לקראת חיי אלמוות

אהרון האופטמן באחד המאמרים הטובים ביותר מפנטסיה 2000 (גיליון מס’ 7, יולי 1979) שלא נס לחו מאז * מה תהיינה ההשלכות של גלולת חיי נצח בטווח הקצר, הבינוני והארוך

“אי אפשר היה לתאר הרגשה זו במילים: כעת, לראשונה. נוכח בליין לדעת, כיצד חי האדם לפני גילוי ‘העולם-הבא המדעי.’ הוא נזכר בפחד הכבד, העמום, התמידי והלא- מודע מפני המוות, שליווה כל מעשה וחלחל בכל תנועה. האויב עתיק היומין, המוות, הצל שזחל בפרוזדורי תודעת-האדם כתולעת טפילה וחלקלקה, רות-הרפאים שרדפה אותו בימים ובלילות, שרבצה מאחורי פינות, הדמות מאחורי הדלתות, האורח הלא-נראה בכל משתה, הדמות הלא-מזדהה שנמצאה בכל מקום, תמיד נוכחת, תמיד מצפה –

לא- עוד

כעת, ירד מליבו משא כבד. אימת המוות נעלמה בדרך נוסכת שכרון, והוא הרגיש קל כנוצה. המוות, אויב וותיק זה הובס !”

כך מתאר הסופר רוברט שקלי בספרו ‘אלמוות בע”מ’ את הרגשת גיבורו, תומאס בליין, לאחר שעבר טיפול מסויים המעניק לו בעצם ‘כרטיס לעולם הבא’ – לחיי אלמוות.

חלום חיי-אלמוות הינו עתיק יומין, כימי האדם עצמו. סגולות לאריכות ימים היוו מאז ומעולם מקור פרנסה לרופאי אליל למיניהם, ומשלחות מחקר אין-ספור נדדו בקרב שבטים מסתוריים באזורים אקזוטיים, שאנשיהם נודעו באריכות ימיהם. התקדמותו המשמעותית של מדע הרפואה והכנעת המחלות שהפילו בעבד חללים רבים בדמי ימיהם, האריכה במידה רבה את תוחלת החיים הכללית, אך טרם האריכה באופן משמעותי את משך החיים המקסימלי של אדם בודד. ומעל לכל, טרם השיבה סופית על השאלה המטרידה מכל: האם המוות הינו בלתי נמנע ?

דומה כי בשנים האחרונות נעשים צעדים חשובים בדרך לפתרון השאלה, – ולדעת מדענים שונים יתכן שהתשובה עליה אינה בהכרח חיובית. ‘פטנטים’ כגון ‘ביטוח העולם הבא’, ‘השתלת תודעה’ וכו’, המצויים בספרו הנ”ל של שקלי עדיין לא נראים באופק אבל אין זה מן הנמנע שלרשות הדור הבא (ואולי עוד בימינו) יעמדו האמצעים להכפלה והשלשה של אורר החיים המקסימלי, והרי זהו הצעד הראשון לקראת חיי-נצח.

חלומות שווא? מדע בדיוני ? לא כך סבורים מדענים רבים בתחומי הגנטיקה, והגירונטולוגיה (חקר הזיקנה). לא כך סבורים גם אנשי מחלקת לימודי העתיד באוניברסיטה של יוסטון’ ארה”ב, אשר הזדרזו וערכו תחזית ראשונית על השפעותיה האפשרויות של ‘גלולה נגד זיקנה’ על החברה האנושית בטווח של חמישים שנה מיום ההמצאה המהפכנית. (התחזית המאלפת מובאת בסוף מאמר זה).

למרות המחלוקת שקיימת בקרב החוקרים בדבר אופן ההגשמה בפועל של משימת ‘הריגת המוות’ נראה כי לפחות קיימת הסכמה כללית במספר נקודות. נקודות אלה מסוכמות בקצרה בספרו של אלפרד רוזנפלד, עורכו לשעבר של המגזין ‘לייף’, “הארכת חיים”.

א. קיים בקרבנו ‘שעון הזדקנות’ בר זיהוי, תבנית גנטית המכתיבה את הזדקנותנו ומותנו – וגם את קצב ההזדקנות.
ב. יש לנו סיכוי מצויין לגלות את מיקומו (ויתכן יותר ממקום אחד) של אותו שעון ביולוגי בגופנו, וכן את טיב מנגנוני פעולתו – וכיצד להתערב בהם לתועלתנו.
ג. כל זה עשוי להתרחש לא בעוד מאות שנים אלא כיום, אם רק תתאפשר עריכת המחקרים.
ד. אי לכך, עשויה הזיקנה לעבור מן העולם הזה.

מה מניע את המדענים להשמיע דעות אופטימיות שכאלה? ד”ר פול סיגל, חוקר המחלקה לפיסיולוגיה באוניברסיטה של קליפורניה, ברקלי, מפרט בין היתר את הדרכים הבאות להארכת חיים, דרכים המתבססות בעקרון על ידע שהינו בהישג ידנו כבר כיום.

1. השתלות שיאפשרו החלפה מתמדת של אברים בלויים “עד לנקודה שבה ‘אנחנו’ עדיין מצויים שם, אך כל גופינו חדש לחלוטין.”
2. תותבנות (תעשיית אברים תותבים) ו’ק’יבורג’ (אורגניזם קיברנטי) , כלומר קומבינציות אדם-מכונה, או מה שמכונה בשם הפופולרי ‘האדם הביוני.’
3. שחזור אישיות באמצעות ‘רביית בתולין’ (שכפול גנטי מתוך תאי גוף של גבר או אישה שלא בדרך של רבייה מינית).
4. דגנרציה – תחיית רקמות, תהליך שבו מאולצים הגנים ע”י התערבות מבחוץ להפעיל את מנגנון הצמיחה המחודשת של תאים ורקמות.

עוד בשנת 1962 הכריז ד”ר ברנרד שטרלר, פרופסור לביולוגיה באוניברסיטה של דרום קליפורניה, ואחד הלוחמים הבלתי נלאים במוות, שלא יעבור זמן רב עד אשר יבין המדע את תהליך ההזדקנות ואז לא יהיו עוד בעולם “שברי-כלי אנושיים, חסרי שיניים, מקמיטים, חסרי דעה – ובעלי גוף כשל דוריאן גריי”. בהעדר ההזדקנות, טען שטרלר, עשויים חייו של צעיר בריא בן 21 להימשך עד אלפיים שנה.
כיום ידוע שהאטת קצב חילוף החומרים עשוייה לעכב את ההזדקנות. בדרך כלל, ככל שמהיר יותר עצב חילוף החומרים אצל בעלי החיים, כך תקצר תוחלת חייהם.

התגובות הכימיות המלוות את תהליך חילוף החומדים גורמות לשחיקה ולבלאי. ידוע שהורדת הטמפרטורה מאיטה את חילוף החומרים, וד”ר שטרלר מאמין ש”הורדה מעטה מאוד של חום הגוף, פחות משתי מעלות צלסיוס, עשויה להוסיף כשלושים שנה לחיי האדם.” הורדת חום שכזאת איננה בלתי אפשרית. באמצעות משוב (פידבק) ביולוגי ניתן להתאמן ולהגיע לכלל שליטה בחום הגוף – כפי שאכן עושים יוגים מסוימים בהודו, המורידים את חום גופם בערך במעלה עד מעלה וחצי. גם סמים המסוגלים להוריד את חום הגוף מצויים כיום בהישג יד.

החוקר ריצ’רד קטלר מהמרכז לחקר הזקנה, מציע להחדיר מתקן מסויים לכלי הדם הסמוכים להיפותלאמוס (המקום בו מבוקר חום הגוף), שיגיב לקרינת יחידת מיקדו-גל שתמוקם בהדר השינה. בלילה, בשעה שקצב חילוף החומרים של הגוף נמוך, יגרום המתקן לגוף לחוש כביכול שמידת חומו גבוהה מדי, וההיפותלאמוס ינמיך את חום הגוף במעלה או שתיים.

בבוקר ינותק המכשיר אוטומטית. המשתמש לא יסבול מכל טרדה, אך יוכל להכפיל את משך חייו… למעשה, ידוע מעולם החי, שבעלי החיים השוקעים בתרדמת – חורף (שבמהלכה מואט קצב חילוף החומרים שלהם במידה רבה), מאריכים ימים לעומת בעלי חיים שלא ניחנו בתכונה זו. על בני האדם ללמוד לחרוף…

הקפאה עמוקה (מינוס 200 מעלות צלסיוס בערך) משמשת זה מכבר כאמצעי לשימור גוף-אנוש. ההקפאה ננקטה במספר מקרים שבהם מדע הרפואה נכשל בריפויה של מחלה אנושה, בתקווה שבבוא היום יושב הגוף לחיים (ראה ‘מבזקים קוסמיים’ בגליון זה). בספרים ‘לא עוד מוות’, פרי עטם של סופר המדע ג’ואל קורצמן והגנטיקאי פיליפ גורדון טוענים המחברים שיש להקפיא את הגוף לפני המוות ממש, וזאת עקב הבעיות המהותיות הכרוכות בהקפאה והפשרה של גוף מת. בגוף חי ניתן למנוע את הניוון באמצעות וויסות הפרשת ההורמונים, כדי להתאימו להלם ההקפאה וההפשרה. רוברט פרהודה, עתידן ויועץ של נאס”א, חוזה שיטת שימוש ב’דם’ פלואורו-פחמני, מכונות כלייה ולב-ראות, גאז קסנון ומיקרו-גלים במסגרת תהליכי ההקפאה וההפשרה.

מובן מאליו שהקפאתם של אנשים חיים מחייבת תמורות מרחיקות-לכת בהשקפות המוסריות והמשפטיות של החברה. בתמורות שכאלה תלוי גם יישומם של רעיונותיו של ווילארד גיילין, פסיכיאטר ונשיא המכון לחברה, אתיקה ומדעי החיים, בניו-יורק. לדבריו, מדי שנה מתים כ-900 אלף איש (בארה”ב), כתוצאה מיציאתו מכלל שימוש של אבר בודד. ניתן להציל אנשים אלה על ידי השתלת אברים שיילקחו מ’גופות חיות’ – אנשים שמתו עקב פגיעה חסרת תקנה במות, אך גופם נשמר בחיים באופן מלאכותי באמצעים מכאניים. כך יעמדו לרשות המנתחים “חוות גידול אברים’, שיספקו את כמות ה’חליפים’ הנדרשת. (רעיון מקפיא דם… אך הרי גם המונת ‘מקפיא דם’ עצמו יצטרך, כנראה, לשנות את משמעותו מסיבות מובנות…)

גם בשטח התחליפים המלאכותיים, ‘הביוניים’, נעשתה התקדמות ניכרת, בעיקר בזיעור מתקנים ובפיתוח חומרים סינטטיים חדשים. קורצמן וגירדון חוזים “גוף ביוני מושלם כמעט, בשלב זה או אחר בעתיד הקרוב.” כבר כיום מעמידה כידוע הטכנולוגיה הביונית לרשותנו קרניות ועדשות מלאכותיות, מעיים מלאכותיים בעלי יכולת הזנה אינפוסיבית כדוגמת הטבעיים, זרועות ביוניות משוכללות, עצמות ירך וברכיים סינטטיות, ועוד כהנה וכהנה.

במקביל לפיתוח התחליפים המלאכותיים והטבעיים לאברי גוף בלויים, נעשים מאמצים לחקור את תהליכי הרגנרציה – הצמיחה המחודשת של איברים ורקמות – אותו תהליך מופלא האחראי לצמיחתם המחודשת של זנבות אצל לטאות, זרועות אצל כוכבוני-ים, וגפיים אצל סלמנדרות.

לרוע המזל, ניחן האדם ביכולת מוגבלת מאד של הצמחה מחודשת של רקמות. אך אין בעובדה זו כדי לייאש מדענים כדוגמת דן נויפלד, מאוניברסיטת ג’ורג’ וושינגטון, המאמין שלא ירחק היום בו יוכל האדם להצמית מהדש יד או רגל אבודה, בעיקבות טיפול אלקטרוכימי מתאים. עובדה מאלפת ומעודדת הינה כושרם המסתודי (עדיין) של תינוקות להצמיח מחדש באופן ספונטני קצות-אצבעות פגועות. לעכברים יש אותה יכולת נמוכה של הצמחה-מחדש כמו לבני אדם, אך האורטופד רוברט בקר מניו-יורק הצליח בעזרת גירויים חשמליים ‘ללמד’ עכברי מעבדה להצמית מחדש חלקים ניכרים של גפיהם הקטועות.

מהצמחה מחדש של אברים אנו צועדים צעד אחד נוסף, לעבר ההצמחה הטוטאלית שכפול הגוף כולו מתוך תאי הגוף הישן – כלומר חיי אלמוות, הלכה למעשה. דבר זה נראה עדיין דמיוני למדי, אך הרבה פחות מכפי שהיה בעבר. חסידי הרעיון מפנים את תשומת ליבנו לקורות תאי גופה של גברת הנריאטה לאקס, שנפטרה מסרטן בגיל31, בשנת 1952. מספר תאים מהגידול הסרטני שבצווארה הוסרו אז על ידי הביו לוג ג’ורג’ גאי, והם ממשיכים לגדול ולהתחלק עד עצם היום הזה במעבדות שונות. עד כי משקלם הכולל עולה כיום על משקלה של גברת לאקס המנוחה… אמנם הניסויים בתאים אלה נועדו לשמש לחקר נגיפים ואיש אינו מאמין ברצינות שניתן יום אי-פעם לשחזר את גברת לאקס מתוכן אך הרעיון כשלעצמו אינו נראה, תאורטית לפחות, בלתי מתקבל על הדעת.

ככל שמתעצם הידע אודות המבנה הגנטי של החיים, גוברת ההכרה בקרב הביולוגים שההזדקנות אינה תוצאה של ‘שחיקה’ איטית של כל אברי הגוף( אלא שייתכן שהיא נובעת מתכנית גנטית, המוצפנת יחד עם כל יתר הוראות החיים, בתומר התורשתי – ד.נ.א. השאלה הגדולה בעינה עומדת ‘האם אנו ‘מתוכנתים’ למות? האם קיים ‘שעון-מוות’, ה’מכבה’ את הגנים אחד-אחד ? או שמא הטבע הינו פשוט אדיש לגורלנו אחדי שמילאנו את תפקידנו בהבטחת המשך קיומו של המין ? או אולי כוללת בתוכה תכנית הגדילה וההתבגרות המינית גם תהליכי לוואי, הפוגעים, בטוח ארוך, בבריאותנו?

גם בקרב המאמינים ב’שעון’ קיימים חילוקי דעות באשר למיקומו. יש הסוברים שהוא מצוי כבר ברמה התאית – שהרי יש גבול ליכולתו של תא בודד להתחלק (אם כי יש חוקרים שהצליחו להגביר יכולת זו באמצעות טיפול הורמונלי מתאים). לעומתם יש חוקרים הסוברים שתאים מסויימים עשויים לחיות לנצח, ושתכנית ההזדקנות מוצפנת באבר מוגדר, כמו מערכת ההיפוטלאמוס, או בלוטת יותרת-המוח, האחראית על הפרשת הורמונים חיוניים. הושגו, כידוע, הישגים מרשימים בהשבת כושר הפוריות לחיות מעבדה באמצעות טיפול חשמלי באברים אלה.

לעומת אלה המאמינים בגזירת המוות חבלתי נמנע, קמים אנשים כמו ריצארד קטלר (חוקר בכיר ב’תכנית לביוכימיה השוואתית של הזדקנות יונקים’), וטוענים שאין כל תוכנית גנטית המכתיבה את המוות, אלא להיפך – קיים פוטנציאל לאורך חיים בלתי מוגבל.

לדבריו סביר מאוד שההזדקנות מבוקרת על ידי גנים מעטים יחסית, שאותם אנו יכולים לגלות ואף לווסת את פעולתם. למסקנה אופטימית זאת הגיע קטלר לאחר מחקר קפדני באבולוציה של משך חיים ארוך אצל בני אדם. מסתבר כי חיינו התארכו באופן מהיר כל כך, בהשוואה לאבותנו דמויי-הקוף, עד שקשה להניח שיותר ומגנים ספורים יכלו להשתנות במהלכה של תקופה קצרה כזאת. (‘קצרה’ במונחי אבולוציה כמובן)” אי לכך מסיק קטלר, שרק גנים מעטים מבקרים את תהליך ההזדקנות.

הוא מאמין שהאטת התהליך איננה משימה בלתי אפשרית. הדבר ייעשה ראשית בעזרת טיפול ביוכימי במערכת ההפרשה הפנימית, ומאוחר יותר, לכשנדע יותר אודות התהליך, באמצעות הנדסה גנטית.- הטיפול עשוי לגרום לעיכוב ההתפתחות, כך שאדם יגיע לבגרות מינית בגיל 28, לשיא גידולו בגיל 45, ולגיל העמידה בהיותו בן 120. הברכה ‘עד 120′ תיחשב בלי ספק לעלבון גס). “אני סבור,” צופה ריצ’ארד קטלר, “שבתוך עשר שנים, בתנאי שנרכז את מאמצינו בלימוד דרך הטיפול בווסתי ההתפתחות נוכל להאיט את תהליך הוקנה.”

בעיה קשה יותר מעיכוב ההתפתחות הינה שמירה על רמה נכונה של נוגדני השחיקה והבלאי הטבעיים של הגוף. מכיוון שטיפול בגנים האחראים על מנגנון ההתנגדות באמצעות הנדסה גנטית הינו עדיין מסובך מדי’ מציע קטלר ‘קיצור דרך’: להערים על התאים בעזרת מעין ‘תרכיב-נגד -זקנה’ להזריק מעט חומר של ‘הזדקנות מזוייפת’ שתגרום לגוף לשנות את רמת אנזימי ההגנה. אפשר לפתח גלולה שלאחר בליעתה תפעפע אל התאים ותגרום להם לאזעקת שווא בדבר הרס של הד.נ.א., כביכול. כתגובה יעלו התאים את רמת האנזים המתקן את הד.נ.א, ויתאימוה לצרכי הגוף שחייו התארכו.

קטלר גם מעיז ומנסה להזות את טיבו של אותו ‘הומו-לונגוס’, ‘האדם-ארוך- החיים’, העתידי: “אני משער שיהיה זה טוב לא רק להכפיל את אורך החיים המקסימאלי של האדם, כי אם גם את גודל מוחו. אף כי הכפלת גודל המוח לא תביא בהכרח לשיפור איכותו, היא עשוייה אולי, בספקה עודף רב של תאים, לדחות את פגע הסניליות.”

מתי נוכל להגשים הלכה למעשה את כל הרעיונות הללו ? האם אכן צפוייה גלולת אל-זקן’ עוד בימינו אנו? “אם הארכת הח יים תוגדר כעדיפות לאומית כמו תכניות החלל,” אומר ד”ר פול סיגל, “אם האמריקנים, הרוסים והיפנים ישתפו פעולה, אם תוכרז מתקפה של 200 מיליארד דולר כנגד הזקנה והמוות, יוכל הדבר להניב תוצאות דרמטיות בתוך חמש שנים. רק 200 מיליארד דולרי מאות מדענים ואלפי טכנאים – ואנו עשויים למחוק את המוות מעל פני האדמה. מבצע שכזה לא יעלה יותר מהוצאות האחזקה של בתי אבות..”

אם התקציב והאמצעים המבוקשים על ידי ד”ר סיגל לא יימצאו בעתיד הקרוב, הרי שזה יהיה לא במעט בגלל התנגדות מודעת ולא מודעת לעצם קריאת התגר על המוות. הוגה הדעות פ.מ. אספנדיארי (שרעיונותיו הוזכרו כבר בגליון מס’ 3) מאמין בהתלהבות בחיי אלמוות, ומתייחס לבעיה זאת:”התנגדות רבה להארכת החיים מוצגת בצורה שאלות בדבר פיצוץ האוכלוסין, תעסוקה, אמצעי קיום לכולם וכו’. אך זוהי בעיה פתולוגית. אחרי עידנים שבהם ‘תוכנתנו’ לקבל את המוות כמובן מאליו, לפתע אנו מגלים שיכול נוכל לו… הרעיון מפחיד אותנו. אנחנו עדיין לא בנויים לכך, אך עם השתחררותנו מכבלי הדת, רגשי אשמה ושמרנות, ננוע לעבר אוריינטציית החיים.”

ואכן, שאלת המפתח היא לא האם הארכת החיים אפשרית, אלא האם היא רצויה, וכיצד תשפיע על המין האנושי. ולפני שתקראו את תחזיתם של חוקרי אוניברסיטת יוסטון באשר לסוגיה זו, נוכל ן רק לאחל לכם, הקוראים, עד מאה ועשרים. (בינתיים…)

התחזית המובאת להלן הינה פרי עבודתם של 31 תלמידי-מתקר במחלקת לימודי-העתיד באוניברסיטה של יוסטון קליר לייק סיטי. התוקרים ניתחו את הדוחות העוסקים במחקר השוטף כנושאי אלמוות, ואתר כך בנו תסריטים הצופים את השלכותיה של הארכת חיים דרסטית על התברה האנושית.

שנה אחת אחרי תחילת השימוש בגלולה נגד הזדקנות

אישיות הפרט:קיימת קשת רחבה של תגובות לגלולת ‘אל זקן’ רוב האנשים מאושרים ואחדים שרויים באופורה, אך מיעוט די גדול שרוי במבוכה, ביחוד בעלי אמונה דתית עזה. מופצות שמועות על תופעות לוואי פיסיולוגיות, דבר המגביר את הספקנות.

חיי משפחה:דעות שונות בנוגע לבטיחות או היעילות של הגלולה מגבירות את המתחים בתוך המשפחות. קצב הגירושין עולה, שכן הזוגות ממאנים לחיות יחד לנצח, אך גם קצב הילודה עולה, שכן הורים הצופים הטלת הגבלות על לידות חדשות מחליטים להקדים ולהוליד את ילדיהם.

חינוך:דמורליזציה בקרב המחנכים, שכן הם מבינים שאין עתיד למבנה המסורתי של קהל הלקוחות שלהם, של ילדים ובוגרים.

חיי רוח:דתות מסורתיות מכריזות מלחמה כנגד הגלולה, אף כי קבוצות פרוטסטנטיות מסוימות מנסות להשלים עימה. באמצעי התקשורת מתנהלים ויכוחים מרים על הגלולה, על משמעות החיים ועל העולם הבא. אחרי תקופה קצרה של התחזקות הדת, חלה ירידה במספר המאמינים.

תעסוקה וכלכלה:על הכלכלה מאיימת אי-יציבות. עולם העסקים אחוז תזזית בנסותו לבדוק מה פירושה של הארכת החיים לגבי השוק ומוצרי הצריכה. יש מועסקים הנוטשים את משרותיהם, ויש הנאחזים בהן בעקשנות, בעת שמעסיקים קשוחים ומרחיקי ראות מנסים לסלק את חסרי התועלת. שיעור האבטלה עולה לשמונה אחוזים.

ממשל לאומי:ברור לכל שעל הממשל למלא תפקיד נכבד בטיפול באי סדירויות הנגרמות על ידי גלולת אל-זקן. הממשל ממהר להשתלט על הפצת הגלולה (אך לא על ייצורה) ולמנוע נסיונות של פקידים בכירים לקנות להם חזקה על עמדותיהם.
בעיות רבות אותרו והוחל בדיונים בהן: האם להתיר את השימוש בגלולה לפושעים מועדים, חולי רוח או אפילו חיות בית; כיצד לאכוף את מגבלת הילודה; כיצד לפתור את בעיית התעסוקה והפרישה.

עשר שנים אחרי תחילת השימוש בגלולה נגד הזדקנות

אישיות הפרט:כאשר למעשה הכל משתמשים כבר בגלולת אל-זקן, דומים הבוגרים של חברה זאת למתבגרים של ימי טרום גלולה, בהיותם הפכפכים, מופנמים, חסרי מנוחה ומתחבטים בתכלית ובניכור. לעיניהם נפתחו אופקים חדשים, אך אין הם בטוחים כיצד למלא את החלל הגדול שלפניהם. על פי רוב הם פחות תוקפנים מאשר קודם, אך חלק מהצעירים מתעבים את המבוגרים ההופכים צעירים. מספר ההתאבדויות הולך ורב, ועובר שיא שלא יושג עוד לעולם.

חיי משפחה:אין כל ספק שהמבנה המשפחתי המסורתי מתמוטט. קצב הגירושין עולה, הנישואין הופכים לבלתי מקובלים ומופיעות התקבצויות אמופריות הרבה יותר. מאחר שמספר הילדים למשפחה נקבע על ידי מדיניות (אך עדיין לא על פי חוק), תלוי מספר הלידות בפועל ברצונם הטוב של הצעירים.
חינוך מערכת החינוך מגלה יעדים חדשים, כי עליה לשאת בעיקר נטל המעבר מחברה בת-תמותה לבת-אלמוות. הדגש מועבר מהילדים אל המבוגרים, ומתוכניות לימודים לקראת תואר, לקורסי הכנה לקריירה מקצועית ולחוויות פנאי.

חיי רוח:הדתות המאורגנות והממוסדות נתקלות ביחס כללי של בוז, ומתחסלות. גוברת ההצטרפות לקבוצות דתיות המקדשות את העצמי או את הסביבה.

תעסוקה וכלכלה:הכלכלה מואטת. הייצור הופך אוטומטי יותר ויותר, ככל שקשה לטפל בכוח העבודה. אמנם האבטלה רבה, אך כמוה גם ההעדרות מהעבודה. מוסר העבודה ירוד והיוזמה האישית נמוכה. תוכניות פנסיה מקבלות היתר להתפרק.

ממשל לאומי:עדיין רב אמון הציבור בממשל. הדילמה העיקרית היא בהחלטות הקשות על מי שלא יקבל את הגלולה. ההכרעות בדבר הגבלות ילודה חוקיות עדיין נדחות, אף כי הנושא נדון בהתמדה. הממשל מאשר את כל תוכניות הפרישה ומתחיל ליטול אחריות על שוק העבודה.

עשרים שנים אחרי תחילת השימוש בגלולה נגד הזדקנות

אישיות הפרט:עדיין קיימת רמה נמוכה של מצוקה ואי-שביעות-רצון, אך בקרב הרוב הוקלו המתחים. הסתייגויות רפואיות ודתיות – מהגלולה נעלמו לחלוטין. הפרט ניחן בשקילות-דעת וזהירות. יש מעט מאוד תחרות ונטילת סיכונים.

חיי משפחה:קץ המשפתה מתרחש ובא, שכן פתות מ25%- מהאוכלוסייה באים בברית הנישואין. גוברת הפופולריות של קבוצות ‘נוזליות’ בנות 2 ו עד 30 בוגרים. הילדים, שמספרם מועט ביותר, זוכים ליחס של פינוק, ונשמרים מכל משמר.

חינוך:חינוך מתמיד הינו אופנה מקובלת, והקורסים פתוחים לכל; קורסים למקצועות חדשים, לפעילות פנאי ובילוי, להעמקת דעת. ידע ומידע חדשים נוצרים בקצב מהיר מכפי שהיה אי פעם, שכן חיי סטודנט מהווים מוקד משיכה לרבים, ומאחר שהמחשבים יכולים לבצע את מרבית העבודה השיגרתית של חיפוש מקורות וסקירת ספרות.

חיי רוח:הגברה בלתי רגילה של תשומת הלב לסביבה, בעקבות התגברות המודעות לכך שדור זה ודורות העתיד הינם אחד, ושכדור הארץ הוא משכנם לנצח. המסירות לסביבה מגיעה למימדים כמעט דתיים.

תעסוקה וכלכלה:התרצר הלאומי הגולמי עולה בפחות מ1% לשנה. הייצור כה ממוכן עד כי הדרישה לכוח עבודה יורדת בתלילות. האבטלה נשלטת ומבוקרת ע”י הממשלה. מכיוון שהכל חייבים לעבוד, אך היצע העבודה מצומצם, רוב האנשים עובדים 10 שעות בשבוע 8 חודשים בשנה, עם חופשה בת 4 חודשים. אף כי אי אפשר להגיע להתאמה מושלמת בין המשרות לבין הנטיות האישיות, הרוב שבע רצון מהמערכת.

ממשל לאומי:הממשל הפטרנליסטי עדיין נהנה מתמיכה רחבה. ההחלטה לכלול בגלולה גם אמצעי מניעת-ילודה נאכפת בהצלחה. ניהול התעסוקה הוא מחוייבותו העיקרית של הממשל, בעקבות ביטול משרד ההגנה. הממשל מתכנן לראשונה וזבנית כלכלית למאה שנים, המבוססת על כלכלת מצב-מתמיד.

חמישים שנה אחרי תחילת השיחוש בגלולה נגד הידקנות

אישיות הפרט:בעודם בעלי תודעת בטיחות וזהירות, עוסקים האנשים פחות בבחינה עצמית מאשד קודם. בדרך כלל הם שבעי רצון וסקרנים במידת-מה.

חיי משפחה:המשפחה נעלמה הלכה למעשה. חיים משותפים בקבוצות נפוצים ביותר, והקשרים בקבוצות אלה הינם עזים, אך קצרי ימים ובלחי מאולצים.

חינוך:החינוך אינו רק ממומן אלא גם מנוהל ישירות ע”י הממשלה הפדרלית. שרותיו נמשכים כמקודם, אך מתעלים לרמות לימוד חסרות תקדים.

חיי רוח:הסביבה זוכה עדיין להוקרה מתמדת, אך תשומת הלב מופנית שוב אל היקום כולו, שמקורו והתפתחותו מובנים סוף סוף.

תעסוקה וכלכלה:אף כי ההכרזות על כך ושמעו כבר מימים ימימה, הגיעה האוטומוציה רק עתה לדרגת תחכום כה גבוהה עד כי התפשטה מהייצור אל הניהול. הכלכלה, שעליותיה וירידותיה הן מזעריות, מתופעלת במידה רבה על ידי מחשבים. האנשים אינם עושים כל עבודות שגרה, אלא מכינים ידע חדש המוביל לשיפור המערכות.

ממשל לאומי:עם פיתוחן של מערכות מחשבים היכולות לנהל פעולות ממשלתיות, הפכו מרבית האחריויות הממשלתיות לשגרה. תחום אחד הזוכה עדיין לתשומת לב אנושית הינו פיתוח אמצעי בילוי חדשים. אנשים מביטים בנוסטלגיה על הממשלה, שנוכחותה נחלשת והולכת.

פלטפוס

עוד בנושא באתר הידען:
סדרת “אריכות ימים” מאת ד”ר רועי צזנה
אריכות ימים – חלק ראשון: הדרך לחיי נצחחלק שני – האבולוציה שהרגה אותי
לעצור את המוות – חלק שלישי בסדרת ,אריכות חיים”: הרעב לחיים
אריכות ימים, חלק 4 כשהנשימה הורגת: רדיקלים חופשיים והזדקנות
להרחיק את המוות: תיאוריית הטלומרים. מאמר חמישי בסדרת אריכות הימים