שיר השרירים כ”א – למקומות, היכון צא!

הריצה תפסה מקום מכובד בתרבות הגופנית הקלאסית, יוונית והלניסטית, ולא נתפלא איפוא שזו מצאה מקומה בעדויות חז”ל המשקפות מציאות יהודאית מסויימת

כבר הזכרנו באחד הפרקים הנוגעים לתקופה ההירודיאנית את הריצה הכל-כך מוזרה על פניה, הכרוכה בתרומת המזבח, כשבמהלכה התבקשו הכוהנים הפוטנציאלים להפשיל גלימותיהם ולרוץ משער שושן ועד מרכז המקדש, מרחק של כ-120 מ’, כשהזוכה במירוץ באופן ברור התכבד לבצע את תרומת המזבח – דישונו והכנתו בכלל להקרבה. המעניין הוא שסיפור זה תפס מקום מכובד בספרות המשנה והתוספתא, למרות שאירוע מסוג זה התחולל עד ימי סוף הבית השני ונפסק כמובן לאחר החורבן, ללמדנו שנושא הפעילות הגופנית עניין בהחלט את חז”ל, והיה בכך משום מינוף כלשהו לפעילות גופנית לאחר החורבן.

התוספתא מגלגלת אותנו לקונטקסט אחר לחלוטין, ובלשונה: “אין רצין בשבת כדי להתעמל, אבל מטייל כל היום כדרכו ואינו חושש (מהפרת הלכות התנועה בשבת – תוס’ שבת טז(יז), 22).

מובאה זה מעניינת מכמה בחינות: ראשית – היא מצביעה על פעילות גופנית בשבת; שנית – הפעילות מאומצת ובעלת יעד ברור – כדי להתעמל; שלישית – מכלל לאו למדים על הן. כלומר – התנגדות חברי הסנהדרין לאישור פעילות זו מלמת שמדובר על תופעה ולא על מקרים ספורדיים, רנדומליים; רביעית – האיסור נוגע לשבת, ומכאן שלגבי ימות החול לא היה כל איסור; חמישית – מדובר על פעילות עממית, כשהיא מפנה את ההתייחסות לכלל הציבור; שישית – חברי הסנהדרין מצאו מין מודוס וויוונדי ל”הכשרת השרץ”, קרי – לאפשר לאלה שרוצים להתעמל בשבת ואינם מעוניינים להפר את הלכות השבת, לבצע את הפעילות לא בריצה אלא בהליכה. ובל נקל ראש בכך – אין לנו כל מידע מעבר לעדות התנאית הזו, על פעילות גופנית הליכתית בעין הקדום. באם השערתי נכונה הרי לפנינו תקדים ספורטיבי מעניין, כזה שנבע מאילוץ הלכתי, וחלופתו בתקדים ספורטיבי מעורר עניין.

בתלמוד הירושלמי מופיעים שני חכמים ש”הוון מטיילין באיסרטין” (כלאיים פרק ט’), ואיזכור המונח היווני-לטיני בהקשר הגופני זוקק את האירוע למין הנידון לעיל.

התלמוד הבבלי פורש עדות ארצישראלית מעניינת כדלהלן: “משל לאדם אחד, שאמר: יכול אני לרוץ ג’ פרסאות (=4300 מ’) לפני הסוסים בין בצעי המים. נזדמן לו רגלי אחד, רץ לפניו ג’ מילין (4500 מ’) ביבשה ונילאה” (סנהדרין צו עמ’ א’). בין אם מקור זה מרמז על שילוב בין ריצות רגליים וסוסים, כמקובל בעולם ההלני וההלניסטי (לאור איזכור ג’ הפרסאות, שהוא המסלול המיועד לתחרויות המרכבות בהיפודרומוס), ויש בו כדי לחזק את האמור בפי ירמיהו התנ”כי: “כי את רגלים רצת וילאוך ואיך תתחרה את הסוסים?” (ירמיהו יב 5). וכפי שמצוי במדרש תלמודי (בית המדרש ה), שבו מעלים על נס חכמי טבריה את “(ה)בחורים (ש)היו רצים באיפודרומין ולא היה סוס וחיה יכולים לרוץ לפניהם” (וטבריה היתה משופעת במיתקני ספורט הודות לתרומותיו של הורדוס אנטיפס, מקים העיר ומכוננה), ובין אם מדובר ב”דוליכוס” הארוך (4600 מ’) – מסלול הריצה הארוכה בספורט היווני, או במירוץ שהתקיים בתנאי שדה (“בין בצעי המים”) לשיפור כושר הסבולת. כך או כך, יש במקור הנידון כדי ללמד על אימוץ נורמות ספורטיביות הלניסטיות בארץ ישראל.

נציין כי ספרות חז”ל משופעת בעדויות אודות אצנים, שחלקם מעוטרים בקישוטי-לשון יווניים ורומיים, ומיתקני ריצה בארץ ישראל, כגון ה”דרומוס” (הוא מסלול הריצה שהיה סמוך לגימנסיון היווני). רבי יוחנן הטבריאני, מגדולי האמוראים בארץ ישראל, טען כי אין פוסקים את מחיר הפירות אלא לאחר קביעת התמחיר על ידי האחראי על השוק, ה”אגורנומוס”, כמקןבל לדבריו ב”דורמוס” (הוא ה”דרומוס” – מסלול הריצה היווני). כלומר, המנצח במשחקים נקבע רק לאחר המירוץ, ואולי מה שמזכיר את האמירה האמריקאית מזירת הכדורסל: Its not over until its over. שימוש בנמשל מטאפורי זה (מעולם הריצה), כבמקרים אחרים, עשוי בהחלט להורות על תפוצת התודעה היהודית בזיקה למישחקי הספורט.

בתלמוד הבבלי מופיע טקסט אליגורי בנוסח של “אין פוסקין (מכריזים) על (מחיר) הפירות עד שיצא השער (באחריות המפקח על השווקים). יצא השער – פוסקין. אמר ליה רבי זירא (אף הוא טבריאני) לרבי אסי: אמר רבי יוחנן – אפילו כדורמוס הזה” (בבא מציעא עב עמ’ ב’). אף הטקסט הזה כקודמו מצביע, אליגורית, על הרחבת המודעות, על בסיס צפיה כמובן, כלפי הפעילות הגופנית.

כמו כן, עיונם של חכמי התלמוד במידות הסטדיון (ובלשונם “איצטדין”) על רקע מבחר שאלות שהוצגו לפניהם על ידי יהודים, כאלה שנטלו, כך דומה, חלק בתחרויות, הינו מעניין. כך למשל מעיד ריש לקיש הטבריאני: ” … יכול אני לעשות (=לקבוע) שתהא בית מעון (הסמוכה לטבריה) מתעברת עם טיבריא (כלומר נוצרת אחדות סימבולית לצורך ה”עירוב”, שהוא חופש תנועתו הרגלית של אדם בשבת) (בדרך זו ש…)ואת(ה) רואה כילו (=כאילו) היא (האחדות) מליאה בתים, והקצרין (=מבצרה של טבריה) נתון בתוך שבעים (אמה, כ-38 מ’) ושיריים (=ושארית) לאיצטדין (=לסטדיון של טבריה), ובית מעון נתון בתוך שבעים (אמה) ושיריים לקצרים (=למבצר)” (תלמוד ירושלמי, מסכת עירובין פרק ה’). כלומר, ריש לקיש רמז כי ניתן להתייחס לסטדיון של טבריה כאזור מיושב לצורך העירוב, ללמדנו על היותו בנוי במתכונת רומית, וכי זכה לשימוש עוד בימיו, היינו במחצית המאה השלישית לספ’. ובל נשכח שמדובר בעיר יהודית, באחת מצמד “בירות” הגליל (לצד ציפורי).

עדויות מעניינות נוספות בהקשר לריצה מופיעות בברית החדשה, ואודותיה פרסמתי בזמנו מאמר ב”הידען” (27.6.2006). https://www.hayadan.org.il/christian-sports-270606/

ענף אטרקטיבי מפורסם בעולם הקדום היה מירוץ הסוסים והמרכבות, שזכה לפריחה ולתפוצה אדירה בספורט הרומי. הוא נערך במיתקן מיוחד, אובאלי, בשם “קירקוס”, וניזכר במבנים הספורטיביים המיוחדים שהקים בזמנו הורדוס בקיסריה בירושלים. מירוצי הסוסים ונהיגת המרכבות בסגנון היווני, נערכו בשטח, באזור עמקי מיושר או בסמוך לחוף, כמנהגם של היוונים לשלב את הפעילות הגופנית בטבע, כשה”מיתקן” נקרא בשם “היפודרומוס”, היינו המסלול למירוצי סוסים.

ספרות חז”ל מביאה עדויות אודות ה”היפודרומוס” למרות שחכמיה חיו ופעלו בתקופה הרומית, ה”קירקוסית”, אלא שב”עימות” הליגוויסטי בין היוונית ללטינית ניצחה דווקא הראשונה, למרות שבשטח הפעילות עצמה השניה היא זו שגברה. בספרות זו מופיעים ביטויים הגזורים איפוא מן ה”היפודרומוס” כגון “איפדפוס”, “איפדרמוס”, “אפרידומין” ועוד, והמצביעים על נפיצות התודעה כלפי התופעה הנ”ל.מדרש בן המאה השלישית לספ’ והמיוחס לחכמי טבריה מסרטט לפנינו תיאור ציורי ומצודד אודות התחרויות שהתקיימו בהיפודרומוס, וכידוע שמדובר על מבנה ספורטיבי מאד מיוחד, חסר תקדים בעולם הקדום בכלל של מכלול ספורטיבי, כזה שנבנה על ידי הורדוס אנטיפס.

החכמים העסיקו עצמם בדיון אודות מידות ההיפודרומוס הטבריאני, מספר המרכבות המתחרות, אורך מסלול הרכיבה, מועדי התחרויות ועוד. מעדות זו נביא שני קטעים מעניינים כדלהלן: “… היו (בהיפודרומוס) שני טורים עשויים, וסבכות עשויות, וכל מיני חיה ועוף היו קבועים בהם, והיו סביבם (מקיפים) הסוסים והרצים שמונה פעמים ביום”.

“אמר ר’ יוחנן: ארעה דימוטיות (יציעים מאוכלסים) היו באפרידומין (בהיפודרומוס) של מלך (בטבריה, דוגמת קיסרי רומא), ובכל אחד ארבעת אלפי איש. ובכל דימוט היו שבכות נעשות וכותרות מחוזקות בברזל, נחושת וזהב … לארבעת חלקים היו נחלקים (הדימוטיות): המלך ועבדיו … היו לבושים תכלת, וכל ישראל היו לובשים לבן. והבאים מן הכרכים ומן הכפרים ומשאר מקומות היו לובשים אדומים, ואומות-העולם היו לבושים ירוק” (בית המדרש ה’).

מעבר להתמצאות הכוללת בסדרי הפעילות הקירקוסית ונהליה בסגנון הרומי המובהק, מביא רבי יוחנן לפנינו, אם מתוך העדר ידיעה או מתוך שיבוש מכוון, את צבע בגדיהם, או גלימותיהם של הצופים בתחרויות, ולמעשה התמונה משקפת את חלוקת אגודות הרכבים ברומא על אותם צבעים ואף על צבעי הבגדים והצעיפים של ציבור האוהדים, חלקם הגדול – המהמרים, שגדש את יציעי הקירקוסים ברומא. מידע פרטני כזה משקף בוודאי צפיה בתחרויות, ובעקיפין מהווה מעין עידוד לציבור לבוא ולצפות בתחרויות.

נסיים בטקסט תמוה, אם כי לכאורה כדלהלן: “מעשה בהלל הזקן, שלקח לעני בן טובים אחד סוס, שהיה מתעמל בו ועבד שהיה משמשו” (תוספתא פאה ד’ י’). מדובר באמירה אליגורית המיוחסת להלל, שלא היה, בלשון המעטה, מפרנסי הדור, להעמיד אמצעים שונים לבן טובים אחד שירד מנכסיו, כשהרעיון המרכזי מקופל בעקרון הכוונה. אלא שתמונה זו משקפת מנהגים שהיו מקובלים על עתירי הנכסים, ממש כמו בתרבות היוונית-רומית הקלאסית, לבצע פעילות גופנית, וכאן, במקרה זה, עם סוס, כשהכוונה, כך דומה, לאימוני רכיבה ספורטיביים.

לחצו על התגית: שיר השרירים כדי להגיע לכל פרקי הסדרה