חוזר איטי וניתוחו וכן הלאה. לעומת זאת בימי קדם פשוט נבצר מהציבור להיות מודע מקרוב (כפי שעולה מעדויות פילון, לשם משל) למישחקים ולתחרויות, אם לא חזה בהם במו עיניו. צפיה זו מעוררת עניין ומשמשת בסיס לנטילת חלק אקטיבי, אם … זכאי מאן-דהוא להשתתף, ומסתבר כי זכות האזרחות בה הוכתרו היהודים פתחה בפניהם לרווחה את שערי הגימנסיון העירוני.

נביא כאן, להתרשמות בלבד, צמד משפטים מכתבי פילון הטבולים בנופך אליגורי: “הטבע מתכנס אז פנימיה ונח כדי לנשום נשימות רדודות, כמו אתלט כלשהו שסיים את התחרויות המוקדמות ואוסף את אוצר כוחותיו לקראת התחרויות העיקריות”; “הוא אינו בורח אלא נוטל אתנחתא במאבק, כאתלט (מתאבק) המנצל את ההפוגה לשם אסוף כוח ונשימה”.
יצויין כי ציר הזמנים עליו הונחו חיבוריו של פילון משמעותי, כיוון שהרומאים הידקו את טבעת הפיקוח והביקורת על רשימות חניכי הגימנסיונים והאפביונים משנת 5/4 לספ’, והיהודים לא מצאו אם כן את עצמם מחוץ לרשימות אלה.

עוד יובלט כי על רקע תופעה זו התגלו מחלוקות ועימותים בין היהודים האלכסנדרונים ורשויות עיר הפוליס במרוצת קיסרותו של קאיוס קליגולה (41-37 לספ’). עם זאת לא נשללה מן הציבור היהודי מגילת זכיות האזרח והללו המשיכו לקיים את חינוכם הגימנסיוני.
ייאמר כי מערכת היחסים בין הציבור היהודי אשר באלכסנדריה לבין רשויות עיר הפוליס לא היתה תמיד תקינה וחיובית (בשונה מזו אשר התקיימה, כאמור לעיל, בעיר הפוליס האנטיוכית). אולם אף מדברי הבלע והשטנה שזרמו מפי כמה משונאי ישראל נוכל לחלץ מסקנה היסטורית מעניינת.

לטענת אפיון, סופר יווני, אזרח העיר אלכסנדריה, בן דורו וזמנו של פילון, הרי: “מדוע איפוא אם הם (היהודים) אזרחי העיר (אלכסנדריה), אינם סוגדים לאותם אלים כפי שעושים כן האלכסנדרונים?”.
על מנת לחדד את המסקנה ההיסטורית שחבויה בין שיטי משפטו של אפיון, יש לציין עובדה חותכת הנפוצה בכל ערי הפוליס במזרח ההלניסטי- הפולחן העירוני היה סמוך להווי הגימנסיוני וחלק אינטגרלי ממנו. ובמלים אחרות: הפולחן העירוני נישא בפי צעירי הגימנסיון והונהג על ידי ראשיו.

עולה אם כן השאלה – כיצד התמודדו היהודים עם חובה זו במהלך חינוכם הגימנסיוני ובמרוצת שימושם במיתקן הספורטיבי כ”בוגרי הגימנסיון”? ובכן, לא רק משתיקת המקורות היהודיים נלמד על אי-השתתפותם בפולחן העירוני (שלו נהגו אחרת לא היו מתנקים משילוח חצי משטמה וביקורת על ידי הסופרים היהודים), אלא אף מכתב הפלסתר של אפיון, אשר מבכה מרה את המצב ה”מעוות” וה”בלתי-נסבל” שיהודים נחשבים לאזרחי העיר (מתחנכים בגימנסיון ונוטלים בו חלק פעיל). הדעת נותנת, לאור הנתונים ועל יסוד הדפוס האנטיוכי, כי רשויות עיר הפוליס האלכסנדרונית ו/או ראשי הגימנסיון (בזמן רגיעת יחסים עם הציבור היהודי) העניקו ליהודים את הפריבילגיה של חינוך גימנסיוני המלווה בפטור פולחני. או, מה שמתקבל יותר על הדעת, שמקורה של זכות זו באילוץ רומי, פרי הנסיבתיות ההיסטורית ותולדת מירקם היחסים החיובי ששרר בין השלטון הרומי והציבור היהודי שבאלכסנדריה. כך או כך, השורה התחתונה היא, הנותנת שיהודי העיר התחנכו במוסד הדומיננטי והחשוב, קרי – הגימנסיון.

יורשו של הקיסר קליגולה, קלאודיוס, פירסם שני צווים (41 לספ’) המתייחסים ליהדות אלכסנדריה, ברוח גישתם המסורתית של יוליוס קייסר ואוגוסטוס. הראשון קובע מפורשות כי יהודי אלכסנדריה הינם “אלכסנדרונים מקדמת דנא”, לאמור – מן התקופה ההלניסטית, או לכל הפחות מימיו של אוגוסטוס. כלומר, אזרחותם האלכסנדרונית אינה מוטלת בספק. יצויין כי באשרו את מגילת זכויות האזרח ליהודים, העניק השליט, הין שאר הדברים, את הזכות לקיים את הזהות הדתית היהודית. בפסקו כך כמו הורה קלאודיוס, לפחות בעקיפין (תוך שהוא מתעלם מקנטרנותם של אלכסנדרונים קנאים), כי היהודים זכאים להתחנך בגימנסיון ולהיות פטורים מחובות פגניות. הנה כי כן מתיישבת פריבילגיה זו עם המסקנה דלעיל העולה מדברי הבלע של אפיון.

זאת ועוד, הוראה מתירנית בנוסח זה תאמה, כך דומה, את מגמתם של היהודים בעולם הקדום. הללו בקשו לפרוץ ולהבקיע דרך מעטה הבדלנות החיצונית ולשמור עם זאת על מאפייניהם הייחודיים-הקדושים ותביונם המסורתי. תופעה זו התאפשרה במיוחד על רקע מערכת יחסים תקינים ששררה בין הקיבוץ היהודי לבין רשויות הפוליס: או לחלופין, כפועל יוצא מרקמת יחסים שפירה עם השלטון הרומי.

הצו הקלאודיי השני העניק מגילת זכויות זהה לקהילות היהודיות שבתפוצות העולם הרומי (כאסיה הקטנה, סוריה יוון ועוד). אף מיכלול פריבילגיות זה מוברר על יסוד רצונם של יהודי התפוצות ליטול חלק פעיל במוסדות החינוך של הפוליס. ואכן אין פלא בדבר שמתקופה זו ואילך אנו מוצאים שורת עדויות אודות אתלטים יהודים בגימנסיונים ובאפביונים בפסיפס האתרים הנזכרים. נעלה כאן על נס דוגמה אחת ממחרוזת האתרים, וכוונתי לעיר סדרדיס שבאסיה הקטנה. היהודים שחיו בעיר פוליס זו כונו, בדומה ליהודים ה”אנטיוכיים” וה”אלכסנדרונים” שהוזכרו למעלה – “אזרחים (פוליטאי) היהודים היושבים בעירנו (סרדיס)”. ממינוח זה בלבד ניתן לחלץ מסקנה מוצקה כי היהודים התחנכו בגימנסיון, אלא שלא נסתפק בכך ונפנה למקורות הארכיאולוגיים.

ובכן, מסתבר כי בסרדיס נחשף גימנסיון, ובסמוך לו … בית כנסת, כך ששניהם יוצרים קומפלקס אחד-אחיד מבחינה ארכיטקטונית, ממש כמו החדר לעבודת הפולחן של האפביים בגימנסיון היווני. אין להעלות על הדעת, כי מרום ההתוועדות והתפילה היהודי הנזכר שימש לעבודת פולחן אלילי, אך אין גם להניח כי סמיכות המבנים מקורה ביד המקרה. קרבתו של הגימנסיון לבית הכנסת, אזרחות עיר הפוליס שהוענקה ליהודים, רצונם של האחרונים להתאמן בגימנסיון … כל אלה מחזקים את ההשערה, שמיוסדת גם על מערכת יחסים תקינה מאוד ששררה בין הציבור היהודי בסרדיס לבין רשויות עיר הפוליס, כי היהודים לא ראו כל פסול בכך שהמבנים יהיו סמוכים מאוד זה לזה. ואם לא יד המקרה היא, הרי נוכל להסיק כי בית הכנסת נבנה במרכז העצבים של עיר הפוליס, ומכאן נצא ונלמד כי הציבור היהודי ביקש לפרוץ אל מעבר לחומת הבדלנות החברתית, כמקובל בשאר קהילות התפוצות שישבו במרכזים עירוניים חשובים.

זאת ועוד, בית הכנסת בסרדיס נבנה בסמוך לבתי-עסק וחנויות של יהודים (תמונה העולה היטב מן המימצאים הארכיאולוגיים שבמקום). תופעה זו מזכירה בהחלט את בית הכנסת שבאלכסנדריה, ששיבחו נישא בפי חז”ל בטקסט תלמודי. בבית כנסת זה נועדו מקומות ישיבה מיוחדים וקבועים לאגודות המקצועיות של האומנים ובעלי המלאכה היהודים. איזכור זה רחוק אמנם מנושא דיוננו, עם זאת יש בו כדי להשלים את תמונת ההשוואה בין יהודי אלכסנדריה וסרדיס בפרשת סוגייתנו. יתירה מזו, בית הענסת האלכסנדרוני מתואר בטקסט התלמודי בעושרו העצום, אך בעיקר במידת השפעת האדריכלות ההלניסטית על מבנהו וחלקיו, כשהמילה המודגשת שם היא “בסילקי” ולידה “איסטבא” שאינה אלא הסטואה היוונית, הכרוכה היטב בסוגיית הגימנסיונים והאפביונים. המסקנה ההיסטורית מתבקשת איפוא מאליה.

ובחזרה לסוגיה האלכסנדרונית, נשכיל לדעת כי מסמך חשוב נוסף, המתוארך לשנת 41 לספ’ גלום באגרת רשמית ששוגרה משולחנו של הקיסר קלאודיוס לרשויות הפוליס האלכסנדרונית. מתעודה זו מזדקרות שתי פסקאות הרות-עניין. הראשונה מיוחסת ליהודי העיר שהתחנכו בגימנסיון ונרשמו רשמית כאפבים (ובהערת סוגריים נאמר כי תיארוכו של מסמך זה זהה לצוו הקלאודיאני דלעיל, ומכאן – מבססו ומחזק אמינותו של האחרון). השניה מפנה בחריפות את שימת הלב היהודית להימנע מחדירה לתחרויות הספורטיביות המנוהלות על ידי ה”גימנסיארכיס” (ראשי הגימנסיון) וה”קוסמטאי” (המופקדים על התפאורה, הקישוטים ושאר אביזרי המישחקים).

המסקנות המתבקשות מן העיון בפיסקאות הינן: ראשית – יהודים נטלו חלק פעיל בתחרויות הספורטיביות שנערכו באלכסנדריה, ועד למידה כזו שהקיסר, ירום-הודו, נאלץ לפעול בנידון. שנית – היהודים לא נידחו מחוג החינוך הגימנסיוני מכיוון שהזכות ליטול חלק בתחרויות ניתנה רק לחניכי הגימנסיון ולבוגריו. שלישית – לא יהיה זה רחוק מלשער כי תחרויות אלה שימשו מנוף טבעי למתחים דתיים, אתניים ויוקרתיים בין המיתחרים היהודים והפגניים.
הואיל וכך הדבר, ובשימת לב למספר תקריות שהתגלעו בין הקיבוץ היהודי ורשויות עיר הפוליס, יהיה זה אך טבעי והגיוני לגרוס כי מתחים אלה החריפו במיוחד במרוצת קיום התחרויות הספורטיביות וקלאודיוס, כמי שביקש להשכין “שקט תעשייתי”באלכסנדריה היה ער לכך ופעל בהתאם.

זאת ועוד, בדיקה מדוקדקת של תולדות הקהילה היהודית במצרים, במרוצת השלטון ההלניסטי והרומי, ובמירקם יחסיה עם השלטון הזר, לא נכפור כלל ועיקר באמת אם נאמר כי הצו של קלאודיוס לא היה אלא בחזקת פשרה בין הפלגים הקיצונים של רשויות העיר האלכסנדרונית, שבקשו בעיתות רתיחה לשים קץ לחינוכם של היהודים בגימנסיון, לבין התביעה היהודית העיקשת להחשב בדין ובמשפט כאזרחי העיר לכל דבר ועניין. פשרה זו הביאה בכנפיה מחד את המשך החינוך היהודי בגימנסיון, אך מנעה מאידך מן הציבור היהודי ליטול חלק בתחרויות העירוניות המקודשות. יצויין כי בסגיר של פסקת הצו המליץ הקיסר ליהודים “להשתמש, לטובתם, בדברים השייכים להם”. כלומר – במתקנים הספורטיביים המקומיים, ה”שכונתיים” משהו. ואם כן הנחה זו פורשת לפנינו תמונה מאלפת ביותר אודות הפנמת התודעה החיובית כלפי הפעילות הגופנית בקרב הציבור היהודי והנחלתה.

נפנה מכאן לשכנתה המערבית של הפרובינקיה המצרית, לקיריני (לוב). קורות ימיו של הקיבוץ היהודי בקיריני דומות להפליא לתולדות הקהילה היהודית במצרים. תנאים דומים שררו בשתי הארצות במרוצת השלטון ההלניסטי והרומי. ונציין לענייננו את עובדת היות החינוך הגימנסיוני בחינת תנאי הכרחי-קדומני לריבוד זכויות האזרח שנהגה בשני האזורים הנזכרים. את עובדת ההיחלצות היהודית להושטת יד מסייעת לשלטון הזר, ואת תהליך ההתיוונות שפקד את הקיבוץ היהודי בשתי הפזורות הנדונות.בשנת 13 לפנה”ס העניק אוגוסטוס את ה”איסונומיה” (מעין מעמד אזרחי) ליהודי קיריני, ובחלוף שלוש שנים כובדו היהודים בזכויות אזרח שנחתמו בצוו המלכותי.

הניצלו יהודים זכויות אלה וזאת בזיקה לנושא המרכזי העולה כאן על הפרק? ובכן, די בעיון שטחי בתעודות האפיגרפיות על מנת לענות על השאלה בחיוב. אוצר הכתובות משנות 3/2 לספ’ ואילך חושף רשימות של אפבים יהודים, שחלקם לא היו אלא זוגות של מתאבקים אשר החלו בפרק חינוכם הגימנסיוני כתוצאה משורת הזכויות האוגוסטיות שהודגשה למעלה.
ראוי להעיר כי בדומה למצרים שימשו הצווים המשפטיים הנ”ל מוצא טכני לחלוטין. עם זאת, בהתחשב בעובדה כי הללו לא זו בלבד שפתחו את שערי הגימנסיון והאפביון לחינוכם של יהודים, אלא אף סללו דרך משמעותית לנטילת חלק פעיל על ידי הציבור היהודי במוסדות אלה ובמערכת המישחקים האתלטיים, – תופעה שנועדה לגזירת עקרות ורדימה לולא חפצו בה היהודים ומדובר בעיקר על בני המעמד האריסטוקרטי, שתהליכי ההתיוונות הטביעו בו חותם משמעותי.

יתירה מזו, שרידי אמפיתיאטרון יהודי רחב-ידיים, שנחשף בבריניקי אשר בקיריני, ושתאריך בנייתו שייך לשנים 6/8 לפנה”ס, נועד לניהול תחרויות ספורטיביות ולאימוני אתלטים. העובדה הבולטת היא, שמבנה זה, שהוקם מספר שנים לאחר הפקודה הקיסרית של שנת 13 לפנה”ס, נושא, אם כן, משמעות היסטורית חשובה, כנלמד למעלה. ייתכן אגב כי לסוג זה של מבנים כיוון קלאודיוס את דבריו באומרו: “להשתמש, לטובתם, בדברים השייכים להם”.

נותר לנו לברר, משהגענו לתקופה הרומית, את הסיפא של הסוגיה האנטיוכיית, שצוינה ברשימה הקודמת, מפיו של יוסף בן-מתתיהו. הלה טען כדלקמן: “… וכשרצה קהל עם אנטיוכיה לבטל את הזכות (זכות השמן) הזאת במלחמה (שהיתה) בימינו, קיים אותה מוקיאנוס, שהיה אותו זמן נציבה של סוריה” (קדמוניות היהודים יב, 120). העימות בין רשויות הפוליס באנטיוכיה לבין הציבור היהודי שחי בעיר מתגלע אם כן בתקופה הרומית, כפי שהוכחנו לדעת, ויפה הדבר אף ביחס לתגובתם של הרומאים. מסקנה חשובה הרבה יותר מוצנעת בחישוב מתמטי-כרונולוגי: היהדים זכו בפריבילגיה הנזכרת בתחילת המאה השלישית לפנה”ס, ויוסף בן מתתיהו מכוון את הסיפא של דבריו (על-פי איזכור המלחמה שהיתה “בימינו”. היינו בימי המחבר) לשלהי המאה הראשונה לספ’. עולה מכאן כי היהודים נהנו מן הזכות להתחנך בגימנסיון לאורך תקופה של כ-400 שנה לפחות (!!!9) אם לא למעלה מזה (אך באשר לסיומה של ההנחה אין בידינו כל מסמך או תעודה).

מכל זאת עולה כי ההשתתפות הפעילה של היהודים בחיי הגימנסיון והאפביון העירוניים במצריים ובקיריני נבעה מהצלבה בין הפריבילגיה שקבלו לבין רצונם להשתתף כספורטאים. ובל נשכח את התוצר העירוני-משפטי שנבע מהצלחת מאבקם של היהודים לזכות בזכויות אזרח בערי הפוליס הנ”ל.