שיר השרירים כ’: חסרונות ויתרונות

בפרק הנוכחי, כמו גם בפרקים הבאים בסדרה, נאיר כמה נקודות חשובות בנושא הפעילות הגופנית בקרב יהודי יהודה בתקופה שמלאחר חורבן הבית השני (73-70 לספ’) ועד העידן הפוסט-תנאי, התלמודי

בפרק הנוכחי, כמו גם בפרקים הבאים בסדרה, נאיר כמה נקודות חשובות בנושא הפעילות הגופנית בקרב יהודי יהודה בתקופה שמלאחר חורבן הבית השני (73-70 לספ’) ועד העידן הפוסט-תנאי, התלמודי (מאות רביעית-חמישית לספ’).

למרות שיוסף בן מתתיהו נפטר שנים לאחר החורבן, בשנת 100 לספ’ בקירוב, הוא אינו מתייחס כלל וכלל למה שהתחולל ואירע ביהודה לאחר החורבן (ולא נשכח את העובדה כי מאז שנת 69 לספ’ מתגורר יוסף בן מתתיהו ברומא, כבן חסותו של הקיסר),ולאחריו לא נמצא כלל היסטוריון שיתאר את קורות העם ביהודה מאז ואילך.

נותרנו איפוא עם שפע מקורות ספרותיים, קרי ספרות חז”ל (משנה, תוספתא, תלמודים ומדרשים), אלא שאין להתייחס אליהם, עשרות אלפי עמודים ב”סך הכל”, כאל מקורות היסטוריים, אלא יותר כאל מקורות ספרותיים ופדאגוגיים.

עם זאת עולים הללו על כתבי יוסף בן מתתיהו על יסוד העובדה שהם מתארים את חיי היומיום של הציבור היהודי, ומתוך כך ניתן לחלץ מהם מידע מעניין באשר לשגרה היומיומית של הציבור, מה שחסר אצל ההיסטוריון יוסף בן מתתיהו. “אמור מעתה …” שהיה עדיף לשלב בין שני הדיסציפלינות הנ”ל כדי לקבל תמונה ברורה לא רק בנושא ענייננו אלא בכל נושא ועניין הנוגע לעידן הקדום.

בתקופה הנידונה חברו מספר גורמים כדי להבהיר בפנינו מדוע לא פסקה הפעילות הגופנית בקרב היהודים, ויתירה מזו – היא קבלה תפנית מאוד מעניינת וייחודית.

ראשית, התקופה מצטיינת בתנופת עיור חסר תקדים. ערים שהוקמו, ובכללן יישובים בעלי הנהגה עירונית מסויימת, אורגנו בדמות פוליס יוונית, ומתוך כך לא נתפלא כי בהן נמצאו מיתקני ספורט שונים. חכמים – תנאים ואמוראים – עודדו, במישרין ובעקיפין, התיישבות יהודית מקפת באותן ערים, שהיקלטותם במקום חשפה אותם למוקדי הקרנת התרבות הזרה, ובכללה הגימנסטית והאגוניסטית. כך, לשם משל, התירו חז”ל ללמוד “חוכמה יוונית”, קרי שפה ותרבות, בחינת גשר לתרבות היוונית, ליניקה ממעיינות חינוכה בכלל והגימנסיוני בפרט. ומזווית אחרת – ההיתר עשוי להתפרש כמתן לגיטימציה לנטיה קיימת, ובכל מקרה השורה התחתונה מסתכמת כהיחשפות רחבה ועמוקה יותר לתרבות היוונית וההלניסטית.

שנית, בפרובינקיה יהודה מתרבה היסוד הלא-יהודי לאחר החורבן, והוא היה בעל השפעה על החדרת מושגי הספורט היווני-ההלניסטי. אף כאן מתעשתת החוליה המקשרת בדמות מפעלם של חז”ל לעודד, בדרכם המיוחדת, נורמליזציה במערכת היחסים בין שתי התרבויות בכל תחומי החיים.

שלישית, חלה קרבה בין העולם היהודי ליווני-רומי במישורים שונים. אין מדובר, כמובן, מיד לאחר החורבן, אלא בתהליך ממושך שידע עליות ומורדות. הדבר התבטא למשל בתחום העמדה החיובית שגילו כלפי המשפט הרומי, בהשלמה עם מציאות השלטון הרומי בכלל, בתחום חוקי המינהל הרומי ובגילויי הערכה כלפי מפעלים יישוביים-חברתיים מיזמת הקיסרות הרומית.

רביעית – התקופה הנידונה מאופיינת ברובה בהתפתחות כלכלית בפרובינקיה יהודה, ובכללה אימוץ נורמות זרות ועליית הרבדים האריסטוקרטיים כפועל-יוצא ממנה.

חמישית – מתחזק במיוחד מעמד הנשיאות הרוקם מערכת יחסים רחבה עם השלטון הרומי.

גורמים אלה, שהיה בהם כדי להקל על המשך המפגש בין החברה היהודית לבין נושאי התרבות ההלניסטית-רומית, סייעו, בין במישרין ובין בעקיפין, בין במודע או בין שלא במודע, להיחשפות יהודית למוקדי ההקרנה של התרבות ההלניסטית-רומית, ואשר הביאה עימה, בין השאר, גלי תנופה לתפוצת התרבות הגופנית.

תרבות הגוף קנתה לה בתקופה הנידונה נחלה ושם בקרב שכבות עממיות יותר בקשת החברה היהודית. לפנינו, אם כן, לא רק תולדה למידת ההשפעות ההלניסטיות שחלחלו אל תוך רקמת החברה היהודית במשך 300 שנה ויותר, אלא אף התגלמותה של השלכה חברתית מעניינת הגזורה מן הנושא הנידון. זו שאבה את מקור חיותה ממפעלם המבורך של חכמי הסנהדרין, שהכשירו כאמור לעיל, את מערכת היחסים בין היהודים לבין האוכלוסיה ההלניסטית והרומית.

ומדוע רק מלאחר החורבן? התשובה לכך היא פשוטה: עד לחורבן שלטה בסנהדרין האסכולה האצולתית והכוהנית האריסטוקרטית, ואילו מלאחר החורבן, בעקבות הפסקת הפעילות במקדש נעלמה מנוף ההנהגה הקבוצה הכוהנית ואת מקומה תפסה האסכולה הפרושית, העממית משהו. כמו כן העלמותו של המרכז בירושלים הצמיחה אמנם את המרכז ביבנה, אך בסמוך לו ואף ממרחק ממנו צמחו מרכזים קטנים אך חשובים, כאלה שהונהגו על ידי חברי הסנהדרין. וכתוצאה מכך גברה יכולתם של הפרושים להשפיע יותר על הציבור.

אלא שהפרושים לא העריכו יותר את הפעילות הגופנית מאשר השכבה האריסטוקרטית. ההיפך הוא הנכון. הם יכלו לחוש טוב יותר את עמדת הציבור באשר לאותה פעילות ועל כן בקשו למסדה ולהוביל אותה במידה מסויימת. ולעיתים, אף שלא לשמה באו לשמה, כגון העידוד להגביר את ההתיישבות היהודית בכמה שיותר מחלקי ארץ ישראל המסורתית, ובכללם בערים הלניסטיות. הללו תקנו ונסחו את “מצוות יישוב ארץ ישראל”, וכתוצאה מכך נחשפו יותר יהודים להשפעות הלניסטיות, ובכללן לפעילות הגופנית. כתוצאה מכך לא מיעטו חברי הסנהדרין לפרוש שורה של הקלות הנוגעות למערכות היחסים עם האוכלוסיה העירונית המקומית, כמו למשל ההיתר להתעמל בשבת במיתקן הלניסטי (ועל כך באחד הפרקים הבאים).