מוטציה מלומברדיה

הגמד של מנדל – סיימון מאואר. תירגמה מאנגלית: עתליה זילבר. ייעוץ מדעי: עמירם רונן. ספריה לעם, הוצאת עם עובד, 329 עמ', 69 שקלים

עדה למפרט

כאשר פנה אלי עורך “הארץ, ספרים” בבקשה שאסקור את “הגמד של מנדל”, עלו בדעתי שתי תשובות אפשריות לשאלה מדוע פנה דווקא אלי. הראשונה היא שמו של גיבור הספר, המספר את תולדותיו בגוף ראשון: הגמד דוקטור למברט.

אכן כבר לפני שנים אחדות התחקיתי באמצעות האינטרנט אחר מקורותיו של שמי שלי, והעליתי כי בעת שהדביקו שמות משפחה לתושבים על פי האזור שבו גרו, זכתה משפחתי שחיה אז בלומברדיה, הכינוי “הלומברדי”. ברבות הימים נדדו צאצאיה הגנטיים צפונה, אספו מוטציות והתפצלו לתת משפחות, כשיח אבולוציוני רב עופאים. המוטנטים הגויים החלו להיקרא למברט, בעוד המוטנט היהודי הפך ללמפרט. מהי אם כן הקרבה המשפחתית ביני לבין בנדיקט למברט? הרשו לי לקוות שהיא מינימלית ולא בגלל נטיות גזעניות.

התשובה האפשרית השנייה היא תחום התמחותי בפסיכולוגיה אבולוציונית, המפענחת את צפונות האדם בעזרת ההישגים המדהימים של הביולוגיה בעשרות השנים האחרונות, חקר המוח, ההורמונים, מערכת העצבים והתחלות ראשונות של הבנת התשתית הגנטית, שעליה פועלת הסביבה כדי לעצב את ההתנהגות האנושית. הספר הזה עושה נזק לאבולוציה הרצויה של ההבנה החדשה הזאת.

גרגור מנדל, הנזיר החרוץ שאחרי תולדותיו מתחקה הפרופסור לגנטיקה, הגמד בנדיקט למברט, אכן העלה מן האפלה את רעיון התורשה הכפולה שמעניקים צמד הורים לצאצאם, ולאחר האיחור האקדמי המתבקש, שנות דור במקרה הזה, החלו כולם לחשב את סיכוייו של הגן הרצסיווי להתבטא בדור השני והשלישי, מתוך כניעתו האוטומטית לגן הדומיננטי. כולנו שיחקנו את משחקי סכום אפס הללו בבית הספר התיכון, אך כאשר המשחק הוא פרופסור לגנטיקה בסוף המאה העשרים, הרי זה נעשה מביך עד מביש, גם אם הוא גמד המנסה ללא הרף לעורר את רחמינו בניסיונו הפתטי לגלות את הגן הדומיננטי לגמדות.

מביך ומביש מפני שלמדנו הרבה מאז ימיו של מנדל הצנוע (תכונה רצסיווית שלא עברה לד”ר למברט). למדנו שאין שום תכונה שהתגלותה החיצונית תלויה בגן יחיד. למדנו שכל גן משתתף ביותר מאשר עיצובה של תכונה או התנהגות יחידה.

מפרופסור חכם שמעתי פעם את המשל הנחמד הבא: אילו בא מישהו מן המאדים אל דלת ביתנו ביום קיץ חם וראה את הדלת פתוחה לרווחה באמצעות כיסא, היה מפרסם מאמר בז'ורנל מדעי מאדימי מיוחס, ומודיע כי גילה על כדור הארץ מכשיר (גן) להחזקת דלתות – הוא הכיסא. גם “רצסיווי” ו”דומיננטי” כבר ירדו מגדולתם קצרת הימים, והיום נראה המשחק שבין צמד גנים מסובך הרבה יותר מאשר סכום אפס.

רק לפני חודשים אחדים ירדנו מן האומדן שבו החזקנו עשרות שנים שלפיו יש לאדם כ-100 אלף גנים, ועברנו לדבר על 35 אלף – גם הם אומדן. מן הירידה הדרמטית הזאת מתבקשת המסקנה כי עיצוב התהליכים שהם חיינו כרוך תמיד בשיתוף פעולה מורכב עד מאוד בין גנים רבים, למוליכים עצביים רבים, לרקמות עצב רבות, לנוכחותם של גורמים סביבתיים רבים עד מאוד, ולאהבה כמובן. במצב דברים זה הופכת המכניקה של מנדל לשיעור בהיסטוריה יותר מאשר במדע.

למרבה הצער עושה הסופר סיימון מאואר שימוש מוגזם לעייפה בגנטיקה המנדליאנית, עד שאין לאן לברוח. כל מראה החולף לנגד עיניו של ד”ר למברט, החל בגומה של סנטר, קרזול השיער או צבעו האדמדם, דרך שומני הגוף, ועד לעובי קרסוליו של פלוני, מקורו בגן יחיד, דומיננטי או רצסיווי, היושב על כרומוזום זה או אחר.

כל כותרת של כל פרק היא מונח מתוחכם וידעני, עד גיחוך יגע, מן הלקסיקון הגנטי. אפילו שמה של הספרנית האהובה הוא ג'ין (יעני gene) והרי רצינו לקרוא רומן מרגש, שנון, מסעיר, כפי שמבטיחה הכריכה.

מי לא אוהב אהבה, ואפילו יהא שמה ג'ין, אבל כשהסופר אחוז אובססיה דוחה לתנות באוזנינו את מצוקותיו של גמד, מוטל עלינו להעציב לבנו על קו גובה העיניים המתוח בין ראשו של הגמד לבין פתח חצאית המיני המופשלת של הספרנית הגנטית, ואף לאוץ עמו אל השירותים כדי לחפון את הגנים הניתזים ממנו אל האסלה. אני הרגשתי בחילה. כל מה שאנושי אינו זר, ואפשר לכתוב אותו כסיפור יפה ואמין. וגם אפשר לעשותו מניפולציה סינתטית, שורטת וגסה.

וזה לא הכל. עוד נכונו לנו הצלחות מסחררות, באהבה ובאקדמיה, הרצאות מהממות, טיסות של מצליחנים, בגידה של אשת איש, ואפילו לידתו של תינוק נאפופים – הניצחון הגנטי האולטימטיווי – מזרעו של גמד.

אבל החיים כידוע קשים, ועל כן ימהרו ויבואו הצבעים העזים: צהוב ואדום – ממזר נולד ונרצח. גמד כמובן. כל כך דבילי שחבל על הזמן (לפני שהביטוי הזה עבר מוטציה נחמדה). בלי בושה הוא מקדיש את הספר לאביו “שנתן לי מחצית מהגנים שלי”, והרי כבר שנים אנחנו יודעים שדרך המיטוכונדריה מעבירה אמא, לכל ילדיה, יותר גנים ממה שמעביר אבא. לטוב ולרע אבא נתן לו פחות ממחצית.

יותר מכל אני מצרה על התרבות הקלוקלת הבאה בתור, ההולכת ונבנית לנגד עינינו. כאשר ישב זיגמונד פרויד בכורסתו מפמפם סיגר ומשליך את ענן מצוקותיו עלינו, כאילו היו אלה גנים דומיננטיים שאי-אפשר להימלט מגזר דינם, אימצה המאה העשרים תרבות אשמה פתלתלה, שחדרה עד דביר תפיסתנו

את עצמנו.

אם ילד חולה, היינו אומרים אפופי בושה, הרי זה משום שהוא מנסה להשיג את לבם של הוריו החסרים לו. היום יושבים מדענים במעבדות ולא בכורסאות, ומגלים כי רמת הנוגדנים של ילד (ומבוגר) החסר אהבה, פוחתת עד פי עשר מרמתה הנורמלית. לכן הוא חולה ולא “ארטיסט”. כדאי להמיר תרבות של האשמה בתרבות של ידע.

על כריכת הספר כתוב שהוא “פותח צוהר אל עולמה המסעיר של הגנטיקה שהשליטה בו עומדת לחולל מהפכה בחיי כולנו”. והנה התפשטותה של תרבות כאילו-גנטית חדשה ומזיקה, המאיימת להחליף את פרויד, לקראת המאה ה-21 וגם היא כבר מלאה בהאשמות שווא: אל תשחקו את אלוהים. אל תבחרו בילד גבוה ותכול עיניים. אל תרצחו גמדים גאונים. כאילו שהתכוונו. גנטיקה מכניסטית, פשטנית, בורה.

אין גן לגמדות ולא לסכיזופרניה ולא למניה-דפרסיה, לא לכישרון מוסיקלי ולא להרפתקנות, כמו אלה שעליהם אוהבים העיתונים להכריז. הדבר האחד שגן יודע לעשות הוא חלבון. החלבונים בונים מגדלות פאר ומחוללים מחולות מופלאים, תוך כדי האזנה דרוכה ללחישות הגנים ולתרועות הסביבה, וכך מפריחים את תפרחת חיינו.

האירועים הללו רק החלו להתגלות ואך קצתם מובנים לנו, אז בואו נרכין ראשנו בצניעות מול המורכבות האדירה הזאת, כדי ללמוד אותה צעד ועוד צעד, בשקידה, בספקנות ובידיעה שהחיים הרבה יותר מורכבים ממה שיכולים רודפי תהילה מתחכמים לשוות בנפשם. בואו ונמיר הפחדה והאשמה בידע.

לא הייתי לוקחת את הספר הזה עמי לאי בודד. איים מבודדים דוחפים את האבולוציה ביתר שאת, והם אלה שנתנו את התנופה האינטלקטואלית הכבירה, אשר נבראה ונבררה, באמצעות מוטציות במחשבתו של צ'ארלס דארווין, והולידה את תורת הברירה הטבעית, אחרי ביקורו באיי גאלאפגוס.

לכן, וגם מכל סיבה אחרת, אקח עמי ספר אחר, אנושי, חכם, (“זיכרונות הדריאנוס” של מרגריט יורסנאר; “קונסטנטינוס קוואפיס – כל השירים”; קונסטנטין לווין מ”אנה קארנינה”), שיהא עמי חבר אמת אהוב, מאגר מבטיח להמשך טוב ומיטיב של האבולוציה האנושית.

עדה למפרט היא מרצה לפסיכולוגיה אבולוציונית במדרשת רופין