שיר השרירים ט”ו – יחס הספרות המקבית לגימנסיון הירושלמי, או פורנוגרפיה וגיאוגרפיה

אחת השאלות המרכזיות והנוקבות המטרידות את אלה המתעניינים בתרבות הגוף בקרב יהודי העולם הקדום מקופלת במשפט הבא: מה היתה גישת היהדות כלפי תרבות זו, מיתקניה והנוטלים בה חלק. בפרק זה נעסוק בתקופה ההלניסטית

אחת השאלות המרכזיות והנוקבות המטרידות את אלה המתעניינים בתרבות הגוף בקרב יהודי העולם הקדום מקופלת במשפט הבא: מה היתה גישת היהדות כלפי תרבות זו, מיתקניה והנוטלים בה חלק.

באשר לתקופת המקרא ולתקופה הרומית המאוחרת (ימי המשנה והתלמוד) הייתי מסתכן ואומר, כי הגישה כלפי התרבות הגופנית הולכת וחותרת לכיוון היחס החיובי במידה מסויימת. אולם בין שתי תקופות אלו שוכנות התקופה ההלניסטית והרומית (עד לחורבן הבית השני בשנת 70 לספ’) המעלות פרובלמטיקה מסויימת בנושא דיוננו.
ברשימה זו אתמקד בעידן ההלניסטי.

המפעל העיקרי והמפורסם הנוגע לתרבות הגופנית נעוץ בבניית הגימנסיון והאפביון על ידי יסון הכוהן הגדול, והרוח העולה משורות מחברי הספרים סולדת מיסון וממפעליו. עם זאת, וכמעט בלי יוצא מן הכלל, מלאים המחברים של הספרות המקבית דברי שבח והלל על התקופה החשמונאית, כלומר מלאחר מרד המקבים ואילך.

לכאורה, בנושא עיוננו לא העלו החשמונאים את חמתם של המחברים המקבים, מאחר שאף אחד ממלכי החשמונאים לא הקים גימנסיון או אפביון בירושלים. אולם בדיקה בספרות המקבית מעלה כי הפעילות הגופנית בסגנון ההלניסטי לא היתה רחוקה כלל ועיקר מן היהודים שחיו תחת השלטון החשמונאי.

יתירה מזו, חפירות ארכיאולוגיות ביריחו העלו מימצאים המוכיחים כי בית חשמונאי לא היה רחוק כלל מעולם הנהנתנות וחיי החצר של נסיכים הלניסטיים, ולנושא עיוננו נבליט את מימצא בריכת השחיה החשמונאית שהיתה חלק בלתי נפרד מארמון החשמונאים.

ואגב, אין להוציא מכלל אפשרות את ההנחה כי המלכים החשמונאים המשיכו להפעיל את המיתקנים הספורטיביים של יסון בירושלים.
בל נשכח כי ההשפעה ההלניסטית על בית חשמונאי היא בבחינת עובדה מוצקה: הצבא החשמונאי היה בנוי במתכונת הלניסטית, חיי החצר אף הם נגזרו על פי הדפוס ההלניסטי, שמות המלכים החשמונאים היו כפולים – נוסף לשם העברי היה גם שם יווני, כגון יהוחנן הורקנוס, אלכסנדרוס ינאי ועוד. כמו כן טקסי ההכתרה שלהם היו רוויים סממנים הלניסטיים ברורים.

על כן, מחד, לא נתפלא על זיקתם החיובית כלפי התרבות הגופנית, ומאידך על העדר ביקורת שלילית כלפיהם, בדומה לזו שהומטרה על יסון בשעתו. הספרות המקבית אינה חוסכת שבחים ממפעלותיהם ומאישיותם של החשמונאים, למעט כמובן הביקורת כלפי מהלך כזה או אחר, וזאת מכיוון שהמלכים החשמונאים הביאו את יהודה במידה מסויימת לריבונות בעוד שיסון הקים את הגימנסיון והאפביון באזור שנקרא בשם “חקרא”, שם חנה חיל המצב המצרי עד למסע הכיבוש של אנטיוכוס השלישי ב-198 לפנה”ס, וה”חקרא”, כידוע, סמלה יותר מכל את שיעבודה של יהודה לממלכה המצרית הפטולמאית, ומאוחר יותר לזו הסורית-סלאוקית (שאולי אף, כצפוי, השתמשו במיתקניו של יסון). על כן נמחלו להם לא מעט “פשעים” כגון זיקתם לתרבות הגופנית.

לצד זה ניתן להבהיר את היחס השלילי כלפי יסון ומפעליו גם משום ראשוניות מפעליו הספורטיביים-החברתיים. למשל הביקורת השלילית שנמתחת עליו מכיוון שקנה את תפקידו הכהונתי בכסף מידי המלכות הסלאוקית, אבל כך גם עשו ראשוני המקבים כמו יהונתן ושמעון ויורשיהם. אך הסופרים המקבים דלגו על ביקורת שלילית כלפי מהלכם זה מסיבות מובנות וזו רק דוגמה.

על כן לא באתי להמציא את הגלגל מחדש באומרי כי דברים שרואים מכאן לא רואים משם, או כי פורנוגרפיה היא שאלה של גיאוגרפיה.

בכל מקרה אין להניח כי המיתקנים הספורטיביים היו פתוחים לקהל הרחב, אלא לשכבה הסוציו-כלכלית הגבוהה, לאריסטוקרטיה הירושלמית, מה עוד שעבור חלקים גדולים ממנו סמלו המיתקנים את ההתקרבות המסוכנת לחברה ההלניסטית ובעיקר את החשש מנפילה לעבודה זרה. כך או כך, לו פעלה אותם ימים אווירה דמוקרטית וליברלית היינו לבטח שומעים את קולו של ההמון, שהרי “קול המון כקול שדי”. מה היה תוכן קולו אין לדעת.