סיקור מקיף

ממטיקה: הברירה הטבעית של הרעיונות

ד"ר סוזן בלקמור משוכנעת שאין שום רוח במכונה המורכבת שנקראת אדם. בלקמור, המלמדת פסיכולוגיה של המודעות, מסבירה מדוע התרבות – תמצית הרוח האנושית – היא רק אוסף של "אלמנטים" שהצליחו לשרוד, ולמה היא בטוחה שאין "אני"

ריצ'ארד דוקינס. מתוך ויקיפדיה
ריצ'ארד דוקינס. מתוך ויקיפדיה
תומר פרסיקו

באמצע המאה העשרים, באחת המלחמות הנוראיות בתולדות ההיסטוריה, ארבע אידיאולוגיות גדולות הגיעו לידי התנגשות חזיתית ביניהן במאבק להשיג שליטה פיזית ותרבותית בחברה האנושית. נאציזם כנגד ליברליזם, קפיטליזם מול קומוניזם – מערכות של רעיונות מופשטים, "איזמים", שבני האדם המאמינים בהם היו מוכנים למות כדי להנחילם או לכפות אותם על אחרים.

הטענה שרעיונות נאבקים ביניהם ממש כמו בעלי חיים בטבע, אינה חדשה. כבר ג'ון סטיוארט מיל תיאר את הליברליזם כמאבק של רעיונות שחובה עלינו, בני האדם, לאפשר להם להיוולד ולצמוח, כדי שיעמדו למבחן הוויכוח הציבורי ויוכיחו את מידת נכונותם. אבל רק בשלהי המאה העשרים, תחת ההשפעה של תורת דרווין וגילוי תהליכי התורשה הגנטיים, החלו אנשי מדע ופילוסופיה לנסות ולבנות מודלים של "ברירה תרבותית" על-פי עקרונות הדרוויניזם.

הממטיקה היא תיאוריה של אבולוציה תרבותית על דרך השכפול וההורשה, שבה בני האדם אינם מקדמים את הרעיונות התרבותיים, אלא משמשים כמכונות הנושאות ומפיצות רעיונות אלה. המשמעות העמוקה ביותר של הגישה הממטית היא שכמו באבולוציה הביולוגית, לתרבות האנושית אין כיוון מוגדר והיא ממשיכה לנוע בסוג של מקריות ואקראיות, תוך התאמה לסביבה שבה היא פועלת. ריצ'רד דוקינס היה הראשון שהציע את הרעיון בספרו המפורסם "הגן האנוכי", וסוזן בלקמור פיתחה אותו בצורה מבריקה. עם צאת ספרה "מכונת הממים" בעברית, שוחחתי עם בלקמור על ממטיקה ועל ההשלכות הנובעות ממנה על תורת ההכרה, הגדרת ה"אני" וחופש הבחירה.

אולי נתחיל בהסבר בסיסי: מהם בעצם ממים?

הרעיון נשען על תורת הדרוויניזם. ההברקה הבסיסית של דרווין בספרו "מוצא המינים", שפורסם לפני 150 שנה בדיוק, היא שאם יש כמות גדולה של בעלי חיים השונים רק מעט האחד מהשני, שיכולים להתרבות בינם לבין עצמם ולהוריש תכונות לצאצאיהם, ובהינתן שכל אלה חיים בסביבה ובתנאים של מחסור שלא מאפשרים לכל הפרטים בקבוצה להתקיים, נקבל במהלך הזמן, לכאורה משום מקום, פרטים משוכללים ומותאמים לסביבה יותר ויותר. זוהי, בפשטות, האבולוציה.

הדבר המרתק הוא שהמכניקה והדינמיקה המפתיעות האלה אינן תקפות בהכרח רק לגבי תורשה על-ידי גנים. הן יכולות לפעול גם במישורים אחרים. זה מה שריצ'רד דוקינס ניסה להסביר בספר "הגן האנוכי". הוא אמר שאל לנו להתקבע על הרעיון שאבולוציה דרוויניסטית קיימת רק במישור הביולוגי, ושייתכנו סוגים נוספים של "אלמנטים" שעליהם פועל מנגנון הברירה והם משתכפלים ומועתקים.

דוקינס הצביע על תחום התרבות האנושית. הוא אמר שב"מרק הבראשיתי" של התרבות ישנם אינספור רעיונות, סיפורים, שירים, המצאות – בעצם כל דבר שמועתק מאדם לאדם. לאלמנטים התרבותיים הללו הוא רצה לקרוא בשם שדומה ל"גן" ובו-בזמן מרמז על העתקה (על בסיס המילה היוונית הקדומה "מימזיס" – חיקוי). וכך נבחר ה"מם". במילון אוקספורד הוגדר המם כ"אלמנט של תרבות שיכול להיחשב כמופץ באמצעים לא גנטיים, במיוחד באמצעות חיקוי".

מם, אם כן, הוא כל דבר שעובר מאדם לאדם. היצירות, המנהגים, דרכי הפעולה, הטכנולוגיה. ציור הוא מם, אם מישהו העתיק אותו. שיחה היא מם, אם מישהו חזר עליה. האמונה באלוהים היא מם, הרוקנרול הוא מם, רעיון המם הוא מם. ממים עוברים בין דורות ובתוך דור באמצעות חיקוי והעתקה.

דוקינס טוען שכמו שהגנים "מתעניינים" בעיקר בעצמם ולא באורגניזם שנושא אותם, כך גם הממים. הם "שואפים" לשמר את עצמם, והשימור הזה אינו קשור במה שאנו, בני האדם, רוצים.

בדיוק. ברור שבלי המוח שלנו לא היו ממים. כמו שבלי ה-DNA לא היו גנים. הדרך הטובה ביותר לתפוס את זה היא כאלגוריתם פשוט בעל שלושה שלבים: גיוון, ברירה, תורשה. זה תקף לגבי יצורים ביולוגיים, וזה תקף גם לגבי כל תחום של התרבות שלנו. הממטיקה טוענת שלתרבות, כמו לאבולוציה ביולוגית, אין כיוון ומטרה. דניאל דנט אומר ש"שכפול הממים, כמו שכפול הגנים, אינו נחוץ לטובת שום דבר… אין קשר בין כוח השכפול של המם וכשירותו, מנקודת מבטו שלו, לבין תרומתו לכשירות שלנו". לממים יש חיים משל עצמם ללא תלות בנו.

מה מייחד רעיון זה ביחס לתיאוריות אחרות שמסבירות את התפתחות התרבות האנושית?

אני חושבת שתפיסה זו מציגה תמונה שונה לחלוטין מזו שהורגלנו אליה לגבי מקורו של התכנון בתרבות שלנו. בדרך-כלל אנחנו חושבים לעצמנו כך: "אנחנו חיות מאוד חכמות, ואנחנו ממציאים את התרבות שלנו בשביל עצמנו". כלומר, אנחנו אחראיים לכל המבנה התרבותי. בביולוגיה שלפני דרווין אלוהים ברא את בעלי החיים. דרווין חולל מהפך והתברר שגנים הם האחראיים להתפתחותנו…

והממטיקה מבצעת מהפך דומה וקובעת שהממים (ולא אנחנו, בני האדם) יוצרים את האבולוציה התרבותית? כל מה שקורה ברמה התרבותית הוא תוצר של ברירת ממים?

כן. מנקודת המבט של הממטיקה, בני האדם הם תוצרים של שני רפליקטורים: גנים וממים. יש ברירה כפולה. זה אומר שהתרבות מתפתחת תוך שימוש במכונות (בני אדם), שיכולות לשכפל ממים ולהפיץ אותם בעולם. מנקודת המבט הזאת, הכוח המניע של התפתחות התרבות מגיע מאותו אלגוריתם פשוט, שמופעל על מכונות ממים אנושיות ומשתמש בכל האמצעים התרבותיים שעומדים לרשותו כדי להשתכפל ולהשתכלל.

אם כך, התרבות אינה פועלת בשירות האדם ואינה מכוונת מטרה. היא מתבססת על הצלחת ממים בתחרות הישרדותית. האם זה יכול לשנות את הדרך שבה אנחנו תופסים את העולם? האם זה יכול לגרום לנו לראות את המציאות באופן חדש?

מבחינתי, זה בדיוק מה שקרה, ואני יודעת שיש לא מעטים שהתחולל אצלם מהפך תודעתי דומה. אני יושבת עכשיו בחדר העבודה היפה שלי, שבו כיסאות, שולחן, ספרים, עציצים ותנור חימום, ואני מתבוננת בדברים האלה ואומרת לעצמי: הם פה רק כי הם זכו בתחרות רבת שנים. הם הצליחו לגרום לי ולאחרים להעתיק אותם. אני יכולה גם לתפוס אותי עצמי כמכונת שכפול של ממים, שמבצעת בכל רגע החלטות שמשפיעות על האבולוציה של כל מה שסביבי, וזאת בלי להיות מכוונת ומתכננת, בלי להיות זו ששולטת במנגנון. זו דרך שונה לחלוטין של הבנת המציאות.

את טוענת שהממטיקה מאפשרת לנו להתבונן בדרך חדשה על ה"עצמי". באיזו צורה את מבינה עכשיו את ה"עצמי"?

ה"עצמי" הוא מעין מסתורין שכזה בפילוסופיה ובפסיכולוגיה. נדמה לי שרוב בני האדם מרגישים כאילו הם לא הגוף, אלא משהו ששוכן בתוך הגוף. נראה שההרגשה הזאת מתחילה בילדות המוקדמת, וכך אנחנו ממשיכים לגדול באופן טבעי: אנחנו תופסים את עצמנו כמעין רוח או נשמה המוחזקת בגוף. יש מין "עצמי פנימי" שכזה, שבו מאמין גם מי שלא רוצה להאמין בנשמה. ככה זה מרגיש לנו. הממטיקה מחדדת את ההבנה שזה לא ייתכן.

כל מה שאנחנו יודעים על המוח, על אבולוציה וכדומה, מוביל לכך שאין שום אדם קטן בתוך הראש. אז למה אנחנו מרגישים ככה? תשובה אפשרית היא שהממים דואגים לכך. המילה "אני" היא מם חזק מאוד. עם ההתבגרות אנחנו מתחילים לדבר על עצמנו כעל מישהו שהוא בעל הגוף, שהוא בעל רכוש מסוים, שהוא בעל אמונות ומחשבות. אבל אולי כל זה הוא מעין תחבולה של אותו מם חזק שהוא רעיון ה"אני", ובכל פעם שאנחנו משתמשים במילה הזאת, אנחנו משכנעים את עצמנו בקיומה כעצם פנימי.

וכאן אנו מגיעים לנושא התודעה. ב-15 השנים האחרונות מתחולל רנסנס של ממש בתחום הזה: פילוסופים ומדענים מתבוננים ברצינות אל תוך המוח ומנסים להבין מהי התודעה וכיצד היא פועלת.

15 השנים האחרונות היו באמת מלהיבות מאוד. כשהייתי סטודנטית אי-אפשר היה אפילו לדבר על "תודעה" (consciousness) – זה נחשב פשוט לחסר משמעות. היום תשמע את זה בכל מקום. אני חושבת שהמקור לכך הוא באותה בעיית "גוף-נפש" ידועה: אנחנו יכולים להתבונן בגוף, אנחנו יכולים להבין עוד ועוד איך המוח פועל, איך מערכת הראייה פועלת וכו', אבל מה עם התודעה? מה מהות החוויה לראות צבע אדום, לאהוב או לחוש צביטה וכאב ביד? איך ניתן להסביר תודעה? באמצעות פעילות חשמלית של נוירונים ב-Anterior Cingulate Cortex של המוח שלנו? השאלה הזאת היא מה שנקרא "הבעיה הקשה" של חקר התודעה: איך יכולות להיווצר חוויות סובייקטיביות על-ידי התנאים האובייקטיביים במוח. זה היה הכוח המניע מאחורי מחקר התודעה.

ומישהו פתר את הבעיה הקשה?

בהחלט לא… אבל הרבה אנשים אומרים שהם פותרים אותה ויש התפתחויות. אתן לך דוגמה לתחום שבו, לדעתי, דברים מתחילים להתבהר: לפני כמעט ארבעים שנה הייתה לי חוויה חוץ-גופית מופלאה, שבמהלכה הרגשתי כאילו יצאתי מתוך הגוף. בשנים האחרונות נראה שאנחנו מבינים יותר כיצד תופעות כאלו מתרחשות. ישנו חלק בתוך האונה הרקתית במוח ((temporal lobe שנקרא temporo-parietal junction, ואם האזור הזה מגורה או ניזוק, ניתן לייצר חוויות חוץ-גופיות.

ישנם ממדים רבים ושונים לעצמיות שלנו. דיברנו על הצד המושגי של העניין, אבל באופן מהותי יותר, זה המצפן הפנימי שעל-פיו אנחנו ממקמים את עצמנו: איפה אנחנו ומה מצב הגוף שלנו. עכשיו, למשל, אני יושבת על הכיסא כשרגלי על שולחן הכתיבה, ואני חשה את הגוף שלי ומזהה אותו כגוף שלי, ואני מרגישה כאילו אני בתוך הראש שלי, מציצה החוצה. זו בדיוק המלאכה שמתבצעת ב-temporo-parietal junction. לחלק הזה של המוח מגיע מידע מהחושים השונים, מהעצבים שמרשתים את כל הגוף, ועל בסיס המידע הזה נבנית שם מפה, או למעשה בבואה, של הגוף. כשאנחנו מפריעים לתהליך הזה הבבואה יכולה פשוט להתפורר, או לפעמים "לרחף החוצה", ואז האדם לא ממש יודע איפה הוא ונאבק לבנות תמונת מציאות חדשה. כך קורה שהוא יוצר לעצמו הפרדה בין גוף ונפש – "חוויה חוץ-גופית".

אבל רובנו בטוחים שה"עצמי" הוא יותר מאשליה, שיש לנו זהות – מוקד אמיתי, רציף, בלתי-מחולק ובלתי-משתנה, שהוא הבעלים של הגוף ושל הנפש.

כך אכן מרגישים רוב האנשים, אבל זו תפיסה פשטנית. אני חושבת שלמעשה ה"עצמי" שלנו בנוי מרבדים רבים. הפילוסוף הגרמני תומס מטצינגר (Thomas Metzinger) כתב על כך, בין היתר. יש לנו בבואה של הגוף והמוח, יש לנו את הרעיון של ה"עצמי", יש לנו את הזיכרון, וכל אלה משולבים בצורות שונות. אבל מפני שבאופן רגיל אנחנו חווים את כל המרכיבים בעת ובעונה אחת, אנחנו חושבים שאנחנו "דבר אחד". למעשה, אנחנו דברים רבים.

התיאוריה של מטצינגר מזכירה דברים שכתבת פעם, על כך שמדעי המוח המודרניים מגלים, למעשה, את מה שהבודהיזם גילה לפני 2,500 שנה – שאין לנו "אני".

כן. כמובן שהבודהיזם לא ידע דבר על פעולת המוח, אבל אני חושבת שמהות התובנה שלהם הייתה שה"עצמי" איננו ישות שקיימת בצורה יציבה ומתמידה, אלא מערכת שנמצאת בשינוי תמידי, ושהגוף אינו יותר מאשר אוסף של חלקים, ללא "מישהו קבוע" שנמצא לכאורה "בפנים" ואשר "אוסף" את הכל יחד ו"מוביל".

הבנה מודרנית כזו מחייבת שינוי עצום בדרך ההסתכלות על העולם.

בשבילי זה מובן מאליו שזה חייב לשנות אותך לחלוטין! אני מתרגלת מדיטציה כבר יותר מ-25 שנים. זה תהליך. אותי, למשל, תמיד הטרידה הבעיה של רצון חופשי, משום שנראה לי שלא ייתכן שיש לנו רצון חופשי. ודאי אם אין לנו "עצמי"! הרעיון שיש מישהו בפנים שמחליט החלטות עצמאיות, מנוגד באופן ברור לצורה שבה אנחנו מבינים היום את המוח.

מן הסתם גם הניסויים המפורסמים של בנג'מין ליבט וניסויים חדשים בחקר המוח לא עזרו לרעיון הרצון החופשי…

נכון מאוד. התברר לנו שהגוף אולי בוחר, אבל לא "אני", לא אותו איש קטן שנמצא לכאורה בתוך הראש. אנו יודעים היום כי אותו "איש" מרגיש שהוא בחר, אחרי שכבר הייתה למעשה הכרעה של הגוף לגבי הפעולה. היום אני כבר לא מרגישה שיש לי רצון חופשי. ההרגשה הזאת פשוט נעלמה. אנשים שואלים אותי איך בדיוק נפטרתי מהתחושה הזאת, ואני חייבת לומר שאני לא יודעת בדיוק. התבוננתי בעצמי, חשבתי הרבה ועשיתי הרבה ניסויים, ובשלב מסוים התפיסה שלי לגבי האופן שבו אני מקבלת החלטות, פשוט השתנתה.

איך זה מתרגם לחיי היומיום?

זה פשוט. אם אני צריכה להחליט בנוגע למשהו, אני פשוט אומרת לעצמי: "הוא כבר יחליט. המוח כבר יחליט. תני לו". אני לא צריכה להחליט, כי אין בעצם שום "אני" קטן שיושב בפנים. הגוף המאוד מתוחכם הזה כבר יעשה את זה. ואני פשוט ממתינה ורואה אותו מחליט. אז במובן הזה נפטרתי מחלק קטן מאותה תחושה של עצמיות.

ומה משנה בך הידיעה שאין "עצמי"? זה משפיע על התנהגותך?

בהחלט. הרבה מהנטיות שמתפתחות אצלנו בגלל שאנחנו משוכנעים שאנחנו "עצמי", כמו גאווה, קנאה, אגואיזם – הן לא נעימות. אלה דברים שגורמים לנו לסבל, וגורמים לנו לגרום לאחרים סבל. אם יש לך ראיית עולם קצת פחות אגוצנטרית, קל יותר להגיב בצורה נעימה לאנשים אחרים. באופן פרדוקסלי, דווקא אם אתה חושב על עצמך כעל מכונה ביולוגית, קל הרבה יותר להתייחס לאחרים בחמלה.

בעצם, התודעה בשבילך היא בכלל לא "משהו" בעולם, אלא דרך פעולה של המוח. אין נפש במכונה. אם יבנו בעתיד מוח מלאכותי, אולי כמו פרויקט "המוח הכחול", תהיה לו תודעה, לשיטתך.

נכון. אנחנו לא ממש יודעים איך להַבנות סובייקטיביות במערכת. העמדה שלי, שנובעת בעיקר מהתיאוריה הממטית, היא, שהתנאי למכונה מוצלחת כזו הוא שהיא תהיה מסוגלת לבצע חיקוי והעתקה, שתסתובב בעולם ותהיה ביחסי גומלין עם מערכות אחרות, שתפתח שפה, ושבשפה זו חייבת להיות המילה "אני", מה שייצור אשליה של עצמיות, שתוביל בתורה לאשליה שלאותה עצמיות יש תודעה – כלומר, יש מודעות עצמית. לא פשוט לבנות מכונה שכזו.

כלומר, מכונה עם תודעה תהיה כזו שהממים יוכלו להשתמש בה כדי להשתכפל בעצמם.

בדיוק. כך תקבל תודעה – בעזרת שכפול הממים ובאמצעות מכונה שמסוגלת לבצע חיקוי והעתקה ומסוגלת להטעות את עצמה לחשוב שיש לה "עצמי", ושיש לה משהו שנקרא תודעה – בדיוק כמו שאנחנו עושים. ואז, כמונו, כמובן שתהיה גם לאותה מכונה ההזדמנות להתעורר מהאשליה הזאת.

תומר פרסיקו הוא דוקטורנט למדע הדתות באוניברסיטת תל-אביב ומורה בביה"ס הריאלי בחיפה.

המאמר התפרסם בגיליון מספר 6 של המגזין "אודיסאה "

שיתוף ב print
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב twitter
שיתוף ב facebook

38 תגובות

  1. הצליל הלא-מדעי (הייתי אומר ניחוח דה-קונסטרוקציוני) שיש למימטיקה, מטריד מאוד, ומרחיק אותו מהרוח של דוקינס שמייצג את המדע האמיתי. לא ברור לי איך השניים מתחברים, אבל זה בטח לא מוציא שם טוב למדע.

  2. האבולוציה כנראה שפועלת לא רק בביולוגיה אלה גם ברמה הבסיסית ביותר של הטבע: במעבר מקני המידה הקוונטי המיקרוסקופי לקני המידה המאקרוסקופי של תורת היחסות ע"י המעבר מסופרפוזיציה לקריסת הגל של ההסתברות החזקה ביותר . כלומר הישרדותם של ההסתבריות החזקות ביותר.
    זה נקרא דארוויניזם קוואנטי

    http://en.wikipedia.org/wiki/Quantum_Darwinism

  3. אנונימי:
    אתה סובל מרגשי גדלות או שאתה נהנה מהם?
    1. אנחנו משתמשים באתרים שהצעת לא פעם. בניגוד לך אנחנו מבינים שצריך לעשות יותר מזה.
    2. אין זה נכון שכל מה שנאמר בדיון מופיע באתר שו"ת כלשהו. למשל – באף אחד מן האתרים שהבאת אין דיון בספרה של בלקמור.

  4. וואו. אנשים, אתם חוזרים על עצמיכם.
    ישנם אינספור אתרי שו"ת המסדרים, מקטלגים ומסבירים לעייפה את כל הנקודות שהעליתם בדיון.

    לכל האבולוציוניסטים והדלוזיוניסטים – אל תרחיבו בשיחה – פשוט תתנו לינק.
    קליט, לא? כמו "פשוט תגידו לא" או "יש בנדורה יש חברים"

    הרי לכם שני אתרים נפלאים ללינקוק
    http://www.talkorigins.org/
    http://www.skepdic.com/

  5. בלקמור היא פטאליסטית וליברלית חסרת תקנה. לדעתה הכל נרכש מהסביבה התרבותית, אפילו ה'אני'. במאמר לא ראיתי התייחסות ברורה לכך שממים נבחרים על פי התאמתם למציאות אוביקטיבית כלשהי. לפיכך היא רומזת שאין לאדם בחירה ושיקול דעת כלל. אם כל המחשבות והרעיונות שלנו ניתנות לרדוקציה למבנה מוח מכני, הרי שאין משמעות לרעיונות נכונים או לא. אם אין לי ברירה אלא להאמין ברעיון כלשהו איזו ערובה יכולה להיות שהוא בכלל נכון.
    כפי שאמר J. B. S. Haldane:

    If my mental processes are determined wholly by the motions of atoms in my brain, I have no reason to suppose that my beliefs are true … and hence I have no reason for supposing my brain to be composed of atoms.

    אגב, הדבר גם נכון לגבי הממטיקה – הרי היא בעצמה עוד מם.

  6. ל-משתמש אנונימי (לא מזוהה)

    אם היה רצון חופשי, אולי אנשים לא היו מתאבדים?…

  7. רוח רפאים:
    אתה מחרטט. נקודה.
    אני מתרכז בעיקר והעיקר הוא שאתה סיפרת לנו שיש ראיית הנולד בשעה שאין.
    אם באמת אינך יודע את משמעות הביטוי "ראיית הנולד" – חפש במילון.
    מצד שני – אני מניח שאתה דווקא יודע מהי "ראיית הנולד" אבל, במהלך שאתה מייחס דווקא לי – אתה פשוט מסיט את הדיון מן העיקר (אותו ציינתי) לכיוון של הבנת הנקרא.

  8. מכאל

    אם אני מחרטט זה לא אומר שאתה לא מחרטט.
    אז אני אומר תפסיק גם אתה לחרטט.

    אתה אוהב להסיט תגובות לכל מיני כיוונים שונים במקום להתרכז בעיקר.

    "ראיית הנולד"
    על מה אתה מדבר? על ראיה של תינוק?
    תעשה לי טובה…. על תבלבל לי את המוח

  9. רוח רפאים:
    ראה זה פלא!
    ראיתי את תגובה 23 וכבר ידעתי מה יהיה בתגובה 24.

    שמע: עדיף שלא תחרטט בעצמך או לפחות שתקרא מה שכתבתי לפני שאתה מחרטט אודותיו.
    מה שציטטת מדברי אינו האפשרות היחידה שציינתי (זוכר את המשפט המתחיל ב"דרך אחרת…"? האם התעלמת ממנו בגלל שנזכרת שזה בדיוק מה שהיה שם?).
    בכל מקרה – המדע אינו מכיר כיום בראיית הנולד. האם אתה יכול להביא ציטוט של מדען שעשה ניסוי כמו זה שתיארת או אחר והגיע למסקנה שונה? די בכך שלא תוכל לעשות זאת כדי להיווכח שאתה הוא זה שמחרטט.

  10. רח רפאים,

    אם קראת את הלינק שצירפתי, ודאי הבנת שלפי התוצראות המפוקפקות של הניסוי אין צורך לשנות עדיין את חוקי הפיזיקה

  11. "הגוף המאוד מתוחכם הזה כבר יעשה את זה. ואני פשוט ממתינה ורואה אותו מחליט"

    האם את החלטת להמתין ולתת לו להחליט?

  12. מכאל

    תפסיק לחרטט.
    הניסוי שעליו אתה מדבר זה לא הניסוי שאני דיברתי עליו אלא הניסוי ששחר מדבר עליו.

    לא היו שם "הקרנה למשך זמן כה קצר שהתודעה לא מצליחה לקלוט את התמונה…."

    התמונה שודרה לפרק זמן של לפחות כמה שניות (עד כמה שאני זוכר),שבריר שנייה לפני הופעת
    התמונה, נמדדו דפוסי פעולה- שאותם ייחסו לתת-מודע.

  13. מכאל

    תפסיק לחרטט.
    הניסוי שעליו אתה מדבר זה לא הניסוי שאני דיברתי עליו אלא הניסוי ששחר מדבר עליו.

    לא היו שם "הקרנה למשך זמן כה קצר שהתודעה לא מצליחה לקלוט את התמונה…"

    התמונה שודרה לפרק זמן של לפחות כמה שניות (עד כמה שאני זוכר),שבריר שנייה לפני הופעת
    התמונה, נמדדו דפוסי פעולה- שאותם ייחסו לתת-מודע.

  14. נעם:
    לדעתי רוח רפאים ושחר בסך הכל ראו ניסוי שמדגים ראייה עיוורת (באנשים שאינם פגועי מוח; יש ניסויים הרבה יותר מרשימים שנעשו עם פגועי מוח) ולא הבינו אותו כהלכה.
    גם אני ראיתי ניסויים כאלה.
    מדובר במצב שבו אנשים קיבלו את התחושה שהתמונה מנסה להעביר מבלי שהבינו שראו אותה או מבלי שידעו לומר מה הופיע בה.
    תופעה זו ניתנת להדגמה על ידי הקרנה למשך זמן כה קצר שהתודעה לא מצליחה לקלוט את התמונה אבל תהליך עיבודה במוח כבר מתחיל והתחושה שהיא מעבירה כבר מועברת.
    דרך אחרת להדגמת התופעה היא לאתר במוח את סימני התחושה שהתמונה מעבירה ולראות שהם מופיעים לפני שמופיעים הסימנים המעידים על הבנה מודעת של התמונה.
    לא היה בניסויים אלה או בכל ניסוי אחר שום מצב של ראיית הנולד.

  15. כל ארגון מורכב מסך האנשים הפעילים בו אך נשאר קיים גם אם כל האשים יתחלפו.
    גוף האדם מורכב מסך התאים שלו ואלה מתחלפים ללא הרף- אך הגוף נשאר.
    התנ"ך יכול להכתב על מגילת קלף או על דיסק קשיח ועדיין מהותו תישמר.
    המסקנה שלי היא שהמידע "חי"- הוא התוכנה ומוחותינו הם המחשבים המריצים אותה. המחשב הוא רק גוש חומר חסר משמעות ללא התוכנה.
    אני איני המוח אלה "נשמה"- התוכנה שרצה בו.

  16. כתבה מרתקת, זהו נושא שמעסיק אותי כבר שנים רבות….

  17. לא כדאי להזדרז לותר על עיקרון הסיבתיות ועוד בקלילות כזו…
    (אם כי בעולם של רח רפאים יש דברים לא פחות הזויים..)

    על כל פנים, מאמר מאוזן ומעניין על אמינות המחקר הנ"ל ניתן למצוא בלינק

    http://www.skepdic.com/precog.html

    תמיד מפתיע מחדש באיזו קלות מוכנים אנשים מסויימים לקבל כל דיווח בלי להתאמץ ולבדוק קצת יותר, במיוחד כשהדיווח הוא בעל אופי קונספירטיבי או נוגד את את דעת הזרם המרכזי

  18. לנעם(16):

    מדובר בניסוים שנערכו על ידי Dean Radin – חפשו בגוגל גוגל וידיאו

    בן אדם קצת הזוי אם תשאלו אותי

  19. העולם לא יחרב אם יופר עיקרון הסיבתיות.
    לכל היותר עיקרון הסיבתיות ישתנה מעט בניסוחו.

  20. שחר, הניסוי המתואר מפר את עיקרון הסיבתיות ועל פניו נראה אבסורדי.

    האם יש לך לינק למידע נוסף על הניסוי?

  21. לדעתי בלקמור ממש מגזימה בתארה את ה"עצמי" כ"מם".
    היא גם מותחת יתר על המידה את ההקבלה בין גנים לממים.
    אתחיל בעניין השני:
    בין גנים לממים יש הבדל אחד מאד חשוב:
    הגנים משתנים באופן אקראי.
    הממים משתנים באופן מוכוון מטרה ומי שקובע את מטרתם הוא האדם המשנה אותם.
    זה מה שמאפשר לממים להתפתח הרבה יותר מהר וזה גם מה שמאפשר את יצירתם של ממים חדשים – יש מאין.
    לכן אין זה נכון לטעון שאנחנו באופן מלא תוצר של הממים – הרי אנחנו גם יוצרים אותם.
    יש כאן פעילות גומלין ומי שמיצג אותנו בפעילות גומלין זו הוא העצמי שלנו שלדעתי – בניגוד לדעתה של בלקמור – קיים גם קיים.
    זה מביא אותי לעניין הראשון.
    בלקמור עצמה מתארת חלק חשוב של תחושת העצמיות כתוצר של חלק ספציפי במוח – ה temporo-parietal junction.
    במילים אחרות – היא עצמה אומרת שלא מדובר כאן ברעיון שעובר מאדם אחד לרעהו אלא בדבר שמובנה בגופנו.
    יש כנראה עוד שותפים למסיבה, כפי שניתן לראות כאן:
    https://www.hayadan.org.il/awakeness-area-in-the-brain-1609093

    אין ספק בכך שאנחנו יותר תהליך מאשר עצם דומם אבל זה לא אומר שאיננו קיימים! האם גם נחל לא קיים?!

    את עובדת היותנו תהליך ניסיתי לתאר כאן:
    https://www.hayadan.org.il/blood-is-the-soul-0808099/

    שזה למעשה מאמר המשך למאמר זה:
    https://www.hayadan.org.il/is-soul-exist-2501098/

    בלקמור כותבת: "אנחנו משכנעים את עצמנו…"
    ביטוי זה חסר משמעות כשאין "עצמנו".
    מסתבר שגם במקרה זה חושפות סתירות בביטוי הרעיון את הטעות שברעיון עצמו.
    אותה סתירה חוזרת על עצמה כשהיא אומרת "אני אומרת לעצמי…".
    מי את ומיהו עצמך אם אינך מאמינה בקיומם?

    העצמי קיים והוא קיים לא רק בבני אדם.
    כמוהו קיימים הרגשות כמו גאווה, קנאה, אגואיזם וכו'.
    כולם תוצרים של האבולוציה של גנים ולא של ממים.
    אין כל צורך ללמד תינוק לקנא. הוא יודע לקנא עוד לפני שלמד לדבר ולפני שמישהו הנחיל לו מם כלשהו.
    נכון שהאינטליגנציה שלנו מאפשרת לנו להבין שחלק מתחושות אלו שהתפתחו בנו במהלך האבולוציה שברובה המכריע לא הינו הומו סאפיינס עשויות להתאים פחות לתקופה הנוכחית שבה סביבת חיינו שונה לחלוטין.
    הבנה זו, כמו הדרכים השונות בהן ניתן לבצע התאמה מחדש של רגשות טבעיים אלה לתקופתנו המודרנית, הן ממים ובני אדם אכן דנים בהם ומעבירים אותם מאיש לרעהו אבל הרעיון כאילו תחושות אלו הן בעצמן ממים הוא….מם שגוי (כפי שהוזכר – לממים יש חיים משל עצמם ולכן גם ממים המתארים רעיונות שגויים יכולים להשתרש בתרבות אבל אני אינני מוצא לנכון לעזור להם בכך. להיפך. אני מנסה לשרש אותם).

    גם הטענה שאין לנו רצון חופשי אינה מקובלת עלי כפשוטה (כלומר – במשמעות שבלקמור מייחסת לה, כאילו הבחירה אינה מושפעת על ידי התודעה).
    זה נכון שבקבלת החלטות מידית – כזו שאין זמן להתעמק בה – מחליט התת מודע שלנו באופן אוטומטי אבל – כפי שאמרתי בעבר – שני דברים מאפשרים לנו רצון חופשי בכל זאת.
    האחד הוא שכשיש די זמן לקבל את ההחלטה אנחנו יכולים לבחון את החלטות התת-מודע שלנו ואם אינן מוצאות חן בעינינו אנחנו יכולים "להחזיר אותן לשולח".
    השני הוא שביכולתנו "לאלף" את התת מודע וללמד אותו שהחלטות מסוימות הן שגויות ועליו לשנות את אופן קבלתן. יכולתנו זו היא הבסיס לחינוך (ולפעמים לאילוף) של בני אדם. היא עומדת מאחרי הצלחתם של קורסים לשליטה באלימות כשם שהיא עומדת מאחרי אותה יכולת שהזכרתי למתן את השפעת הרגשות כמו קנאה, גאווה ואגואיזם על התנהגותנו, כדי שזו תתאם את הממים שיש לנו בדבר התנהגות נאותה.

  22. לוק
    לפי מה שאני זוכר מהתוכנית, זה בדיוק כך, הניסוי בין היתר גם 'הצביע' על כך שהתת מודע
    קולט מידע מהסביבה , בפרק זמן של העתיד הקרוב (של כמה שניות אולי או פחות משניה אני לא
    זוכר)- לפני שה'מודעות' מתכוונת לעבד את המידע- והתת מודע יודע לעבד את המידע שעתיד
    להופיע, כלומר (המידע) שבשלב הבא (כשיופיע) יהיה מעובד ב'מודעות' או 'הכרה'.

    במילים אחרות התת מודע כן יודע מה יקרה 'עוד רגע'
    אבל המודעות (ההכרה) 'לא יודעת' מה שהתת מודע 'יודע', ולכן אינה יכולה לדעת 'מה יקרה עוד רגע'.

  23. אני צפיתי באותו ניסוי ש"רוח רפאים" צפה.
    בניסוי הציגו תמונות אקראיות לחלוטין שנבחרו ע"י תוכנה.
    חלק מתמונות גרמו לעליה במדדים אצל הנבדק.
    הם מצאו שבכל פעם שהוצגה תמונה שמעוררת רגשות עזים, נמדדה עליה קטנה שבריר שניה לפני שהתמונה הוצגה פיזית.
    למעשה, הגוף מקבל מסרים מהעתיד, לא בעוד 50 שנה אלא שבריר שניה.

    ההסבר היחידי שאני יכול לחשוב עליו הוא שהמציאות ה"רוחנית" מתרחשת רגע לפני ההתממשות הפיזית של האירוע.

    למעשה, כל דבר שנמצא במישור הפיזי, קורה קודם כל במישור "רוחני" ואז מתגשם במציאות הפיזית.

    מצטער שאני נאלץ להשתמש במילה רוחני משום שהיא מעט בעיתי וניתנת לפירושים שונים ומשונים.

  24. כתבה ממש ממש מעניינת . ריתקת אותי ממש ממש מדהים לחשוב על זה . כתבה ממש מדהימה ממש אהבתי תמשיך עם כתבות בנושאים של ההכרה והתודעה זה נושאים מעניינים מעוד כי הם כל כך נוגעים לנו .

  25. בהחלט לא נמצאה תשובה לבעיית הגוף-נפש אבל יש מחקרים והתקדמויות בתחום.
    זה נשמע לי מצחיק כשאומרים שאם יש התקדמויות בתחום אז בטח זה יגמר במסקנה שבעיית הגוף-נפש אינה מיצגת אלמנטיים כמו רוח ונפש וכ'ו.

    זה שמקומות במוח שמגורים יוצרים תחושת יציאה בגוף לא אומרת כלום. אם מגרי את אזורי הראיה במוח אז יכולים לראות כל מיני מראות ונצנוצים ואולי דברים מורכבים יותר. אז מה זה אומר? שאנחנו לא רואים?
    הוצחקתי לתומי.

  26. רח רפאים, שאלה.
    האם עפ"י התוכנית שראית לתת הכרה יש יכולת לחזות אירועים מתקרבים?
    לפי מה שכתבת התת הכרה הגיב לתמונה שעוד לא הוצגה על המסך, כלומר התת הכרה "ידע" לחזות את העתיד.
    האם הבנתי נכון?

  27. מאמר יפה
    יש גם אנלוגיה בין מין זכר נקבה בממ' זוהי הפריה רעיונית
    יש גם מוטציה של רעיומות טעיות בהעתקה

  28. אנשים מתאבדים בגלל רצף של תרחישים שהוביל אותם להחלטה כזאת. ללא התרחישים הם לא היו עושים זאת… או, אם היו עוברים תרחישים אחרים היו ממשיכים בחייהם…

    רצון חופשי זאת אשליה. היא נועדה לעזור לנו לתרגם את כאוס המידע הנמצא ברשותינו להחלטות פשוטות.

    כתבה מעולה!
    תודה רבה

  29. "אין רצון חופשי"

    אם לא היה דבר כזה אנשים לא היו מתאבדים.

    או שסליחה בגלל מישהו שהתאבד ראשון כל השאר חוזרים על הפעולה 🙂

  30. "אין רצון חופשי"

    אם לא היה דבר כזה אנשים לא היו מתאבדים.

    או שסליחה בגלל מישהו שהתאבד ראשון כל השאר חוזרים על הפעולה 🙂

  31. מכיר אותה מהמכולת קונה שם קילו סולת.
    מהמכולת כולת קונה שם תרנגולת

  32. אני רוצה לדייק עד כמה שאני זוכר מהתכנית,
    המדענים התבססו על הידע שלהם על אותם מוחות ואיך הם 'מתנהגים' במצבים שונים כמו למשל
    פחד,שמחה וכו'.
    וגילו שהמוח מגלה דפוס פעולה של 'פחד' למשל כאשר עמדה להופיע תמונה בעלת אותם מאפיינים 'מפחידים.'
    אבל המוח משדר את התחושה לגוף רק ברגע שמופיע התמונה.

  33. ראיתי תוכנית באחד הערוצים בטלויזיה מזמן הראו שם מדענים שביצעו ניסוי,
    ובניסוי לקחו קבוצת אנשים והושיבו אותם מול מסך.
    על המסך הראו להם תמונות, ובזמן הניסוי בדקו איזורים מסוימים במוח שלהם בעזרת
    מכשיר מדידה כלשהו (אולי MRI או משהו דומה), כדי לזהות דפוס פעולה באותם איזורים במוח.
    המדענים הצליחו לזהות שקיים דפוס פעולה מסוים שחוזר על עצמו,
    ומופיע תמיד כמה שניות בודדות (אבל פרק זמן מדויק) לפני שמוצגת התמונה לנחקר.
    הם עוד הצליחו לגלות שהדפוס פעולה הזה גורם לנחקר "לחוש" את המאפיינים של התמונה
    שעומדת להופיע.
    כלומר אם בתמונה מופיע משהו שגורם לפחד, אז ה'דפוס פעולה' מזהה את זה וגורם לגוף
    להרגיש מאוים ו'להתכוץ' מפחד עוד לפני שהופיע התמונה לעיני הנחקר,
    וכל זה בלי שהנחקר יהיה מודע ל'תהליך'.
    המדענים גילו שהנחקרים לא היו מודעים לכך. ובעצם חשבו שעשו בחירה מודעת של 'להרגיש
    מאוים' כאשר הופיע תמונה 'מאיימת'.
    בעוד שהתת מודע החליט עבורם, מה הם יחושו בקשר לתמונה המוצגת, כבר בתת מודע עוד לפני שהיו 'מודעים' לתמונה.
    במילים אחרות רק אחרי שהתמונה הופיע, הנחקר 'חש' את מה שהתת מודע החליט ש'יחוש' (ברגע
    שהתמונה תופיע), וכל זה לפני שהנחקר ראה את התמונה והיה מודע למה ש'יחוש'.

  34. מי שחושב שה'אני' הוא סוג של הטעיה – כדאי שיפסיק לדבר בתור 'אני' כלשהו – בודאי 'אלינו' .
    אם הוא עטשה זאת – הטענה שלו ריקה, אלא אם כן הוא מין אוטומט, שאז לטענה שלו אין כל חשיבות.

  35. ממטיקה – הדבר הכי טיפשי ששמעתי אי-פעם. בדיחה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

לוגו אתר הידען
דילוג לתוכן