מרים החשמונאית והורדוס – אהבה, אינטריגות, פוליטיקה ומעשי רצח

מרים החשמונאית היתה בת 12 כשהתחתנה עם המלך הורדוס, שידוך שכנראה עומד מאחוריו סבה, הכהן הגדול יוחנן הורקנוס השני וזו רק ראשיתה של מסכת תככים ורציחות פוליטיות שחיסלו את בית חשמונאי

ציור המתאר את הורדוס. מתוך ויקיפדיה
ציור המתאר את הורדוס. מתוך ויקיפדיה

הפרק הנוכחי נראה לכאורה כנספח משני לעלילות בית חשמונאי מאחר שמדובר על דמות אחת, מרים החשמונאית, שאין בינה לבין צאצאי החשמונאים דבר וחצי דבר, מאחר שפעלה בצילו של המלך הורדוס. אלא יש במעשיה משום המשכיות חשמונאית בכך, כשנקרה הזדמנות בידה היא רקמה חלום להשיב עטרת ליושנה – להעביר את השלטון לבית חשמונאי, ואולי-אולי דמותה של שלומציון אשת ינאי עמדה לנגד עיניה כגורם לחיקוי.

בשנת 42 לפנה"ס התארסו מרים החשמונאית (הילדה/נערה כבת 12), נכדתו של הורקנוס הכהן הגדול והורדוס. כוונתו של הורדוס היתה לשלב עצמו עם בית חשמונאי, בית המלוכה היהודי המיתולוגי, כדי לחשל את היסודות המלכותיים שלו, להציב עצמו בעמדה עליונה יותר מול אחיו פצאל, מעבר ליחסיו עם הרומאים ובוודאי להיות מקובל על נתיניו הצפויים. ובנוסף, על פי יוסף בן מתתיהו, בערה אהבתו כלפיה כאש בעצמותיו.

ומה לגבי מרים. מה היו כוונותיה, אם בכלל? יוסף בן מתתיהו ממלא פיו מים בנידון מעבר להתייחסותו באמירה כי להט האהבה קרב בין השנייים. עם זאת בהכירה את הורדוס וביודעה כי שבועיים לאחר לדת בנו בכורו, אנטיפטרוס, גרש את האם היולדת, את דוריס, האדומית-היהודיה, אשת נעוריו ותחתיה ארס אותה, את מרים, מי שהיתה יפה מדוריס וצעירה ממנה בעשר שנים בקירוב, וכפי שמעיד על כך ניקולאוס איש דמשק, היסטוריון החצר: "ביפי גופה ובהוד (הליכותיה) (וכי) בשיחה-ובשיגה עלתה על בנות זמנה יותר משאפשר לבטא במלים" (יוסף בן מתתיהו קדמוניות היהודים, טו, 237) . האם מרים אמורה היתה לדעת ולהבין כי לא מתוך אהבת בית חשמונאי הוא נישא לה, מה שאמור היה להדליק כמה נוריות אזהרה וחשד בנפשה,  אין לדעת. בכל מקרה שאלות וספקות בנידון מבחינתה של מרים לא באו לידי ביטוי לפחות מבחינת ידיעתנו את ההשתלשלות ההיסטורית מני אז, ושוב, מתוך עיניו של יוסף בן מתתיהו.

ובכל זאת מדוע? נראה לי כי את התשובה נוכל למצוא מתוך ההנחות הבאות, אחת מהן או בצירוף חלקן. ובכן ראשית – גילה הצעיר של  מרים בהקשר להבנת אינטריגות שונות; שנית – יש להניח שמאחורי האירוסין והנישואין עמד הסבא החשמונאי, יוחנן הורקנוס השני, הכוהן הגדול, חלש האופי ורפה הכוח, שחתר לשקט תעשייתי, והיה בקשרים הדוקים עם אנטיפטרוס, אבי הורדוס; שלישית – תאוות השלטון, כזו שאולי טופטפה בביתה– להיות אשת המלך, העבירה אותה על דעתה; רביעית – משובת נעורים אימננטית, אף היא בזיקה לטפטוף הנ"ל של אמונה חזקה באפשרות של המשכיות השלטון החשמונאי בעתיד.

בכל מקרה, בספרו  על גירושה של דוריס ונישואיו עם מרים, נוטה יוסף בן מתתיהו לצד כלשהו באומרו כי "בגללה (בגלל מרים) פרצו בביתו (של הורדוס) מריבות, שהתגברו אחרי שובו רומא" (מלחמות היהודים, א' 432). "לא יפה"! השתלשלות האירועים מפי יוסף בן מתתיהו עצמו מוכיחות כי הגורם למריבות היה בעצם הורדוס, ואולי מרמז לנו יוסף בן מתתיהו, כך בין השיטין, כי מרים ואולי בהסתת אמה אלכסנדרה היטיבה לחתור כנגד הורדוס ותחתיו, מעין צוו חשמונאי קדום, מרדני בעיקרו.

מפי יוסף בן מתתיהו אנו למדים כי הופצו שמועות שמרים נואפת ובוגדת בו עם גברים אחרים, ובכללם עם מרקוס אנטוניוס הרומי, אליו שלחה, כדברי הרכלנים, את תמונתה.

שאלה נוספת שעולה היא מדוע חלף פסק זמן יחסית ארוך, קרי 5/6 שנים בין אירוסי הורדוס ומרים, לבין חתונתם. על השאלה עונה פרופ' אריה כשר בספרו המשותף עם פרופ' אליעזר ויצטום, ומשיב כי פער הזמנים קשור בסערות הפוליטיות הגדולות שהתחוללו בשנים ההן באימפריה הרומית ובארץ ישראל עצמה ונקשרו בפלישת הפרתים. אך למעשה, טוענים השניים (כשר וויצטום), היו להורדוס עקב כך גם עכבות אישיות קשות, ואלה באו לידי ביטוי בחוסר ביטחון ובחרדות פאראנואידיות למיניהן (הורדוס, מלך רודף ורדוף, 2007, עמ' 95). ועם זאת, הייתי מוסיף, כי למרים היה בהחלט בסיס להשתומם על מרווח הזמן שנמרח.

מרדנות? בבקשה! מתתיהו אנטיגונוס רקם יד אחת עם הפרתים, אויביה המושבעים של רומא, כדי להדיח את הורדוס ולשלוט תחתיו. ומה חשב לו מתתיהו אנטיגונוס, ספק בתמימות ספק באטימות פוליטית, במידה וינצחו הפרתים, האם יהיה בטוח כס שלטונו, ואם יובסו על ידי הרומאים, מי ישלם את המחיר? יהודה כולה

בשעה שנשקפה סכנה להורדוס ממתתיהו אנטיגונוס והפרתים (40 לפנה"ס) בבחינת אחרי המבול, עודדו מרים ואמה אלכסנדרה את הורדוס להימלט יחדיו לאדום גם בשל חששן ממתתיהו, אנטיגונוס המתחרה של בית חשמונאי, שותפם של הפרתים, וגם אולי ברצונן להבטיח כי מרוחק מהסכנה הפרתית יוכל הורדוס ויהיה בשל להתפנות להתקשרות הרומנטית, התקשרות, כפי שמיד נראה בעלת אוריינטציה פוליטית ברורה.

ואכן נישואי מרים והורדוס נערכו בשנת 37 לפנה"ס בעיר סמריה (שומרון, סבאסטי) בעיצומו של המצור על ירושלים. להורדוס אצה הדרך להתחתן ולגמד כמה שניתן את ההתנגדות הצפויה לו כנגדו בירושלים. ובוודאי יבוא בברית הנישואין במרכז התומך במעמדו ובעמדותיו.

עם הנישואין התגלגלה אופציית הירושה של מלכות הורדוס לידי בנה של מרים בת ה-17,  אלכסנדרוס, ולא לאנטיפטרוס, בנה של דוריס אשתו הקודמת, מה שמחזק את הטיעון שלמעלה לגבי הסכמתה של מרים החשמונאית לאירוסיה עם הורדוס, ויכול להיות שהיא-היא שעמדה מאחורי גירושה של דוריס, שבועיים בלבד לאחר שילדה את בכורה אנטיפטרוס, הן על יסוד קנאה אובססיבית של ילדה/נערה והן בשל הסתה מבית.

בינתיים גברו החיכוכים והלבטים השונים בקרב אלכסנדרה ובתה מרים בשל העדרותן הכפויה מירושלים. המתחים מול הורדוס נסקו לגבהים כתוצאה ממותו/הרצחו של אריסטובולוס השלישי. הלה, בן ה-16, בנה של אלכסנדרה ואחיה הצעיר של מרים, שעמד להתמנות לכוהן גדול. היה זה בהשתדלות אלכסנדרה הן אצל קליאופטרה השביעית מלכת מצרים והן בקרב מחזרה הרומי מרקוס אנטוניוס. הורדוס ראה מיד את המהלך הזה כחתירה נגדו ולבו התמלא חשש כי אריסטובולוס עלול להיות מוכתר למלך תחתיו. הוסיפה לכך העובדה שאריסטובולוס הצעיר היה אהוב הציבור בירושלים ונחשב ליפה תואר (מה שמתאים  לקלאסיפיקציה המיתולוגית היוונית-הלניסטית כראוי למלוכה).

כדי לחסום ולנטרל את אריסטובולוס מינה הורדוס למשרת הכהונה הגדולה את חננאל הבבלי. מרים ואמה הפעילו על הורדוס מכבש של לחצים כדי להניאו מצעד זה והללו הצליחו אם כי לזמן קצר. הורדוס נאלץ איפוא לאשר את מינויו של אריסטובולוס בשנת 35 לפנה"ס.

בחג הסוכות של אותה שנה נישא אריסטובולוס על גלי ההערצה של הציבור בשעה שתיפקד בניהול טקס הקרבנות ליד המזבח, כשיופיו וקומתו הגבוהה ריתקו את תשומת לב הציבור, ונראה בעיניהם כאילו קם אריסטובולוס השני, סבו, ממנוחת עולמו, להנהיג את הציבור. מעמד זה רק הגביר את תחושת המאוימות של הורדוס.

אלא שקשה כשאול  קנאה והורדוס התייחס לכך בחרדה עמוקה ובפרט לאור עברו המרדני של אריסטובולוס השני. הורדוס דאג להטביע את אריסטובולוס בבריכת השחיה שבארמונו ביריחו, כשביצוע המשימה הוטל על חייליו השכירים.

מעשה נפשע זה לא יכול היה לעבור לסדר היום בהעדר תגובה כלשהי הן מאלכסנדרה והן ממרים. אין זאת כי עם עיגון הירושה של הורדוס בבית חשמונאי כתוצאה מקביעת נכדה של אלכסנדרה, אלכסנדרוס,  כיורשו של הורדוס, ותוכניתה של אלכסנדרה, ואחר-כך עם בתה, ל"שגע" את הורדוס, הם –הם ערוצי נקמתה של הסבתא.

לאחר נפילתה של מצרים בידי אוקטביאנוס הרומי והפיכתה לפרובינקיה רומית בשנת 31 לפנה"ס, גמלה החלטה בלבו של הורדוס לחסל את יוחנן הורקנוס, סבה של מרים, שלמרות פסילתו לכהונה הגדולה על ידי הטלת מום באזנו, נתפס בעיני הורדוס כסיכון אישי, כאיום קיומי עליו. הורקנוס לא הוכתר כמלך מאז הכיבוש הרומי, בשנת 63 לפנה"ס, אלא כאתנרכוס (מעין נשיא, ראש עם), כתואר שאושר רשמית על ידי הרומאים.

הורדוס חיפש אמתלה ותירוץ לנטרל סופית את הורקנוס, שכבר עבר את גיל השבעים, מה שנחשב אז כזקן מופלג בימים. וכשהוא מנצל את הפלישה הפרתית לאזור ומדביק על מצחו של הורקנוס את אשמת הבגידה הפרו-פרתית והאנטי-רומית. הורדוס זימן אותו לדין הסנהדרין, שלא היה דין ולא סנהדרין. ההרכב מצא אותו אשם ודן אותו למוות. הורקנוס הוצא להורג בשנת 30 לפנה"ס.

תגובת מרים ואמה אלכסנדרה וכן של אלכסנדרוס ואריסטובולוס היתה מאופסת. עם זאת התגברות המתחים בין השתיים לבין הורדוס, אולי על רקע שני מעשי הרצח שביצע הורדוס במשפחה החשמונאית, הביאו לכך שהורדוס הושיב את אלכסנדרה ובתה מרים במבצר אלכסנדריון כאסירות/שבויות בהשגחת נאמנו, סוכן הבית יוסף. מטורף או לא, הורדוס נתקף בפחד וחרדה שמא מתכננות השתיים להביא לגל מרידה כנגדו. מהלך זה בוצע לפני פגישתו של הורדוס עם אוקטביאנוס באי רודוס, כשהורדוס חשש, ולא בלי צדק והיגיון, שהוא יימצא שם אשם בתמיכה ביריבו של אוקטביאנוס, הלא הוא מרקוס אנטוניוס, וייגזר עליו מוות בעריפת ראש כיאה למורדים. במקרה כזה ציווה הורדוס על יוסף לרצוח את השתיים.

שנה אחת אחר-כך, בשנת 29 לפנה"ס, כשחשדותיו של הורדוס לגבי נאמנות מרים גברו והכבידו, גמלה בלבו החלטה להוציאה להורג. מרים נמסרה לידי טריבונאל פרו-הורדוסי, שפסק דינו וגזר דינו היו ידועים מראש. היא נידונה למיתה וכך בוצע והיה.

הורדוס נתקף במרה שחורה ובטירוף קשה שלווה במחלת הצפדת, מה שאילץ אותו להעדר מירושלים ולפרוש למדבר. בתגובה, כאשר הגיעו כבר מים עד נפש, פנתה אלכסנדרה, אם מרים, אל מפקדי המבצרים בבקשה כי ימסרו לידיה את ניהול המבצרים סביב ירושלים והפיקוד עליהם מתוך הנחה כי ימיו של הורדוס ספורים ואם ימות, ירשו אותם ממילא בניו הקטנים של הורדוס, שהם כידוע נכדיה, היורשים הלגיטימיים, הלוא-הם אלכסנדרוס ואריסטובולוס, בני מרים בתה. יוסף בן מתתיהו מציין את חשיבות המבצרים בזיקה לניהול טקסי הקרבנות בבית המקדש ומתוך כך מתבררת היטב תוכניתה רבת-המשמעות של אלכסנדרה. אלכסנדרה החליטה, כך דומה, להכריז מרד כנגד הורדוס, הן כבת למשפחה החשמונאית המורדת והן כגבור בנפשה תחושת הנקמנות ברוצח משפחתה, הלוא הוא הורדוס. תוכנית מניפולטיבית זו דווחה להורדוס וזה הורה מיידית להוציאה להורג וללא משפט ודין. גזר הדין בוצע בשנת 27 לפנה"ס.

זמן  קצר אחר-כך, בשנת 24 לפנה"ס, לאחר חנוכת העיר קיסריה מאריטימה, הציג הורדוס לפני אוגוסטוס הקיסר את שני בניה של מרים, את אלכסנדרוס (בן ה-12)  ואת אריסטובולוס (בן ה-11) כיורשיו. הללו התגוררו ברומא, סמוך מאוד למשכנו הפרטי של הקיסר, כמקובל ליורשי המלך, שם יספגו את החינוך התרבות הרומיים וגינוניה ויוכשרו בבוא העת, לפחות אחד מהם, לרשת את הורדוס. היה בכך מעין התחייבות לעתיד להמשך המדיניות הידידותית עם השושלת ההורדוסית (כשר וויצטום, 189).

בין שנת 18 ל-17 לפנה"ס הפליג הורדוס לרומא  מתוך כוונה להשיב את שני בניו ארצה, לירושלים. שובם עורר את קנאת שלומית/שלום/סלומה, אחות הורדוס שהנה-הנה תתממש הבטחת הירושה, שיש בה קישור חשמונאי כלשהו, ובתגובה השיא הורדוס את השניים לעלמות אריסטוקרטיות שאינן מבית חשמונאי.

מפליא אמנם שאף לא אחד מזוג הבנים, היורשים בפוטנציה, לא הביע הסתייגות, אם לא למעלה מזה על שורת מעשי הרצח של בני המשפחה –אריסטובולוס השלישי, מרים, הורקנוס ואלכסנדרה. על שתיקם, אולי הרועמת, אינו מנדב יוסף בן מתתיהו הסברים כלשהם, בגלוי או בהסתר.

תפנית משמעותית בעלילה הרקומה כאן התרחשה בשנת 12 לפנה"ס, כשנפגש הורדוס עם הקיסר אוגוסטוס, והציג בפניו את בניו כמבקשים את נפשו ובעיקר את ירושתו, וזאת תריסר שנים לאחר שהציגם כיורשים בפעם הראשונה בעיני אוגוסטוס. למשמע הדברים כמעט נחנקו השניים ופרצו בבכי מר. אלכסנדרוס פנה ישירות אל הורדוס וביקש להניאו מפסיקתו. הוא דחה מכל וכל את האשמה שהוא ואחיו מבקשים את נפש אביהם ואת ממלכתו ועדיף בעיניו לשים קץ לחייו מאשר לחיות תחת אשמה שכזו. בנאום מרגש זה אין מסתתר ואף לא רמז קל שבקלים לגבי מעשיו השפלים של הורדוס כלפי משפחתם. האם זה תוצר של פחד, של חינוך ממלכתי-אימפריאלי רומי, של התעלמות מכוונת על מנת לזכות בירושה, אין לדעת.

בכל מקרה, הקיסר ושאר הנוכחים התרגשו מנאומו של אלכסנדרוס, והשליט הרומי ביקש מהורדוס שיתרצה לבניו וייפטר מכל שמועות השווא עליהן הצהיר קודם לכן. הורדוס חיבק את שניהם כאות לקבלת עצתו של הקיסר ולעצם החמלה שפקדה אותו.

בשובו לירושלים כינס הורדוס את אסיפת העם בבית המקדש ודיווח להם כי בנו אנטיפטרוס יהיה היורש העיקרי, הראשון, ואילו שני האחים, בניה של מרים, יהיו יורשים משניים.

בשנת 10 לפנה"ס הוחשד אלכסנדרוס בניסיון להתנקש בחיי הורדוס על ידי יצירת קשר עם שלושה סריסים בארמונו של הורדוס שירעילו  את המלך. היה או לא היה אין לדעת, אלא שבתקופה זו, כאשר הורדוס לקה בהתקפי פאראנויה ודו-קטביות, כל הטלת אשמה שהיא היתה מוטלת בספק. אווירת האימים ששררה בארמונו מוצאת ביטויים רבים אצל יוסף בן מתתיהו.

בדומה להתקנאותו של הורדוס באחי מרים, אריסטובולוס השלישי, וסופו שרצחו נפש, כך גם ארע בהקשר לאלכסנדרוס. הורדוס התקנא בו בשל יופיו ותכונותיו הגופניות והאתלטיות יוצאות הדופן.

ארכילאיוס מלך קפדוקיה נחלץ לעזרתו של אלכסנדרוס, גם בשל הקרבה ביניהם (אלכסנדרוס היה חתנו) והצליח לפייס את הורדוס ולהרגיע את רוחו בכל מה שנקשר לקנאתו האובססיבית באלכסנדרוס.

רגיעה זו נמשכה אך זמן קצר ושוב, הן בשל רוחו הרעה והן בשל חרושת השמועות שנפוצה בארמונו נגד שני בניו, השתלטה על הורדוס שנאה לאו-בת-כיבוש כלפי אלכסנדרוס ואריסטובולוס. סופו של דבר פקד הורדוס לכבול אותם באזיקים ולהפרידם במעצר זה מזה באחד הכפרים הקרובים לצידון.

בשנת 7 לפנה"ס נידונו השניים בבית דין מיוחד בבריטוס (היום ביירות), מי שהיתה קולוניה רומית, כשבראש הרכב השופטים עמד הנציב הרומי בסוריה. המשפט לא יכול היה להתנהל ללא אישורו של הקיסר אוגוסטוס, שהיתרה בהורדוס, כי מחוייב הוא לדון את בניו בתנאי שישנן מספיק ראיות מוצקות להאשימם בניסיון לרצוח את הורדוס האב.

כצפוי נמצאו שני הבנים אשמים והם הוצאו  להורג בחניקה בסבסטיה באישון ליל חורפי אחד ובחופזה העבירו את גופותיהם לקבורה במצודת אלכסנדריון. אלכסנדרוס השאיר אחריו במותו שני בנים –אחד מהם, טיגראנס התמנה  על ידי אוגוסטוס למלך ארמניה ואריסטובולוס הותיר במותו שתי בנות ושלושה בנים, כולם תחת השגחת הורדוס. אחד מהם אגריפס יהיה מלך ביהודה, ועל כך בפרק הבא.

זה היה אמנם פרק זמן שבו לא נודעה ביהודה התנהלות מרדנית אם כי מתחת לפני השטח המשיכו לרחוש קולות שייחלו לרגע בו תחזור יהודה לאווירת המרדנות שאיפיינה את העידן המקבי.

שיתוף ב print
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב twitter
שיתוף ב facebook

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

דילוג לתוכן