מיזמים מגלומנים שפוליטיקאים מקדמים. מי צריך זאת ?למה זה טוב?

הרכבת לאילת, העתקת שדה התעופה בעיר, ופרויקטים נוספים בארץ כולה מראים כי גם היום שרים הרוצים להטיל חותם על המדינה מעדיפים להתעלם מצרכי הסביבה



עם כניסתם של שרים חדשים רבים למשרדי הממשלה, הגיע הזמן לשאול מדוע כל שר חושב שמחובתו ליזום מפעלים ומיזמים מגלומנים “ולהשאיר חותמו על ההיסטוריה?” מדוע אין המחשבה הצרופה וההגיון הבריא שולטים בראשי השלטון? מדוע יזמים אינם עושים חשבונות לטווח ארוך יותר מקצה אפם? כמה זה עולה לנו, התושבים, במשאבים כלכליים ובמשאבי טבע וסביבה?

הנה כמה דוגמאות: אפשר היה להתחיל ב”יבוש הביצות” על ידי נטיעת אקליפטוסים. יבוש הביצות אכן פעילות חיובית, אלא שלא האקליפטוסים יבשו את הביצות כי אם הניקוז. הביצות הפכו לישובים ושדות חקלאות, והאקליפטוסים נשארו כמין זר – לטוב או לפחות טוב.

ואם בביצות עוסקים, אז אין כמו יבוש החולה. הכוונה המוצהרת היתה “לאפשר גידולי חקלאות על השטחים שייובשו” התוצאה? רבים משטחי הכבול הבוערים אינם ניתנים לעיבוד חקלאי, ולכן חלק מהם הוצפו מחדש, דבר שהחזיר לחולה מעט מהודה. הייבוש חיסל את המסנן החשוב של מי הכנרת, גרם להשמדת עשרות מינים מיוחדים וייחודיים ופגע בבית גידול יחיד ומיוחד באופן שאינו ניתן לתיקון.

מה עשה הייבוש לאוכלוסיות הדגים בכינרת? איש לא בדק ולכן איש לא יודע.
מאחר שאין יותר מסנן שמנקה את המים שמגיעים לכנרת, מגיעים לכנרת מים עשירים בתרכובות חנקן מה שגורם לפריחת אצות ולפגיעה באיכות המים.

הגענו לכנרת ולאחד המיזמים הגדולים והחשובים – המוביל הארצי שסיפק מים לאזורים נרחבים בארץ ואיפשר הקמת ישובים ופיתוח חקלאות בדרום הארץ.
ההשפעה הסביבתית המידית – יבוש הירדן הדרומי ובהמשך ובמישרין ירידת המפלס בים-המלח. האם לכך התכוונו המכוונים ?

כמובן שאם הגענו לים המלח הגענו לאחד המפעלים היותר מצליחים – מפעלי ים-המלח. אלא ששוב ההצלחה אינה מונעת את הפגיעה המתמשכת בים-המלח עצמו ובסביבתו ועל כך כבר כתבתי הרבה.

נזכיר בחטף את הבניה והפיתוח ללא מעצורים בחופים. בניה שמספקת מגורים לשועים ורוזנים וגוזלת מאיתנו נוף וחוף. נופים וחופים נגזלים גם ע”י מיזמי הפקת הנפט בעדולם ומתקני קליטת הגז מהקידוחים בים. כמובן שלמיזמים אלה חשיבות כלכלית עצומה אבל אין החשיבות הכלכלית גורעת מהצורך לשמור על סביבה נקיה ומשאבי טבע, ואף ראוי שצורך זה יילמד ע”י כלכלנים שישלבו אותו בחישוביהם.

נעבור דרומה: הטרוף המגלומני של “מובל השלום” עדיין נושם למרות סימני גסיסה. ראוי שנהיה ערים לסכנות ‬וכדי לספק מים ולהציל את ים-המלח – נלחץ על החלופה של מובל מהים התיכון. בינתיים כבר הוחלט על “קציר מלח” כדי למנוע את הצפת המלונות. עם זאת, במקום לנטרל את סכנת ההצפה ע”י יבוש בריכה 5 ויצירת לגונה שתהווה מקום שיכשוך לבאי המלונות ולהוביל מים לבריכות הדרומיות – התכנית היא לקצור מלח בכל הבריכה. המשמעות היא הוצאה של יותר מפי עשר מההגיוני והנכון. כמובן הגיוני ונכון עבור הציבור ולא עבור “טייקוני” כי”ל.

צפונה מאילת, מול תמנע, הונחה אבן-פינה לשדה תעופה בין לאומי במרחק של 5 ק”מ בקו אווירי משדה עקבה. כששאלתי מדוע במקום זאת לא לשתף פעולה עם הירדנים, לסלול מסלול הסעה משדה התעופה של עקבה עד מסוף על הגבול ולאפשר מעבר ישיר של נוסעים לאילת ?
היתה התשובה כי”אין זה בטוח”, ואני חשבתי שיש לנו שלום עם הירדנים.
אם “אין זה בטוח” איך שדה תעופה בין לאומי במרחק יריקה מהגבול… בטוח ?
איך קירבה של חמישה ק”מ בין שני שדות תעופה בטיחותית ?

בזמנו כשהיו הדיונים על הקמת שדה התעופה, קמו כל הירוקים על “רגליהם האחוריות” כדי למנוע את הקמתו בערבת עברונה וכדי למנוע פגיעה בדקלי-הדום ובחורשי השיטים. ההתנגדות הועילה והשדה הוזז צפונה, אלא שסכנת הפגיעה חוזרת במיזם “השער הדרומי” (להלן).

מיזם מסילת ברזל לאילת נמצא בימים אלה בדיונים מתקדמים. המסילה מיועדת לרכבת מהירה לנוסעים ולמשאות. כאילתי, אהיה שמח לאפשרות לנסוע למרכז ברכבת במקום לטוס או לנהוג, אלא שמסתבר כי עלות הנסיעה ברכבת תהיה גבוהה מעלותה של טיסה. באשר לרכבות משא, הרעיון הוא לשמש חלופה לתעלת סואץ. מסתבר כי גם כאן העלות של העברת מטענים ב”גשר היבשתי” תהיה יקרה מהמעבר בתעלה, ובנוסף, המצרים לא יהיו מאוד שמחים לתחרות שתיווצר ושוב הרי יש לנו שלום עם המצרים. נכון שלאור המתרחש מסביב יתכן שהמעבר בתעלה לא יהיה תמיד פתוח ובטוח, אבל באותה מידה גם לבטחון המעבר במפרץ עדן (הכניסה לים סוף ולמפרץ אילת) אין ערבות מקפת.

נזכור כי בפעם הקודמת שתעלת סואץ נסגרה (1956) שימשה ישראל כ”גשר יבשתי”, ואז גם הונח צינור להובלת נפט (אירני) מאילת לאשקלון – קצא”א, שהיום משמש שטח מסוף הנפט באילת. בשטח זה, לאורך כ-800 מטר הוגדר חוף פרטי עבור עובדי קצא”א ומקורבים … יופי.

הרכבת לאילת ושדה התעופה אמורים להשתלב ב”שער הדרומי”: שילוב של נמל תעופה, רכבת ונמל ימי כאשר יש כוונה להזיז את הנמל הימי צפונה ע”י כרית תעלה באורך של כ- 20ק”מ. התעלה תהרוס את כל אותם שטחים שהצלחנו להציל משדה התעופה אז מה הועילו חכמים בתקנתם.

מיזם “השער הדרומי” ישחרר חלק נרחב מחופי אילת לרשות הציבור ושוב כאילתי אני שמח. אבל שוב, מדוע לא לשתף פעולה עם השכנים ולהעביר את פעילות הנמל המסחרי לעקבה? בתשובה שוב עולה הטיעון הביטחוני. ותעלה שבהכרח תהיה על הגבול היא כן בטוחה? ליזמים, לראשי ערים ולשרים מגלומנים הפתרונים.

אין לי ספק שבכל אחד ואחד מהמיזמים יש צדדים חיוביים ביותר אבל אולי במעט מחשבה מרחיקת ראות, ניתן היה וניתן יהיה למנוע את הנזקים הסביבתיים ואת ביזבוז המשאבים?

אין לי ספק בנחיצותם של מיזמי פיתוח גדולים ויקרים. יש בי ספק צורב בכושרם של יזמים ומקבלי החלטות ללמוד מהעבר, לחשוב ולחשב השפעות מיזמים לא רק ברווח המידי או בפרסום אלא גם לנסות לצפות את ההשפעות ארוכות הטווח.

הדיון העכשווי על הרכבת לאילת (איני מסכים עם עמדת רשות הטבע והגנים) מהווה, שוב, מבחן לכשרם של מקבלי החלטות לראות מעבר ל”קצה אפם” כדי לקבל החלטות נכונות שלא יגרמו, שוב, לבכיה לדורות.

אם בעבר סיימתי ב: “הגיע הזמן שבמקום שליטה בסביבה למען האוכלוסיה האנושית, תהיה שליטה באוכלוסיה האנושית למען הסביבה”!

הרי שכאן ראוי לסיים ב:”הגיע הזמן שיזמים ומקבלי החלטות יזכרו כי גם שנים רבות אחרי סיומו של מיזם עדיין ירצו אנשים לחיות בסביבה שמשאביה לא נוצלו עד תום וללא מיזמים (מגלומנים) שהופכים ל”פילים לבנים” מטרידים”.