שיר השרירים כ”ד – רוקדים עם בתולות

במקרה אחד מעיד הנשיא רבן שמעון בן גמליאל כדלקמן: “לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב … ובנות ירושלים יוצאות וחולות (רוקדות), ומה היו אומרות? (בבחינת אומר ושיר) בחור, שא נא עיניך וראה מה אתה בורר לך ?! … ” (משנת תענית ד, ח).

בפרק השמיני בסדרה, תחת הכותרת של “ריקוד מושחת”, עסקנו בריקוד המקראי, כזה שנקשר לתחומי נושא שונים, קודש וחול, ובעיקר להקשר הצבאי, המלחמתי מזה ולתחום הרומנטי-הזיווגי מזה.

בתקופה הנידונה, הימים שאחר חורבן בית שני, נותרו עדויות הנוגעות למחול, ומטבע הדברים שהתחום הצבאי נגרע ממנו לחלוטין.

ממש בהמשך לריקוד הזיווגי של בנות שילה המקראית, מה שהפך לנוהג מושרש של “מפגשי פו”פ” קדומים, מתגלית לנגד עינינו תופעה דומה, אך לא בהקשר למרכז הפולחני בשילה, אלא לירושלים ואף לסביבותיה. במקרה אחד מעיד הנשיא רבן שמעון בן גמליאל כדלקמן: “לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב … ובנות ירושלים יוצאות וחולות (רוקדות), ומה היו אומרות? (בבחינת אומר ושיר) בחור, שא נא עיניך וראה מה אתה בורר לך ?! … ” (משנת תענית ד, ח).

התלמוד הבבלי מתייחס לכך באומרו: “בנות ישראל יוצאות וחולות בכרמים. תנא, מי שאין לו אשה נפנה לשם. מיוחסות שבהן (בין הרוקדות) היו אומרות: בחור (שא נא עיניך …). תנו רבנן: יפהפיות שבהן, מה היו אומרות? תנו עיניכם ליופי, שאין האשה אלא ליופי …” (תענית לא עמ’ א).

יש להניח שמדובר על שירים מוכנים וידועים מראש, שהמחוללות, ואולי אף במקהלה, היו פוצחות במלוא גרונן ומצודדות, לצד יכולתן הכוריאוגרפית, את הבחורים הפנויים.

המשנה מתייחסת למקום הפנוי בכרם, שם נערכו מחולות בגמר הבציר, ומכנה אותו “מחול הכרם”.

ריקוד הנקשר לפולחן, ומקורו, כך דומה, בטקסים שנערכו בימי ראשית בית שני, לאחר בניית המקדש, התבצע באותו היום, שנועד כולו לשמחה ולחגיגה, והכוונה לשמחת בית השואבה. משנת סוכה מספרת על “החסידים ואנשי המעשה (ש)היו מרקדין (בשמחת בית השואבה) לפניהם (לפני הכוהנים שערכו את הטקס של ההדלקה) באבוקות של אור שבידיהן, ואומרים לפניהן דברי שירות ותשבחות …” (ה, ד).

בזיקה לשמחה זו היו מתבצעים כל מיני שעשועים ופעלולים גופניים, כשבהם היה נוטל נשיא הסנהדרין חלק חשוב. מסופר על כך בתלמוד הבבלי בזו הלשון: “אמרו עליו, על רבן שמעון בן גמליאל הזקן (עוד לפני חורבן הבית השני), כשהיה שמח שימחת בית השואבה, היה נוטל שמונה אבוקות של אור, וזורק אחת ונוטל אחת ואינן נוגעות זו בזו. וכשהוא משתחווה, נועץ שני (א)גודליו בארץ ושוחה (מתכופף) וזוקף, ואין כל בריה יכולה לעשות כן” (סוכה נג עמ’ א).

תופעה דומה היתה מקובלת בעידן הקדום, נאמר אצל הנסיכים הפרעונים ואף בקרב מלכים מסופוטמיים. הנשיא ביקש להפגין את מיומנויותיו הגופניות והלהטוטניות ובכך היווה מוקד עידוד לשאר החברה, ויש להניח שהוא התאמן באופן רציני על יכולת ביצועיו, שהרי כלל לא היה נעים להכזיב את הקהל במעידותיו. הכפיפה על האגודלים היתה כנראה שכיבות סמיכה בלחץ, או מין תרגילי גמישות בנוסח היוגיזם.