סיקור מקיף

החשמונאים – חלק 11: עולים לרגל אל המצביאים הרומיים

עולים לרגל. למי ולמה? או: יקומו נא הנערים וישחקו לפנינו

לא בכדי עיטרתי את הכותרת בכיתוב זה, שהרי כל הנפשות הפועלות הבינו כי תמה תקופת השלטון החשמונאי, ומכאן ואילך יש בוס חדש שעל-פיו יישק דבר והכוונה לנציג הרומי הבכיר במזרח הים התיכון, ובמקרה זה – פומפיאוס.

את הרשימה הקודמת סיימנו ברצח חוניו המעגל, בהתעמרות אנשי הורקנוס באריסטובולוס וסיעתו ובעונש שהושת על העם ביהודה על ידי האל (על פי יוסף בן מתתיהו) בבחינת עונש קולקטיבי.

את סקאורוס, שליחו הבכיר של פומפיאוס, שהגיע ליהודה, פקדו צמד אנשים – הורקנוס ואריסטובולוס, על מנת לשטוח בפניו את בקשותיהם. אריסטובולוס זכה לברכתו של סקאורוס לאחר שהבטיח לשלשל לכיסו 300 (או 400 על פי מקור אחר) ככרות כסף, ואל הורקנוס וחרתת (מלך הערבים, הלא הם הנבטים) שיגר סקאורוס איום ברור, שאם לא יוסר המצור על ירושלים ייפרע מהם פומפיאוס אחת ולתמיד.

יצויין כי סקאורוס סמך יותר על אריסטובולוס הן על שום רוב נכסיו, על שום היותו נדיב לב ושדרישותיו היו מתונות, ואילו הורקנוס היה מחוסר הון, קמצן וכזה שדרישותיו היו מופרזות.

עשה רושם שהרומאים נטו יותר לעבר אריסטובולוס, שלא היה חבור, בשונה מהורקנוס עם גורמים כמו אנטיפטרוס וחרתת, שיחד עלולים היו לפגוע בשלטון הרומי באזור.

סופו של דבר המצור הוסר, חרתת שב עם צבאו לנחלותיו (לאחר שאויים על ידי הרומאים, שאם לא יעשה כן יוכרז עליו כאויבה של רומא) ואף אנטיפטרוס התקפל לממדיו הקודמים.

אריסטובולוס ניצל את המצב לטובתו ויצא להילחם בהורקנוס ובאנטיפטרוס. הוא ניצח בקרבות כשהוא מתיר מאחוריו 6000 חללים מצא האוייב ובכללם אחיו של אנטיפטרוס. בספרו "מלחמות היהודים ברומאים" מופיעה אצל יוסף בן מתתיהו תיבה מוזרה, קשת-פיענוח, בנוסח של "אך דעת אריסטובולוס לא היתה נוחה מכך ש(הלה) לא נפל בשבי" (ספר ראשון, פרק 6, 130).
מי זה אותו "הלה"? האם זה סקאורוס, שלוחו הנכבד של פומפיאוס, או שמא חרתת, או אנטיפטרוס, אין לדעת. תעלומה!

העליה לרגל אל הרומאים נמשכה, והפעם אל ראש הפירמידה, אל פומפיאוס שישב בדמשק. הורקנוס ואנטיפטרוס בצעו מין מהפך של 180 מעלות. הם זנחו את חרתת – אויבה של רומא והתחננו שרומא תשים קץ להשתוללותו של אריסטובולוס ותמליך את הורקנוס על יהודה, שהוא, כדבריהם, ראוי לתואר זה "הן על פי מידותיו, הן על פי גילו" (מלחמות היהודים ברומאים ספר ראשון, פרק 6, 131). יצויין כי השניים לא הביאו מתנות לפומפיאוס וזה היה כנראה משגה. צעדם היה טקטי, כלומר, להסיט את תשומת לב מהחבירה הקודמת לחרתת ולנסות ולהבאיש עד כמה שניתן את ריחו של אריסטובולוס בפני הרומאים.

אריסטובולוס ביקש להתייצב לפני פומפיאוס כשהוא הדור בבגדי מלכות כדי לקבוע עובדות בשטח ואף שלח לו גפן עשוי כולו זהב השווה בערכה לכדי 500 כיכר כסף. ובסופו של דבר בחר אריסטובולוס שלא להגיע, אולי בשל יהירותו וסירובו להתרפס בפני השליט הרומי העליון.

יצויין כי החבורה הנ"ל לא היתה היחידה שבאה לחלות את פני פומפיאוס. הגיעו גם משלחות מערי סוריה השונות וכן ממצרים ובאמתחתם מתנות לשליט הרומי. אף אחת מן המשלחות לא יכולה היתה להעלות על דעתה את הסצנריו העתידי שעשוי/עלול להתחולל ברומא. ומבחינתן היתה לפומפיאוס עדיפות זמנית על פני כל מנהיג אחר.
מה שהם נכשלו לדעת הוא שהמפגשים הללו לא היה בהם כדי לשנות את מדיניות ההשתלטות הרומית על מזרחו של אגן הים התיכון.

פומפיאוס דרש מכל הנוכחים והנעדרים לפגוש אותו שוב בדמשק באביב הקרוב.

ושוב עולים השליחים לרגל, לדמשק, ושוב פורשים לפני פומפיאוס את עיקרי טענותיהם. הורקנוס טען כי לו מגיעה המלכות מכיוון שהוא הבכור ואילו אחיו אריסטובולוס בעל הזרוע ומחולל המהומות התנכל לו. עוד הוסיף ואמר כי רוב העם עימו (וכהוכחה הביא, אולי, עדות תומכת מאלף נכבדים יהודים, כאלה שהוכנו – כך על פי יוסף בן מתתיהו – על ידי אנטיפטרוס) וכי אריסטובולוס השתלט על חלקים מיהודה בכוח הזרוע. ובכדי לנעוץ את המסמר האחרון בארון קבורתו של אריסטובולוס הדגיש הורקנוס כי הלה עסק בשוד ימי. האשמה נבזית זו אמורה היתה לעורר את חמתו של פומפיאוס מכיוון שגולת הכותרת של מסעו הצבאי הממושך והמייגע לכיוון מזרח אגן הם התיכון היתה המערכה המתישה כנגד הפיראטים מחופי היספניה (לימים ספרד) דרך צפון אפריקה ודרום גליה ועד סוריה.
אריסטובולוס מטעמיו הדגיש לפני פומפיאוס כי הורקנוס אינו ראוי כלל לשליטה ולהנהגה בשל רפיסותו המלווה בהעדר יכולת ויוזמה, המעוררים, לטענתו, תחושת אפסות כבוד כלפי האיש. כמו כן לא שלל אריסטבולוס את מהלכו המעין מרדני בזמנ כלפי הורקנוס מחשש שהשלטון יעבור לידי אחרים, ובזאת הפנה את רמזיו כלפי חרתת וכלפי אנטיפטרוס. כן טען לגבי תואר המלכות שנטל, כי כך גם כונה בשעתו אביו אלכסנדר ינאי.

הפעם, בשונה מן המפגשים הקודמים, הגיעה לדמשק משלחת מטעם "העם" (כך על פי יוסף בן מתתיהו). מי הוא אותו עם? אותם אלף נכבדים? נציגות מהסנהדרין? קבוצה רנדומלית? בכל מקרה פרשה זו אינה מופיעה בחיבורו "מלחמות היהודים ברומאים".
בפיה של אותה משלחת היתה אמירה נוקבת כלפי שני ה"מועמדים" – הורקנוס ואריסטובולוס – ותמציתה סירוב מוחלט לשלטון מלכותי ביהודה, "באומרו (העם) שקבלה בידיו מאבותי להישמע לכוהני האל שהוא עובד אותו, ואלה (השניים), אף-על-פי שהם צאצאי הכוהנים, מבקשים להעביר את העם לשלטון אחר (אולי רומי ואולי להם עצמם) למען יהיה (העם)עבד (להם)" (יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, יד 41).

קטע בעייתי הנתון לפרשנויות לא מעטות. בכל מקרה נראה כאילו חוזרת אותה טענה שהוטחה בזמנו כלפי יוחנן הורקנוס הראשון (המלך החשמונאי הראשון, נכדו של מתתיהו וסבם של אריסטובולוס והורקנוס השני) מפי הפרושים שבסנהדרין בנוסח של דרישה: "הנח את (כתר) הכהונה הגדולה והסתפק בכך שאתה מושל (ולא מלך) העם" (קדמוניות היהדים יג, 291).

ראשית – הפעם הטענה נשמעת נוכח השליט הרומי ועל כן תוקפה מוצק יותר; שנית – יש כאן יוותר מרמז בקורתי כלי השלטון ההלניסטי שהכתיר את בני חשמונאי להיות כוהנים גדולים; שלישית – מושמעת כאן ביקור כלפי עצם המלוכה החשמונאית מצד הפרושים, ולא מרומזת כבקטע האחרון, כנגד מלוכה ולא משילות, אלא ממש כנגד המלוכה, כמו נקעה נפשם מהמלוכה החשמונאית; רביעית – יכול להיות שאותם חברי משלחת הניחו כי קרבה מאד השתלטותה של רומא על יהודה, ועל כן כדאי לזרום עימה ולהציע הצעה פושרת, ריאלית משהו, שסיכוייה להתקבל נראים סבירים, לפחות בעיניה; חמישית – שמא מדובר בקבוצה פרו-רומית ואולי אף כזו שהונחתה על ידי הרומאים.

פומפיאוס האזין ברוב קשב לטענות הצדדים, ולאחר שגינה את פעולותיו האגרסיביות של אריסטובולוס (ובכך רמז אולי על נטייתו לכיוון הורקנוס ו/או העם) הנחה אותם לשוב ליהודה ולהמתין להחלטתו וזאת לאחר שידון וישקול לגבי מדיניותו כלפי הנבטים. יצויין כי רומא בקשה להשתלט על הממלכה הנבטית, ממלכה שעושרה הכלכלי היה אדיר. זו שלטה על קו המסחר בין דמשק לפטרה ובין יריחו לעזה. לרומא הרי היו יעדים אסטרטגיים להשתלט על כל אגן הים תיכון ומי שנותרו עדין בלתי כבושים היו יהודה (שעצם התאדנותה של רומא על סוריה הביאה תחת חיקה, פוטנציאלית לפחות, את יהודה) המדבר הנבטי ומצרים.
יוצא מכאן שהפגרה המאולצת שכפה פומפיאוס על הצדדים נועדה להותיר בידיו מספיק זמן כדי להסדיר את היחסים עם הנבטים (ניתן להיזכר בחרתת מלך הנבטים, שכמעט הפך לאויבה של רומא).

לאריסטובולוס פנה פומפיאוס והזהיר אותו שלא יעיז לחסום את תנועת הצבא הרומי המדרים מסוריה ולא יבצע כל פעילות מרדנית. פומפיאוס ידע עם מי יש לו "עסק", ועל-כן ביקש להקדים תרופה למכה, אלא שלאריסטובולוס היו תוכניות אחרות.

וכן הורקנוס, אנטיפטרוס ונציגי העם, כבדו את הוראת פומפיאוס, אך לא כן אריסטובולוס, שבמהלכיו כאילו הכריז על מרדנותו ברומא. תגובתו של פומפיאוס לא אחרה לבוא ובעיקר על רקע חשדות שהטיל אריסטובולוס כלפי סקאורוס וגביניוס כאילו לקחו שוחד. פומפיאוס פרץ בראש צבא גדול (כזה שהוכן להלום בנבטים או לקבל את כניעתם) לדלוק אחר אריסטובולוס דרך עמק הירדן. אריסטובולוס נמלט למבצר אלכסנדריון (זוהי סרטבא, מבצר חשמונאי על פסגת הר בעמק הירדן) ופומפיאוס בעקבותיו. אריסטובולוס הצטווה לרדת מהמבצר ולהתייצב בפני פומפיאוס. אריסטובולוס שקל בנפשו להתאבד, אך סר ממחשבה זו בעקבות התערבות ידידיו, שהראוהו לדעת מה עצום הכוח הרומי שאין לעמוד בפניו. הוא נפגש עם פומפיאוס ושם פרש בפניו בהרחבה את זכותו לשלטון. בתום הפגישה עלה שוב אריסטובולוס אל ההר, ושוב ירד אל פומפיאוס ושוב עלה, וזאת כדי להרויח זמן לארגן נשק וציוד להמשך המרידה ברומאים. לבסוף הורה לו פומפיאוס להפקיד בידיו את כל תריסר המבצרים החשמונאים שאריסטובולוס השתלט עליהם לאחר מות שלומציון בין 67 ל66 לפנה"ס. ודרש כי אריסטובולוס יכתוב לכל אחד ממפקדי המבצרים, שעליו לפנות את המקום. הדרישה מולאה בדייקנות, אך אריסטובולוס גמל בנפשו להתמודד מול הרומאים, ועל כן עשה דרכו בבהילות לירושלים.
לפומפיאוס אצה הדרך מכיוון שנודע לו כי מיתרידאטס הששי מלך פונטוס התאבד לאחר שבנו מרד בו והוא חשש מרעידת אדמה גיאו-פוליטית באזור, כששתי ידיו עסוקות באריסטובולוס. על כן מיהר פומפיאוס וחסם את דרכו של אריסטובולוס לפני הגיעו לירושלים. וגם הפעם הצליח אריסטובולוס להרוויח זמן על ידי זה שהבטיח לפומפיאוס סכום כסף נכבד ולאפשר לו להיכנס לירושלים, למסור את העיר בידיו ובכללה להסגיר עצמו. הרומאים נענו לו, אך משנשלח אליו גביניוס, הלגאט של פומפיאוס, לא קיים אריסטובולוס ולו אחת מהבטחותיו, כשלוחמיו היו אלה שמנעו מגביניוס את הכניסה לעיר ואת קבלת הכסף שהובטח. בתגובה אסר פומפיאוס את אריסטובולוס והטיל מצור כבד על ירושלים. יוסף בן מתתיהו מדגיש במפורש כי תגובת אריסטובולוס ואנשיו הגבירה היטב את זעמו של פומפיאוס, שחש כיצד ניסו אריסטובולוס ואנשיו להונות אותו. וומיד בחן את כל השטח על מנת לקדם את ניהול המצור והפריצה לירושלים.

בינתיים בתוככי העיר הנצורה נפערה תהום רבתי בין שני מחנות: אנשי אריסטובולוס דרשו לצאת מן העיר, להילחם ברומאים ולהציל את מנהיגם, את מלכם, ואילו תומכי הורקנוס תבעו לפתוח את שערי העיר בפני הרומאים. אין לדעת מה היו נימוקי שני הצדדים: האם לוחמי אריסטובולוס בקשו לבצע מהלך הירואי, ספרטאי משהו, כשהאל עימם, ואולי יסתיים האירוע במרחץ דמים קשה? ואנשי הורקנוס שמא בקשו להציל את העיר, הביטו בפחד על שורות הלוחמים הרומאים (כך על פי יוסף בן מתתיהו) ומנהיגם היה סמוך ובטוח שהרומאים ימליכוהו למנהיג.

התומכים, האוהדים, כדברי יוסף בן מתתיהו, בעמדתו של הורקנוס הלכו וגברו, ומנגד התמלאו לוחמי אריסטובולוס יראה ובעתה נוכח עוצמתו של הצבא הרומי. הללו נסוגו להר הבית, עקרו את הגשר שחיבר אותו לעיר העליונה והתכוננו לנהל מין קרב התאבדות מול הרומאים, כשבסמוך להם המקדש, בו תלו את יהבם האמונתי.

פומפיאוס נערך לקרב מצור, לקרב הבקעה, ולא מכיוון שביקש להתנקם באנשי אריסטובולוס, אלא פשוט מכיוון שתוכניתו היתה מראש להשתלט על יהודה, ולמעשה לנכסה בעקבות הפיכת סוריה לפרובינקיה רומית, כשיהודה מסופחת לה. ירושלים לכאורה אינה יעד אסטרטגי בשונה מדרך הים ודרך המדבר, אלא שעל פי הדוקטרינה הרומית הידועה, המסורתית, אין להותיר באזור הכבוש, המסופח, ערים בלתי כנועות, וכן משום שההשתלטות על ירושלים היתה חשובה כמעוז אסטרטגי, אם כי משני, לשליטה על גב ההר והנגב המרכזי.
פומפיאוס ביקש לבוא בדברים עם המורדים קודם שיבקיע את חומות העיר, אלא שנענה בשלילה גמורה, ומאידך "הורקנוס ואנשיו סייעו בידו ברצון, בעצות ובמעשים" (יוסף בן מתתיהו, מלחמות היהודים ברומאים א' ז' 144).

סופו של דבר ירושלים נפלה בידי הרומאים, רבים מן המורדים נהרגו והנותרים נענשו קשה. פומפיאוס הורה לטהר את המקדש כמקובל בסיום מערכותיה של רומא בכלל. הוא השיב להורקנוס את תואר הכהונה הגדולה "בשל עזרתו המסורה בזמן המצור על העיר, ובמיוחד משום שמנע מיושבי הכפרים שהחליטו להילחם לצד אריסטובולוס להצטרף אליו במלחמה. וכך, בהתנהגות היאה למצביא טוב קנה את אהדת העם בנדיבות לבו ולא בהטלת מורא" (שם, 153). אחר כך שב לרומא ועימו אריסטובולוס ומשפחתו.

הורקנוס איפוא זכה בכתר שאמו יעדה לו, ומבחינת הציבור היהודי היה זה כמלוכה ללא כתר וביצור המעמד ההיסטורי של המשפחה החשמונאית. במקום אחר כותב יוסף בן מתתיהו את הדברים הבאים: " … ושלטון המלוכה, שהיה נתון קודם לכן למשפחת כוהנים גדולים (בית חשמונאי), נעשה משרת כבוד לאנשים מתוך העם" (קדמוניות היהודים יד, 77). כלומר, במלים אחרות – תואר סמלי חסר חשיבות.

נחזור לשאלת המאמר: האם ריב אחים היה זה שהביא להשתלטות רומית על יהודה?
והתשובה קצרה והחלטית – לא מניה ולא מקצתיה.
ראשית – תוכניותיה של רומא היו להשתלט ממילא על כל היקפו של אגן הים התיכון.
שנית – היה זה אך טבעי שיהודה תנוכס לרומא בעקבות כיבושה של סוריה.
שלישית – מרדנות אריסטובולוס כנגד רומא, בבחינת ירושה אגרסיבית של ממלכת בית חשמונאי, זכתה לתגובה רומית קשה, ולא היא שגרמה להשתלטות הרומית.
רביעית – הניסיון לתלות את נפילת יהודה בסוגיית ריב האחים, הינו ברות בסיסית, מכיוון ששום כוח שבעולם לא יכול היה לעצור את הרומאים ולהתמודד מולם.
חמישית – כיבושה של יהודה היה חלק אינטגרלי מרצונה של רומא לממש את חלום ה"Mare Nostrum" קרי "הים – (התיכון) – שלנו".

למען הגילוי הנאות יש להביא את ההבלחה הדוקומנטרית של יוסף בן מתתיהו בספרו האחר – קדמוניות היהודים בזו הלשון – "אסון זה (נפילת ירושלים ושאר התוצאות הקשות ביהודה ובכל ממלכת ינאי לשעבר) גרמו לה לירושלים הורקנוס ואריסטובולוס בריבם זה עם זה. שכן קיפחנו את חירותינו ונעשינו נתינים לרומאים והכרחנו להחזיר לסורים את הארץ שרכשנו בנשקנו לאחר שלקחנו אותה מהם" (קדמוניות היהודים יד, 77).

יצויין כי "פליטת קולמוס" זו אינה מופיעה בספרו מלחמות היהודים, ולא בכדי מכיוון שיוסף בן מתתיהו בא חשבון בספרו זה עם שתי הפיגורות המרכזיות –הורקנוס ואריסטובולוס, שכל אחת מהן, בזמנה ובהתנהגותה הביאה, לא את הכיבוש הרומי אלא את התמוטטותה של החברה היהודאית מלאחר ימי אלכסנדר ינאי ושלומציון. יוסף בן מתתיהו קיווה בסתר לבו כי עמדתו הפרגמטית כלפי הרומאים והמצב באזור בכלל ימנעו לעתיד לבוא את חורבן הבית השני, כפי שהוא נהג אישית בתקופת המרד הגדול.
בכל מקרה אין בהבלחתו הדוקומנטרית כדי להגות מן המסילה ולו אחד מן הגורמים שציינתי למעלה באשר למדיניות הרומית, תהא מדיניות ההנהגה באזור הנכבש, המנוכס, אשר תהא.
ורק נוסיף כי כל הפרשה מטעמים מובנים אינה מופיעה בספרות חז"ל.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

דילוג לתוכן