ברשימה זו אתייחס בקצרה לנושא זירת הגלדיאטורים בזיקה לספרות חז”ל. ענף זה, ההתמודדות בין לוחמי זירה בינם לבין עצמם, בינם לבין חיות טרף ובין חיות הטרף עצמן, תפס מקום דומיננטי בספורט הרומי, מה שנחשב בזוי ומוקצה מחמת מיאוס בתפיסת העולם היוונית הקלאסית
על אודות ההיאבקות בספרות חז”ל כבר דנתי בעבר (הידען, 14.1.2007) ושם הופיעה גם רמיזה המתייחסת לאיגרוף.
ברשימה זו אתייחס בקצרה לנושא זירת הגלדיאטורים בזיקה לספרות חז”ל. ענף זה, ההתמודדות בין לוחמי זירה בינם לבין עצמם, בינם לבין חיות טרף ובין חיות הטרף עצמן, תפס מקום דומיננטי בספורט הרומי, מה שנחשב בזוי ומוקצה מחמת מיאוס בתפיסת העולם היוונית הקלאסית.
לענף זה היו מניעים מזה והשלכות מזה בהקשר החברתי, הכלכלי והפוליטי, ואלה עמדו במרכז שיקוליו של הורדוס לבנות זירה כזו בקיסריה, ואולי, במידה מסויימת אף בירושלים. בארץ נחשפו מספר מתקנים כאלה, כמו בבית גוברין (אלאותרופוליס), שם אותרו שרידי אמפיתיאטרון רומי בן המאות שלישית ורביעית, ובו מקומות ישיבה לששת אלפים צופים ושרידי זירה ברורה של גלדיאטורים.
החוקרת אסתר דבורז’צקי פרסמה בשנת תשס”ו מאמר הנוגע למונח “כפר אגון”, כשהיא טוענת, בעקבות מחקריו של ההיסטוריון הספורטיבי הנודע ה.א. האריס ובעיקבות מחקרי שלי, כי תחרויות ספורטיביות נערכו בכפר אגון ובתחומי עיר הפוליס גדרה (גדר), הסמוכה לשפה הדרומית של ימת כנרת.
המונח “אגון” ביוונית מכוון לפעילות ספורטיבית, ומקורו במאמץ ובסבל הרב הכרוכים בפעילות הגופנית ואף בזו הנפשית הנלווית אליה. מונח זה יוצר חייץ ברור בין האידיאולוגיה היוונית לזו הרומית בהקשרים הספורטיביים.
חוקרת זו מביאה מימצא ארכיאולוגי (1987) מעניין לתמיכה בהנחה הנ”ל: אוסף אבנים מגולפות וקמיעות מגדרה, שמלמד על פעילות ספורטיבית שאיפיינה את העיר. מתוארים שם סוסים, רוכבים, מרכבות, אתלטים, arena (שהיא הזירה הגלדיאטורית), אניית מלחמה וחותרים, כשהם מתוארכים למאות ראשונה-שלישית לספ’.
מטבעות עיר גדרה מצטיינים בריבוי סמלים ימיים כמו אניה, איל נגיחה, חותרים ועוד, אשר עשויים להיות קשורים בזירת התמודדות ימית כחלק ממיפגן ספורטיבי בנוסח רומי ברור. לכבוד הקיסר הרומי מרקוס אורליוס נערך בגדרה קרב ימי מבויים – נאומאכיה – ועליו נלמד ממדליונים שהוטבעו לכבודו.
בטבריה, שהיתה עתירה במיתקנים ספורטיביים בנוסח יווני ואף רומי, בקרו לא מעט יהודים באותם מיתקנים, והעובדה שעיר זו משלהי המאה השניה לספ’ היתה מרכז סנהדראי דומיננטי, ואל תוך המאה השלישית, שבה פעלו רבי שמעון בן לקיש, שנודע יותר בכינויו “ריש לקיש”, ורבי יוחנן בר נפחא, שניהם מעורכי התלמוד הירושלמי (הטבריאני, כך ראוי יותר לנסח), זיכתה אותנו בעדויות מעניינות בנידון. ודי אם נזכיר את העובדה שריש לקיש, מעבר לפעילותו הסנהדראית, היה לוחם זירה – לודר – בשכר ונתפרסם בחוזק גופו, כשפעילותו הגופנית לא נבעה מקשיי פרנסה, אלא ממודעות ומעניין אישי.
במדרש שמות רבה מצוטט ריש לקיש באומרו: “משל לשני אתליטין, אחד חלוש ואחד גיבור. ניצח הגיבור לחלוש ונטל עטרה בראשו” (כא, י’). חכם זה רומז על העדר הפרדה במשקלי הגוף בין המתמודדים, כפי שהיה מקובל בתחרויות היווניות. ובוודאי שבנסיבות אלה יהיה בעל הגוף ו/או המיומן יותר בעל הסיכויים הגבוהים ביותר לנצח, ופרס הניצחון הינו עטרת הקלועה מענף הזית, הדפנה או הכרפס.
אירוע אחר המובא בתלמוד הבבלי הינו כדלהלן: “… משל לשני אתליטין, שהיו עומדין ומתגוששין לפני המלך. אילו רצה המלך, פירשן, ולא רצה לפרשן …” (סוטה מא עמ’ ב’). מובאה זו מרמזת על אודות מעורבותו הידועה של השליט הרומי העליון- קיסר, ובהשאלה מקומית – הנציב בפרובינקיה, שהיה בכוחו לחון או להורות על המתתו של אחד המיתחרים הגלדיאטוריים. עדויות כאלה ורבות הדומות להן מלמדות על צפיה אישית של בעלי המובאות באירועי הספורט היווני והרומי בפרובינקיה יהודה.
אחד מן המפתחות שבהם נעזר כדי לפצח אמירות תנאיות ותלמודיות הינו “מכלל לאו למדים על הן”. כלומר, הוראות חז”ל, לעיתים, האוסרות צפיה בתחרויות גלדיאטוריות, מלמדות על כי מדובר היה בתופעה שההנהגה בקשה לגדרה ולסייגה כגון: “תנו רבנו: אין הולכים לטרטיאות ולקרקסיאות מפני שמזבלין (מקריבים) שם זיבול (קרבן) לעבודת כוכבים – דברי רבי מאיר” (תלמוד בבלי, עבודה זרה יח עמ’ ב’). ראוי לציין כי איזכורה של הלכה מפי המיעוט, במקרה זה רבי מאיר, בן מחצית המאה השניה לספ’, מורה כי הרוב חלק עליו. זאת ועוד, נימוקו של רבי מאיר בהקשר הפולחני ולא האנטי-גופני אף הוא מלמד דבר מה חשוב.
מובאה מעניינת מהתלמוד הבאה פותחת כדלהלן: “הולכין לאיצטדינין (קרקסאות של לוחמי זירה)? מותר! מפני שצווח ומציל … אין הולכין לאצטדינין מפני מושב ליצים, ורבי נתן מתיר מפני שני דברים: אחד – מפני שצווח ומציל, ואחד מפני שמעיד עדות אשה להשיאה” (עבודה זרה, שם).
ראשית – חוזרת כאן ההנמקה של מושב ליצים, או בהשאלה – ביטול זמן, ולא נוגע האיסור בעמדה אנטי-ספורטיבית; שנית – מה עניין ההצלה לנושא דיוננו? ובכן, מדובר על נוהג רומי המתיר לקהל להציל את חייו של אחד הגלדיאטורים על ידי צעקות, או הנפת אגודל כלפי מעלה. אז מה עניין ההצלה לנושא דיונם של החכמים? מדובר כנראה על לוחם זירה יהודי שראוי להצילו בבחינת פיקוח נפש, והיו כנראה לא מעט כאלה, שהרי בעבור אחד ויחיד לא יטרחו חז”ל לדון ולפסוק בנידון, ומסתבר שלא רק ריש לקיש היה מעורב בספורט הרומי הנ”ל; שלישית – בזירה הלודרית נשפך כמובן דם רב ולעיתים שני הלוחמים היו נהרגים בדו-קרב שביניהם, ובכדי להדגיש את החיזיון הקטלני התירו לאשה הנשואה שבעלה היה לוחם זירה להינשא, מאחר שהועד בו כי נפל קרבן ומת ורק מתוך עדות ראיה. מקרה דומה, אם כי רחוק מנושא הספורט אך קרוב לנושא הנידון בבחינת מוחלטות הקטלנות, נקשר בניסיונם של יהודים לפרוץ, במהלך מרד בן כוסבה, את קו המצור הרומי (הדייק), והתירו חכמים, מבלי לראות זאת בעיניהם, את התרת עגינותן של נשותיהם. כלומר שמתו באופן ודאי לחלוטין.
אכן, ספרא וסייפא.
שיר השרירים כ”א למקומות היכן רוץ
