שיר השרירים פרק י’ – גימנסיון בירושלים, האמנם?! (חלק א’)

בפרק זה, כמו גם בפרקים הקרובים, נדון בפרשיה מאלפת ומעניינת, חסרת תקדים בתולדות העם היהודי, קרי בהקמת מבני ספורט בירושלים.

כבר דנו ונגענו בשני הפרקים הקודמים במיפגש האמצעי והבלתי-אמצעי בין היהודים לבין התרבות הגופנית היוונית וההלניסטית, בבחינת שינוי משמעותי כלפי הפעילות הגופנית מול התקופה המקראית. ובפרקים הבאים נעמיק ונרחיב את היריעה בנידון.

השלטון ההלניסטי ביהודה, זה שהחל בראשית המאה הרביעית לפנה”ס, והתפצל לשליטה מצרית-הלניסטית/פטולמאית (תלמית) עד לשנת 200 לפנה”ס ולשליטה סורית-הלניסטית/סלאוקית, מאז ואילך, הטביע את חותמו על האוכלוסיה ביהודה, בעיקר דרך הערים ההלניסטיות, ערי הפוליס שהוקמו אז, 31 ערים במספר. מדובר על תהליך הדרגתי, מתמשך וזוחל של מה שמכנים בשם התיוונות, או הלניזציה. לתהליך זה היו כמה מאפיינים ששיקפו כמעט לחלוטין כל אוכלוסיה שנשלטה באימפריות ההלניסטיות. המאפיינים היו אלה – מאפיין גיאוגרפי – מדובר על אוכלוסיה עירונית; מאפיין סוציו-כלכלי – מדובר על השכבות האמידות שבאוכלוסיה; מאפיין חברתי – מדובר על קבוצות בעלות קשרים כלשהם עם החברה ההלניסטית; מאפיין חיצוני-מהותי – מדובר על התיוונות חיצונית בדרך-כלל, היינו זו שהתבטאה בהשפעת מאפיינים חיצוניים כגון שפה, אימוץ שמות יווניים, השפעת מינהגים ואורחות חיים יווניים וכדומה. תופעות של המרת דת או אימוץ חלקי של פולחן יווני היו די נדירות.

תקופת הפריחה של ההלניזם בירושלים קשורה היטב בפעילותה של משפחת בני טוביה. משפחה זו, שמילאה בחצרו של המלך הסורי-הלניסטי סלאוקוס הרביעי (175-178 לפנה”ס) תפקיד של גובי מסים מטעם השלטון, היתה בעלת השפעה גדולה ובעלת כוח פוליטי וכלכלי אדיר, ועמדה בראש סיעת המתיוונים בירושלים. אחד מבניה, הורקנוס, ישב בעבר הירדן ובנה לו ארמון לתפארת במתכונת הלניסטית, כשעל-פי תיאורו של יוסף בן מתתיהו נבנו במקום בריכות שחיה מפוארות.

תהליך ההלניזציה ניזון לא מעט ממאבקים מעין-פוליטיים בין קבוצות של שכבות ההנהגה בירושלים, ובעיקר זו שהשתייכה למעמד הכהונה הבכירה. מפורסמים היו המתחים בין הקבוצה שתמכה בנוכחותו של השלטון הפטולמאי לבין זו ששיוועה לשלטונו של השלטון הסלאוקי. אלה היו איפוא מאבקי כוח פנימיים שזרזו, ולאו-דווקא לשמה, את תהליך ההלניזציה ביהודה.

במהלך המאבקים ההנהגתיים הפנימיים ביהודה דרך כוכבו של ישוע, אחיו של חוניו, הכוהן הגדול. ישוע, ששינה שמו ליסון בהתאם לרוח התקופה ההלניסטית, ביקש להבטיח לעצמו את משרת הכהונה הגדולה, תחת אחיו המכהן עדיין על כס הכהונה הגדולה, ועל כן פנה ביוזמתו למלך הסורי-סלאוקי, שיהודה היתה נתונה לתחום שלטונו, הלוא-הוא אנטיוכוס הרביעי, “אפיפנס” (164-175 לפנה”ס), בשנת מלכותו הראשונה. צעדו זו היה בבחינת מהלך מהפכני, חסר תקדים, שזימן את מעורבות המלך הסורי בנעשה בהנהגה הירושלמית, כשהוא, יסון, מבקש לקדם כמה יעדים: אישיים מזה ומהותיים מזה תחת הכותרת של רפורמה הלניסטית ביהודה.

פרשה זו מצאה ביטוייה בספרות החיצונית בשלושה קטעים מעניינים כדלקמן: “בימים ההם יצאו מקרב ישראל בני בליעל וידיחו רבים לאמור: נלכה ונכרתה ברית את הגויים אשר סביבותינו, כי מן היום אר סרנו מעמהם מצאונו רעות רבות. וייטב הדבר בעיניהם. ויתנדבו אנשים מן העם וילכו אל המלך (אנטיוכוס הרביעי) … ויבנו גימנסיון בירושלים כמשפטי הגויים, ויעשו להם עורלה …” (מקבים א’ א’ 15-11).

העדות הנוכחית הינה כללית וקצרה. הבה נעיין איפוא בחיבורו של מקבים ב’ כדי לשפוך אור רב יותר על הפרשה: “אבל אחרי מות סלאוקוס (הרביעי), ואנטיוכוס (הרביעי) המכונה “אפיפנס” קיבל את המלוכה, שאף יסון, אחי חוניה, אל הכהונה הגדולה, בהטיחו למלך, בהתראותו איתו, שלוש מאות וששים כיכר כסף, ומהכנסות אחרות – שמונים כיכר (כסף). ועל אלה הבטיח בכתב עוד מאה וחמישים (כיכר כסף) אם יינתן לו הרישיון להקים בכוחו גימנסיון ואפביון ולרשום את אנשי ירושלים לאנשי אנטיוכיה. וכאשר הסכים המלך, והוא קיבל את כוח השלטון, מיהר (יסון) להטות את בני עמו למידות ההלניות … ויחדש מינהגים שלא כתורה. כי בשמחה בנה גימנסיון מתחת למצודה, ואת המפוארים שבבחורים הביא מתחת למיכסה (“פטאסוס”) כשהוא הולך לפניהם. ועד מעלה כזו הגיעה ההלניות, ומידות הנוכרים פרצו בחטאו הדול של יסון, לא-כוהן-גדול, עד אשר הכוהנים חדלו להיות קנאים לעבודת המזבח, ובבזותם את המקדש ובעוזבם את הקרבנות היו ממהרים אל הפאלייסטרה ליטול חלק באימונים (במישחקים?) המנוגדים לחוק (התורה?) על פי קריאת הדיסקוס. וכבוד אבות נחשב להם לאפס, והכיבודים ההלניים היו להם היפים ביותר, ובגלל זה באה עליהם צרה גדולה. ואלה אשר למידותיהם היו הם מקנאים ואשר אליהם היו רוצים להידמות בכל, נעשו להם אויבים ומענים. כי לא דבר קל הוא לפשוע בחוקי אלוהים, וזה יראה העתיד” (מקבים ב’ ד’ 17-7).

העדות הבאה, השלישית במספר, לקוחה מספר מקבים ד’ – “וישט (יסון) את העם ויטהו לכל חטא, עד כי לא רק בנה גימנסיון במצודת עיר אבותינו, כי גם הפר את עבודת המקדש. עקב המעשים חרה אף הצד האלוהי, ואנטיוכוס עצמו עלה למלחמה (על היהודים בעקבות אירועי המרד)” (מקבים ד’ ד’ 21-19).

מול שלוש העדויות הנ”ל מזדקרת עדותו הבאה של יוסף בן מתתיהו: “וכשלחץ יסון את מנלאוס ואת בני טוביה, נמלטו (הללו) אל אנטיוכוס ואמרו לו שרצונם לעזוב את חוקי אבותיהם ואת אורח החיים שלפי חוקים אלה וללכת אחר חוקי המלך ולהחזיק באורח החיים ההלני. הם ביקשו, איפוא, שתינתן להם הרשות לבנות גימנסיון בירושלים. וכשנתן להם אנטיוכוס את רשותו, היו הם מכסים על מילתם (שיהיו) נראים כהלנים גם בשעה שהם עירומים, ונטשו בכלל כל מינהגי אבותיהם וחיקו את מעשיהם של גויים אחרים” (קדמוניות היהודים יב, 241-240).

החומר המהותי החבוי בעדויות הנ”ל הינו רב ומשמעותי ומטבע הדברים לא נוכל לפתחו בגבולות הרשימה הנידונה, על כן נפצל את יריעת הדברים לכמה “חלקי” רשימות כדלקמן:

מקים הגימנסיון

על פי ספר מקבים א’ מדובר על קבוצה אנונימית, בלתי מוגדרת, ובלשונו: “ויתנדבו אנשים מן העם …”. על פי מקבים ב’ ומקבים ד’ היה זה יאסון, הכהן הגדול אשר הקים את הגימנסיון והאפביון. עם זאת עיון אצל יוסף בן מתתיהו מעלה שהיו אלה מנלאוס ובני טוביה שנמלטו אל אנטיוכוס אפיפנס, המלך הסלאוקי, ובקשו רשות להקים גימנסיון בירושלים.

בטרם ננסה להתיר את הסבך, הבה נפרוש מעט את היריעה ההיסטורית. תקופת הפריחה של ההלניזם בירושלים קשורה היתה היטב, כאמור לעיל, בפעילותה של משפחת בני טוביה. הללו בקשו, מטעמים פוליטיים וכלכליים, להדיח את יאסון ולהעלות תחתיו לכהונה הגדולה (מעין מלוכה) את מנלאוס. ומי היה מנלאוס? היה זה אחיו של שמעון, נגיד המקדש, מי שנמנה עם משפחת כוהנים מכובדת בשם בילגה, משפחה ידועה בנטיותיה ההתיוונותיות ושתמכה בהחזרת השלטון המצרי, התלמי, ליהודה, במהופך מעמדתו הפוליטית של יאסון. כלומר חברו כאן יסודות פוליטיים חיצוניים ופנימיים מובילים שהניעו את בני טוביה לחולל מהפך בירושלים.

מנלאוס זכה בירושה המאולצת של הכהונה הגדולה תחת הכידונים הסוריים, והוא נכון היה להשליש לכיסו של אנטיוכוס הרביעי סכום עתק שעלה על הצעת קודמו-יריבו ב-300 כיכר כסף. מנלאוס היה קיצוני הרבה יותר מיאסון בכל הנוגע לנטיות ההתיוונותיות ובינו לבין יאסון ותומכיו התגלעו סכסוכים משמעותיים, אשר הוליכו לפרוץ מלחמת אחים בירושלים (בין שתי הסיעות הנ”ל). יוסף בן מתתיהו מדגיש, כי מנלאוס וסיעתו נמלטו אל אנטיוכוס במהלך אותן מהומות, ובפיהם הבקשה להקים גימנסיון בירושלים.

ובכן, האם היה זה יאסון, או שמא מנלאוס, שהקים את הגימנסיון בירושלים?

נציע כאן שלוש אפשרויות, שאותן נבחן בזו אחר זו: א) יוסף בן מתתיהו טעה בהחליפו את יאסון במנלאוס; ב) מנלאוס ביקש לבנות גימנסיון נוסף; ג) ליאסון ניתנה הרשות להקים גימנסיון, אולם הלה לא סיים את בנייתו ומנלאוס יקש להמשיך את המפעל.

א)      אפשרות זו עשויה להישען על ההנחה שבימיו של יוסף בן מתתיהו, בסוף המאה הראשונה לספ’, השתרשה בקרב היהודים המחשבה שבונה הגימנסיון לא היה אחר אלא מנלאוס, שייצג את הפלג המתיוון בקרב האצולה הירושלמית, בשונה מיאסון שהחזיק בדעות התיוונותיות מתונות יותר. מאידך יוסף בן-מתתיהו אינו משמש אסמכתא נאמנה במיוחד ומקור העומד ברשות עצמו בכל הנוגע לתקופה ההלניסטית. הוא לא הכיר את ספר מקבים ב’ והסתמך אך ורק על מקבים א’. לעיתים הוא נטה להמיר את יאסון בחוניו ואת חוניו במנלאוס. ברם, מכאן אין לפסול בצורה פסקנית את איזכור שמו של מנלאוס כבונה הגימנסיון, שהרי ספר מקבים א’ אומר בפירוש, כי מדובר על קבוצה מסויימת, קרי “אנשים מן העם”, כאחראית להקמת הגימנסיון וערכו של ספר מקבים א’ כמקור היסטורי אינו מוטל בספק.

ב)      האפשרות השניה נדחית ואינה עומדת במבחן המציאות, מאחר שאף אחד מן המקורות אינו רומז על שני גימנסיונים שנבנו בתקופה זו.

ג)       האפשרות השלישית נדחית, לכאורה, מאחר שבספרי המקבים נאמר בפירוש “כי בשמחה בנה (יאסון) גימנסון”, וכי נערכו שם אימונים ו/או תחרויות. אולם שאלה אחת עדיין טורדת את המנוחה: מדוע אין המקורות מזכירים, כי בגימנסיון המדובר נערכו גם אימוני ריצה ותחרות בה? אחד המקורות מעיד על היאבקות, ובמעורפל גם על זריקת דיסקוס, ואמנם ידוע כי בתקופה ההלניסטית, כבזו ההלנית הקלאסית, היתה ההיאבקות אחד מעמודי התווך של הגימנסיון, אולם ענף הריצה נשאר עדיין בחינת אחד מענפי הבכורה, ובעל המקור (מקבים ב’, שהוא למעשה קיצור של חיבור היסטורי רחב שנתחבר ביוונית), שהיה יהודי הלניסטי בעל השכלה יוונית, שהתמצא יפה בעולם ההלניסטי ובפוליס היוונית, אמור היה, ללא ספק, לדעת זאת. אם כן, מדוע אין הריצה או מסלולי הריצה (“דרומוי”) נזכרים?

ניתן לנמק זאת בהנחה שכל קורא היה מודע לחיים בגימנסיון היווני-הלניסטי ולמניעי הקמת הגימנסיון, אולם דומה שניתן להעלות השערה אחרת, הגם שאינה חפה מקשיים: בניית הגימנסיון לא היתה עניין של מה בכך. הקמתו נמשכה מספר שנים, ומשך הזמן בין כהונת יאסון לכהונת מנלאוס היה כשלוש שנים בלבד. לפיכך יכול להיות כי תחילה הקים יאסון את ה”פלייסטרה”, היינו את המבנה הגדול שבאמצעו היתה רחבת ההיאבקות, והוא הכיל חדרים לאיכסון עזרי הגימנסטיקה והסיכה, כאשר בהמשך תוכנית הבניה היתה כוונתו לבנות את ה”קסיסטוס” או את ה”פאראדרומוס” – מסלול הריצה, שהרי אין להעלות על הדעת הקמת גימנסיון ואפביון ללא מסלולי ריצה. ובכן, תכנית זו טרם הוצאה מן הכוח אל הפועל, ומצב זה אפשר למנלאוס לפנות אל המלך הסלאוקי שבסוריה ולבקש רשות לבנות (להשלים) את בניית הגימנסיון וניתן אף למצוא רמיזה לכך מן האמור בספר מקבים ב’: ,ומקץ שלוש שנים שלח יאסון, אחי שמעון … להביא את הכסף אל המלך ולגמור בזכרון דברים נחוצים. והוא (מנלאוס) בעומדו לפני המלך ובפארו אותו בפני השלטון השעג את הכהונה הגדולה לנפשו, בהוסיפו על מתן יסון שלוש מאות ככר כסף” (מקבים ב’ 24-23).

זמן הקמת הגימנסיון

אם נדחה את האפשרות שמנלאוס הוא שבנה את הגימנסיון או השלים את בנייתו, הרי ניתן לקבוע כי יאסון בנה אותו לערך בשנת 174/175 לפנה”ס. ואם נקבל את האפשרות שמנלאוס השלים את בנייתו, הרי מדובר בין השנים 170/175 לפנה”ס.

ניתן לדבוק בתאריך 175 לפנה”ס מן הנתונים הבאים: ידוע כי בערים מרכזיות ברחבי העולם ההלניסטי נערכו מישחקי קודש אגוניסטיים שהתקיימו (מתוך חיקוי למישחקים האולימפיים הקלאסיים) אחת לארבע שנים. בעיר צור נערכו מישחקי קודש תחרותיים שהוקדשו לאל הצורי מלקרת (הוא האל ה”תאום” להרקליס, מי שהיה אחד הפטרונים המיתולוגיים של הגימנסיון), וידועה הזיקה בין יאסון לבין אותם מישחקים (כפי שנפתח זאת באחד הפרקים הבאים) לגבי שנת 175 לפנה”ס. נוכח זאת ייתכן שהקמת הגימנסיון הירושלמי היתה סמוכה מאוד לתאריך הנקוב הנ”ל. אולם, כאמור, יתכן והשלמתו של זה, על מיתקניו ומרחביו, התקיימה בימי מנלאוס.

בפרק הבא, יצויין, נדון במיקומו של הגימנסיון הנ”ל ובעלותו/”מחירו”.