שיר השרירים כ”ג: שיר עם נקי

רבן גמליאל התיר ליהודים בתקופתו לרחוץ בבית המרחץ הרומי בעכו שהוקדש לאלה אפרודיטי, ואפילו בשבת

משנת עבודה זרה מגוללת לפנינו אירוע מאד מעניין בזו הלשון: “שאל פרוקלוס בן פילוסופוס את רבן גמליאל (הנשיא) בעכו, שהיה רוחץ במרחץ של אפרודיטי (ותמה רק לצורך המשך הדיון בסנהדרין)… (ורבן גמליאל ענה לו): אין אומרים נעשה מרחץ לאפרודיטי נוי, אלא אומרים נעשה אפרודיטי נוי למרחץ” (ג’ ד’).

רבן גמליאל הנשיא (116-98 לספ’) היה עובר ממקום למקום על מנת לפסוק, בין השאר, בתחומים שנראים בעייתיים. לקושיה, האם ראוי לרחוץ בבית המרחץ הרומי בעכו (עיר פוליס ושמה פתולמאיס) המוקדש לאלה אפרודיטי, ואף בשבת, פוסק הנשיא, שמותר, והתירוץ מתוחכם: לא האלה מהווה משקל מכריע, אלא המרחץ, ועל כן מותר ליהודים להשתמש במרחץ.

לעומת זאת העדיף רבי יהושע בן לוי ללכת מלוד לבית גוברין “בגין מיסחי” (ירושלמי שביעית פרק ח, לח), כשהביטוי “מיסחי” עשוי להצביע על שחיה או סיכת גוף, ובכל מקרה מדובר על העמקת התודעה כלפי הפעילות הגופנית בחברה היהודית.

במרחק של כמה עשרות שנים מתנסח התלמוד הירושלמי כדלהלן: “רבי שמעון בן לקיש הווה (שהה) בבוצרה (עיר פוליס גדולה מצפון-מזרח לגליל). חמתון מזלפין (ראו יהודים המנסחים במים) להדא (מרחצה של) אפרודיטי. אמר לון (להם): לית אסיר (האין זה אסור)? אתא שאל (בא ושאל) לרבי יוחנן, אמר ליה (לו) רבי יוחנן בשם רבי שמעון בן יהוצדק: אין דבר של רבים אסור!” (שביעית פרק ח’ לח עמ’ ב-ג).

שני המקורות הללו פורשים בפני הציבור היהודי היתרים שונים, אף בנושאים בעייתיים וכבדים כמו עבודה זרה, שביחס אליה אמרו חז”ל: “ייהרג ובל יעבור!”, וזאת ראשית מפני שרוב ציבור נהג כך, ושנית – בכדי להמשיך ולעודד התיישבות יהודית בכל מיני מקומות ולהקטין מאידך את סיכויי עזיבתם.

נושא ההיגיינה תפס מקום מכובד הן בתרבות היוונית וההלניסטית והן בזו הרומית, ונקשר לפעילות הגופנית באופן ברור. חשיבותה של ההיגיינה והאסתטיקה הוטמעה בחברה היהודית כתוצאה ממאות שנות כיבוש יווניות ורומיות, ועל כן לא נתפלא למצוא בספרות חז”ל מובאות רבות העוסקות בנושא, כפי שנביא מיד בהמשך.

אחת השאלות המרכזיות שטרדוני השכם והערב במחקרי אודות תרבות הגוף היהודית בתקופה הקדומה, התקפלה במשפט הבא: מדוע אין המונח “גימנסיון” מופיע בספרות התנאית, התלמודית והמדרשית, נוכח עוצם חשיבותו בתרבות היוונית וההלניסטית? ובמיוחד על רקע העובדה שנחשפו בארץ שרידי גימנסיונים מן התקופה הרומית.

הרומאים גילו יחס די צונן ליסודות של התרבות היוונית וההלניסטית למיתקן הגימנסיון ולתחרויות הגימנסטיות, אשר ביסודו היתה מקופלת ההתנגדות לעימול בעירום.

אלא שהרומאים התקשו, תרתי-משמע, לשחות כנגד הזרם, ובמיוחד על רקע העובדה שבהדרגה אימצו הם יחס יותר ויותר פשרני כנגד התרבות הייונית וההלניסטית, וניזכר כיצד הורדוס היה בין אלה שתרמו רבות למציאת אותו מודוס וויוונדי, אותו גשר שברירי בין שתי התרבויות הנ”ל, ועל כן הם היו מוכנים להעמיד מול הגימנסיון היווני את בית המרחץ הרומי, כאשר נושא ההסתייגות הרומית מהעירום ממילא התמוסס באופן הגיוני.
בית המרחץ הרומי, שעליו שקד במיוחד המלך הורדוס, ויעידו על כך במפורש מפעליו האדריכליים בהירודיון או במצדה למשל, כלל מלתחה, בריכת מים פושרים, חדרי מים חמים וקרים ופינות עיסוי מיוחדות, שיקף, כך דומה את התמונה הנ”ל. מעבר לכך נמצאו גם בריכות שחיה פתוחות (כמו ביריחו), חדר למישחקי כדור וכן חדרים לאיחסון שמן לצורכי סיכת הגוף. היו מקרים שבתי מרחץ רומיים צורפו לגימנסיונים קיימים לכדי מיכלול אדריכלי מורכב אחד.

הנחת היסוד שלי, ברמת השערה כמובן, הינה שהחיבור בין גימנסיון לבין בית מרחץ מתקפל במונח “דמוס” או “דימוס” (מין בריכת שחיה ציבורית), כגון הפסיקה: ” … אין בונין עמהם (עם תושבי הפוליס שאינם יהודים) בסילקי, גרדום ואיצטדיא (זירת לודרים, או מיתקן אתלטי כלשהו) ובימה (לפולחן פגאני), אבל בונים עמהם דימוסיאות ובית מרחצאות …” (משנת עבודה זרה א’ ח’); או: ” … ולמחר אני פותח לכם דימוסיאות ומרחצאות … , (ויקרא רבה כו, 1).
לעיתים מופיע מונח זה לבדו, ללא זיקה למרחצאות. אולם, הגם שכך, עולה לפנינו תמונה מעניינת בזיקה לפרשה הנידונה. בתלמוד, במסכת אבות דרבי נתן מובא פולמוס בין חכמים. אחד מהם גמר אומר בנפשו ואמר: “אלך לדמסית, למקום יפה ומים יפים ונאים. והם (החכמים) אמרו: נלך ליבנה, למקום שתלמידי חכמים מרובים אוהבים את התורה”. הביטוי “מים יפים ונאים” כל-כך קרוב לתיאור הציורי של הגימנסיון היווני הקלאסי. ונזכיר אף את התיבה “דימוסין דטבריה” החוזרת ונשנית פעמים רבות בספרות חז”ל.
התלמוד הבבלי מבאר את המשנה המפורסמת שבמסכת שבת, זו העוסקת בהווי האתלטי של חניכי הגימנסיון, ומדגיש, בין השאר: ” … אבל לא מתעמלין. אמר רבי חייא בר אבא (איש טבריה), אמר רבי יוחנן (הטבריאני אף הוא) – אסור לעמוד בקרקעיתה של דיומסת, מפני (הגם) שמעמלת ומרפא (בשבת כמובן). אמר רב יהודה, אמר רב: כל ימיה של דיומסת עשרים ואחד יום …” (שבת כו).

ובכן, ראשית – ביקור בדיומסת, לדעתי בגימנסיון בנוסח הרומי, שבמרכזו בית המרחץ, לא היה ויזואלי בלבד אלא פרקטי מעשי; שנית – מכלל לאו למדים על הן. לאמור – האיסורים בקשו לגדור נוהג קיים ורווח; שלישית – טבריה היתה גם מרכז ספורטיבי יהודי, שם נמצאו היפודרומוס, דרומוס, מרחצאות חמים ומרחצאות מרפא; רביעית – הריפוי ב”דיומסת” נבע מעצם הפעילות הגופנית – השחיה, ואף מן העיסוי שהיו מקבלים המתעמלים (כפי שנראה אחר כך בהמשך); חמישית “ימי הדיומסת” המותרים תוך גריעת השבתות וערבי שבתות אכן הסתכמו לערך בעשרים ואחד יום שזהו גם סיכום הימים בגימנסיון נוסח רומא.

אז מה עניין “דיומסת”, “דמסית”, “דימוסיאות” ועוד ממין אלה לבין גימנסיון?
ובכן, ראשית – בית המרחץ הרומי הכיל בתוכו, או בסמוך לו, מבנים שאיפיינו את הגימנסיון הקלאסי, ומידת ההשפעה הרומית על החברה היהודאית כבר איננה עניין הראוי לעיון מעמיק ולגישות קונטרוברסיאליות; שנית – מונחים רבים בספרות חז”ל, על-פי-רוב מונחים השאולים מן היוונית והלטינית, נשתבשו ונתעוותו. לעיתים מדובר בשיכול אותיות כמו “לימן” ו”נמל”, לעיתים בתוספת אות או בגריעתה כמו “ווספסיאנוס” – “אספסיאנוס”, “טריאנוס” – “טרוגיינוס”, “קארה” – “קרון”, “קיטוס” – “קוויאטוס” ועוד. אחת הדוגמאות הבולטות היא החילוף של ה”גימל” היוונית (“גאמה”) ב”נון” העברית. כך למשל אנו מוצאים בתוספתא טהרות (ז’ יא) “נמסיאות ומרחצאות”. המילה הראשונה קרובה, כך דומה, למונח “גימנסיון”.

חכמים המליצו על סיכת הגוף ועיסויו בנוסח של “השמן – דרכו לסיכה” כמשפט סתמי, שגרתי, ללמד על נפיצות הפעולה בקרב יהודים, או “סיכה שהיא תענוג”, ומדובר, יצויין, בסיכת הגוף בשמן בשבת.
הלכות לא מעטות דנו בענייני אלה הנכנסים לבתי המרחץ כגון: “מוליך אדם שמן הרבה ואלונטיאות (מגרדות ומשמנות) הרבה למרחץ. סך כל גופו ומקניח כל גופו ואינו חושש (לפגיעה בנוהגי שבת) (תוספתא שבת טז, יז), “לא יתן אדם שמן על גבי טבלא של שיש להתעגל עליה” (תוספתא שבת טז, יד), או “הנכנס למרחץ אינו מתעמל ואינו מתגרד ואינו משתבר על השיש” (דרך ארץ רבה י’). לפנינו הוראות הנוגעות לבריאות ובכלל לגופו של המשתמש: כגון סכנת העימול במרחץ החם ופעולות שונות, בלתי מקצועיות של עיסוי. יצויין כי גירוד הגוף באבן שיש היה חלק מפעולות העיסוי בגימנסיון היווני ובמקבילו הרומי.
מקור זה קשור בהנחלת התודעה של הרחצה והשחייה, שגרמה לתפוצת “ספורט מימי” מסוכן, כזה שכלל בתוכו שעשועים גופניים מסוכנים, כמו במדרש הבא: “משל לאחד ששמר (או שבר) את אגינו (בבחינת משחק מלים בין “אגנו” ל”אגונו” – כספורט תחרותי ביוונית) שיבולת נהר (באזור מסוכן, מערבולתי) והקפיץ גם את בנו עימו” (בראשית רבה נו, יח). במדרש אחר המפרשן את הביטוי המקראי “פחז כמים” – “נדמית כפוחזין שקופזין (קופצים) למים ומשברין שוקיהן” (מדרש הגדול לבראשית, 732).

ובאשר לשחייה ממש מוסר התלמוד הבבלי משמו של רבי עקיבא שורה של חובות האב כלפי בנו כמו ” … למולו, לפדותו וללמדו תורה … ויש אומרים: אף להשיטו במים” (קידושין כט עמ’ א), כשמשמעות “להשיטו” הינה ללמדו שחייה. הוראה זו היתה מקובלת מאוד ביוון בשל הקרבה לים מחד ולערוצי הנהרות והנחלים מאידך, ואילו ביהודה, הרחוקה מן הים ושאינה משופעת במים, נראית ההוראה מלאכותית ושרירותית. ההוראה נובעת הן מהשפעת התרבות היוונית מחד והן על רקע תפוצת בריכות השחיה והמרחצאות מאידך.
בדיוני חכמים משתרבבים רמזים אודות אביזרי-עזר שנועדו להקל על הנער בלימוד השחייה, ובלשונם – “חבית של שייטין”, או אף רמז בדבר סגנון שחייה כלשהו, כגון: “השט (השוחה) על פי המים הניתזין … ואם נתכוון להתיז על חבירו … העושה ציפור במים” (תוספתא מכשירין ה’ ב).
האם מדובר בסגנון שחייה? האם מדובר בשעשועי מים? ואולי במין תחרות? … אין לדעת. חשוב מכך הוא עצם הדיון בסנהדרין בזיקה לשחייה.

לכל פרקי הסדרה שיר השרירים