סיפורו של המלך החשמונאי האחרון ומאבקו בהורדוס
בקיץ של שנת 47 לפנה”ס מגיע יוליוס קיסר ממצרים לסוריה על מנת לתקוף משם את פארנקיס מלך הבוספורס ומעניק לאנטיפטרוס את תואר האזרחות הרומית ומאשר ליוחנן הורקנוס את משרת הכהונה הגדולה ואת מעמד האתנארכיה, קרי הנשיאות/השלטון על העם (“אתנוס”).
סיטואציה זו עוררה את מתתיהו אנטיגונוס, בנו של אריסטובולוס המורד, להיפגש עם יוליוס קיסר ולשטוח לפניו את טענותיו – את האשמת פומפיאוס בהרעלת אביו ואת האשמת הקונספירציה של הורקנוס ואנטיפטרוס לגרש אותו ואת בני משפחתו מיהודה, ועוד “הגדיל לעשות” בכך שטען כי הכוחות ששיגרו הורקנוס ואנטיפטרוס לטובת הצלת יוליוס קיסר במצרים נעשו לאמיתו של דבר בשל פחדם ממנו, מקיסר.
מנגד הגיב אנטיפטרוס, ולא בלי ידע והיגיון, כי אטיגונוס חותר למרידה אנטי רומית בתמיכת כוחות שהוא מגייס. וכי כל מעמד שיקבל יסכן את השקט והשלווה שבאזור.
יוליוס קיסר פסק לטובת הורקנוס ואריסטובולוס ואישרר שוב את מעמדם, ואנטיפטרוס מתוך שדאג לאינטרסים שלו ושל בניו/משפחתו ושניצל את חולשתו של יוחנן הורקנוס הכוהן הגדול, החשמונאי, מינה בתוקף תפקידו ומעמדו כאפיטרופוס (משגיח) על כל יהודה מטעמם של הרומאים, את בניו למושלים – את פצאל הבכור מינה לשליט/למפקד על ירושלים ואת הורדוס (ואגב, למען הסדר הטוב, יש להגות את שמו מן היוונית כ-HRODES. כלומר ה’ שוואית, וו’ בחולם מלא וד’ בצירה) למושל/למפקד הגליל. מתוך כך, אגב, הלך ונשחק מעמדו של הורקנוס. יצויין כי בשל פעולותיו השונות ביהודה זכה אנטיפטרוס לכבוד מלכים מידי היהודים ואלה, היהודים, מאוד כיבדוהו גם בשל יחסו הנעים והמתחשב בהורקנוס.
יצויין כי תמונת המצב הנ”ל אינה כה פשוטה, מכיוון שעל פי מיתוסים יהודים מעוותים, מאוחרים, נחשבו אנטיפטרוס ובניו כמוקצים מחמת מיאוס, ועדותו זו של יוסף בן מתתיהו הובאה פה בהדגשה כדי לתקן עוולה של דורות.
פרשה זו מתחברת לסיפור המפורסם על הורדוס כמושל הגליל שלכד כנופיה של ליסטים יהודים, שבראשה עמד חזקיה הגלילי, שסיכנה את בטחון התושבים ועלולה היתה, בהעדר תגובה, להזמין תגובה חריפה הרבה יותר מטעמם של הרומאים. הורדוס פעל על פי סמכויותיו ושיקול דעתו והוציא את חזקיה להורג.
חורשי מזימות מטעמם של היהודים דאגו להבאיש את ריחם של משפחת אנטיפטרוס בעיני הורקנוס ולגרות את קנאתו של הורקנוס על מנת שיעשה מעשה. בסופו של דבר החליט הורקנוס לזמן את הורדוס לדין הסנהדרין בירושלים ולדון אותו באשמת רצח.
הורדוס ראה זאת כמבחן אמיתי לכוחו, מה עוד שפעל ברשות ובסמכות, והתייצב בסנהדרין מלווה בקבוצת שומרי ראש מזויינים, אך לא גדולה כדי לא לעורר חשד וחשש שפניו לפוטש כנגד הורקנוס.
סקסטוס, נציב סוריה, חשש שעל הורדוס יוטל עונש כבד, ואולי אפילו גזר דין מוות, לכן הורה להורקנוס לזכות את הורדוס בדין, שממילא התכוון לכך, הן בשל העובדה שחיבב אותו והן בשל ההנחה שידע לקרוא את המפה הפוליטית ועל כן ביקש להימנע מעימות עם אנטיפטרוס ובעיקר עם הרומאים. כך כתב בספרומלחמות היהודים, אלא שבחיבורו האחר – קדמוניות היהודים נמלט הורדוס עצמו על פי עצתו החשאית של הורקנוס, וזאת לפני סיום המשפט כנגדו.
אכן התגלה כאן הורקנוס החשמונאי כפחדן, כרפה כוח, אלא שמאידך הבין, ולא בלי צדק, “על איזה צד מרוחה החמאה”, ועדיף היה בעת ההיא להבליג, בבחינת מים שקטים חודרים עמוק, אחרת מחיר העמידה העיקשת על עקרונות כאלה או אחרים, לא זו בלבד שעלולה היתה לתבוע כאן מחיר אישי ואפילו גבוה, אלא גם מהלך פוליטי רומי שעלול היה לפגוע כהוגן במעמדה של יהודה.
בינתיים מתנהלת באימפריה הרומית מלחמה רבתי (42 לפנה”ס) בין חברי הטריומוויראט, ממנה נהנה הורדוס, מושל הגליל, שמעמדו שודרג לעילא ולעילא והפך למפקח (או בנוסח אחר – למפקד – לסטראטגוס) על כל “חילת סוריה”, ובכללה, כמובן גם יהודה, כשלרשותו צבא רגלים ופרשים. להורקנוס החשמונאי לא נותרה איפוא ברירה אלא להשלים עם המצב ולקוות כי מעמדו ככוהן גדול לא ייפגע.
בשעה שהורדוס ביקש להרחיב את תחומי שלטונו בצפון הוא דאג להדיח את מריון, שליט צור, ובתגובה ביצע מריון מהלך פרובוקטיבי, שיהיה לו הדים בהמשך. הלה מתוך זעם ונקמנות, סייע לאנטיגונוס בן אריסטובולוס החשמונאי לשוב ממקום גלותו-שביו, בבחינת אויבו של אויבי הינו ידידי. למהלך זה היה שותף פאביוס – מפקד הצבא הרומי בדמשק, וזאת לאחר שאנטיגונוס שיחד אותו בכסף רב. מניין הכסף? מתלמי בן מנאיוס, שליט כלקיס, באזור הר הלבנון, צפונית-מערבית לדמשק, מי שהיה גיסו של אנטיגונוס. לתזכורת – באחת ממרידותיו נפל אריסטובולוס בשבי הרומאים ועימו בנו אנטיגונוס.
נוכח יריבים אלה נלחם הורדוס וצלחה דרכו. הוא הורה לגרש את אנטיגונוס מירושלים. הציבור קבל את הורדוס בשל הצלחותיו ובשל קשריו האישיים עם המשפחה החשמונאית. הורדוס, יצויין, התארס עם מרים בת אלכסנדר בן אריסטובולוס, נכדתו של הורקנוס (42 לפנה”ס), אותה יישא לאשה בעוד חמש שנים. הורקנוס, הסבא, מי שעמד מאחורי יוזמת האירוסין, מכובדי ירושלים והציבור היהודי בירושלים בכלל ענדו על ראשו של הורדוס זרי כבוד, כמעט כהכתרה מקומית. יודגש כי לנגד עיניו של הורקנוס ריחפה סכנה אמיתית בדמותו של הגולה/השבוי שצץ, קרי אנטיגונוס, והיה זה אך הגיוני, פוליטית ואישית, לחבור להורדוס, כדי להבטיח לעצמו שקט תעשייתי מול אנטיגונוס והפרטנזיות השלטוניות, המרדניות שלו. ומבחינתו של הורדוס היה זה צעד חשוב בדרכו הפוליטית, בשאיפתו לאחוז בכתר המלוכה באזור. ומן הצד האחר היה מהלך זה גם לרצון הרומאים של השגת שקט כולל באזור.
בין שלהי שנת 41 לפנה”ס לשנת 40 לפנה”ס מתחוללת רעידת אדמה גיאו-פוליטית במזרחו של אגן הים התיכון. זו התחוללה בעקבות פלישת הצבאות הפרתים ליהודה, כשבתוך כמה חדשים היא מתדפקת על שערי ירושלים.
