אריות על הסף

החתולים הגדולים מתאוששים במפתיע – אבל רק אם מגנים עליהם מאחורי גדרות. מה צריך לעשות כדי להשיג תוצאות טובות יותר?/ג’ייסון ג’ גולדמן

הכתבה מתפרסמת באישור סיינטיפיק אמריקן ישראל ורשת אורט ישראל

בקיץ 2015 כַּבָש אריה מת אחד, סֶסיל, את כותרות החדשות. הצַיִד הספורטיבי כרוך אמנם בהסתבכויות כאלה, אבל ציידים עשירים חמושים ברובים גדולים אינם הבעיה הגדולה ביותר הניצבת בפני האריות, בני המין הביולוגי Panthera leo. על פי ההגדרות, האריות מצויים בסכנת הכחדה. הם סובלים מהצטמצמות של בתי הגידול שלהם, התמעטות הטרף, הֶרֶג כנקמה על קיפוח חיי אנשים וחיות משק אם נטרפו באמת או אם רק היה חשד לכך, ציד בלתי חוקי לצורכי רפואה מסורתית ועוד. באפריקה מצטופפים החתולים הגדולים האלה בשטח שגודלו רק 17% משֶטח המחיה שלהם בעבר, ורק אוכלוסייה אחת שורדת במקום אחר בעולם, והיא מבודדת בהודו. מחקר חדש מגלה שאף על פי שמצבם של האריות באפריקה נראה חמור, יש מקומות שבהם החתולים האלה משגשגים דווקא. אבל סיפורי ההצלחה האלה מסובכים יותר מכפי שנראה לכאורה, ורווחתם העתידית של האריות באפריקה לא תושג במחיר נמוך.

אף שמלך החיות נחקר די הרבה, רוב המחקרים התמקדו באוכלוסיות מסוימות ולא במין כולו, שנשארו ממנו רק כ-20,000 פרטים. אבל שילוב נתונים מן המחקרים האלה, מאפשר כעת לחוקרים לבחון במבט כלל־יבשתי את מצבו של הטורף המסמל את אפריקה יותר מכול. במחקר האחרון מסוג זה, קבוצת חוקרים בראשות הַנס בַּאואֶר, זואולוג מאוניברסיטת אוקספורד, ליקטה נתונים מסקרים שנעשו ב-47 אוכלוסיות של אריות ב-20 השנים האחרונות. הם מצאו שכל תשע קבוצות האוכלוסייה של אריות במערב אפריקה, למעט אחת, מצטמצמות במידה ניכרת (וייתכן ששתיים מהן כבר נכחדו). גם מצבם של האריות במזרח אפריקה אינו שפיר. האוכלוסייה בסֶרֶנְגֶטי היא הקבוצה הגדולה היחידה במזרח היבשת שהתחזיות בעניינה נוטות לצד החיובי. לפי הניתוח, הסבירות שאוכלוסיית האריות במערב אפריקה תקטן בחצי תוך 20 שנה היא 67%. ואילו הסבירות לכך במזרח אפריקה היא 37%.

ניתוח הנתונים גילה גם ניצוץ של תקווה: רוב האריות בדרום אפריקה משגשגים. בחלק זה של היבשת “סביר מאוד שאוכלוסיות האריות ישמרו על גודלן,” אומר קרייג פּקר, מומחה לאריות מאוניברסיטת מינסוטה שפיקח על המחקר שהתפרסם בדצמבר 2015 ברשומות האקדמיה הלאומית למדעים של ארה”ב (PNAS). למה? מפני שהם חיים במדבריות מרוחקים מאוד וקשים ליישוב ולכן בני אדם אינם מסכנים אותם, או שהם מוגנים בשמורות ובגנים מגודרים.
אפילו לשמורות מגודרות קטנות יש ערך מבחינת שימור המין, אומר פיטר א’ לינדזי, חוקר מארגון הגנת הסביבה Panthera שלא השתתף במחקר. “כל שטח שנצליח לעשותו מוגן יכול לתרום לשימור. לכן כל המוסיף הרי זה משובח,” הוא אומר. הגדרות מאפשרות לאריות ולבעלי חיים אחרים לשרוד בפיסות שטח קטנות. בלעדיהן היונקים הגדולים לא היו מסוגלים להתקיים בשטחים האלה בלי לבוא במגע עם בני אדם, עם חיות משק ועם חקלאות. במקומות רבים, ארגוני ההגנה יכולים לעבוד על שיקום אוכלוסיות בעלי החיים, רק בזכות ההבטחה לקהילות המקומיות שהגדרות האלה ישמרו על ביטחונן.

אבל לא כל הביולוגים סבורים שגדרות הן הפתרון שיציל את האריות. אריות מסוגרים תורמים רק “תרומה מוגבלת לתפקוד המערכת האקולוגית,” כתבו באואר ועמיתיו במחקרם. האין הגידור הופך את הנוף לגן חיות משודרג ואת האריות לאטרקציה תיירותית יקרה?

אם האזור המגודר נרחב דיו – גודלו של פארק קרוגר בדרום אפריקה, המגודר רובו, הוא כגודלה של מדינת ניו ג’רזי בערך – האריות עדיין יכולים למלא את תפקידיהם כטורף־על ולווסת את המערכת האקולוגית מפני שהם מגבילים את גודל אוכלוסיות האנטילופות, התאו ומפריסי פרסה אחרים, וזה עוזר לשמור על חברות הצמחים. אך אף על פי שבני אדם הם שתחמו את השטח, “אין ספק שפארק קרוגר הוא מערכת אקולוגית של ממש שתהליכים אקולוגיים אמיתיים מתרחשים בו,” אומר פקר.

אם השמורות באפריקה היו ממומנות היטב כמו פארק ילוסטון, הן היו יכולות לטפל באוכלוסיות אריות בגודל ממוצע של כשני שלישים מן הגודל המרבי באותו שטח – עליית מדרגה לעומת המצב הנוכחי.
אבל מרבית האזורים המגודרים קטנים בהרבה. “אם מגבילים חיות־בר לאזורים מגודרים קטנים ומוגנים, צריך לנהל את האזורים האלה באופן אינטנסיבי למדי, כי הדינמיקה של האוכלוסייה קצת משתוללת,” אומר לינדזי. “והסיבות לכך אינן מובנות היטב.” הניהול האינטנסיבי כולל השתלה של אמצעי מניעה הורמונליים בנקבות כדי למנוע התפוצצות אוכלוסין ולכידה והעברה של פרטים לשמורות אחרות כדי לקיים שונות גנטית. אם לא מעשירים דרך קבע קבוצה קטנה של אריות בגֶנים חדשים, הם עלולים לסבול מתופעות הנובעות מרביית שארים, והאוכלוסייה עלולה לקרוס.

ההתערבות הזאת מסייעת, אבל אינה פותרת הכול. “קהילת האריות בכללה צריכה להתאים את עצמה באופן מציאותי לסדרי העדיפויות שלנו ולסדרי העדיפויות של הקהילות [המקומיות],” אומר אנדרו ג’קובסון, חוקר מן המכון הזואולוגי הבריטי. גדר לא תועיל, לדוגמה, במקומות שבהם היא תפגע בנדידת בעלי חיים, כמו הגנו, הנודדים על פני הסֶרֶנְגֶטי בכל שנה בעקבות הגשמים.

ואחת היא אם חוקרי האריות ניצבים בצד זה או זה של גדר המחלוקת, רובם מסכימים שעתידם של אריות אפריקה תלוי בדולרים יותר מאשר הוא תלוי בגדרות. שמורות וגנים רבים באפריקה מתקשים להתקיים בגלל חוסר תקציב תמידי. לפי ניתוח שעשה פקר ב-2013, זול יותר להחזיק אריות בשמורות מגודרות. באזור מגודר תחזוקת האריות עולה כ-500 דולר לקילומטר רבוע (בלי העלות הגבוהה של הקמת הגדר), ולעומת זאת באזורים בלתי מגודרים 2,000 דולר מספיקים רק לקיום אוכלוסייה במחצית הצפיפות המרבית שהיא יכולה להגיע אליה. אבל ניתוח של סקוט קריל, חוקר מאוניברסיטת מונטנה מצא שבהשוואה של דולר מול דולר, ההשקעה באזורים בלתי מגודרים מסייעת למספר גדול יותר של פרטים.

ואכן, אם פקחי השמורות באפריקה היו ממומנים היטב כמו בפארק ילוסטון בארה”ב בכ-4,100 דולר לקילומטר רבוע, הם היו יכולים לטפל באוכלוסיית אריות בלתי מגודרת בגודל ממוצע של כשני שלישים מגודל האוכלוסייה המרבי באותו שטח – עליית מדרגה לעומת המצב הנוכחי. על אף הכספים המגיעים מתיירות אקולוגית ומצַיִד ספורטיבי המשמשים לשימור האריות באופן כללי, רק חלק קטן מן ההכנסות האלה מגיע בדרך כלל לשמורות.

במקומות שבהם אילוצים אקולוגיים אינם מאפשרים גידור יעיל, המימון חיוני לשם מתן תמריץ כלכלי לתושבי המקום שיאפשר להם לשאת בעלויות של חיים לצד הטורפים הגדולים, כמו אובדן חיות משק לאריות רעבים או הימנעות מרעייה באדמות השמורות. ואכן, אם טֶרֶף הבר של האריות נדחק מפני עדרי המרעה של אוכלוסיית אפריקה הגואה, לא תהיה לאריות ברירה אלא להתרגל לבשר בקר. וזה, בתורו, יכול להביא לעוד הרג של אריות כנקמה. האריות יילכדו אפוא במצב שבו הם מתעמתים באופן ישיר עם בני אדם מצד אחד וסובלים ממיעוט במזון מצד אחר. יש מערכות אקולוגיות שהגדרות יטיבו אִתן, ואילו אחרות מצריכות פרויקטים של הרגעת הסכסוך, אבל מאמצים כאלה דורשים כסף רב.

התובנות החדשות מתוות אפוא דרך להתקדם: האריות יוכלו להמשיך לחיות באפריקה כבביתם גם בטווח הארוך בתנאי שהקהילה הבין־לאומית תסכים לממן זאת. “אם רמת המימון של האזורים המוגנים באפריקה תוכל לעלות,” אומר לינדזי, “אין סיבה שהאזורים המוגנים של היום לא יכילו הרבה יותר אריות.”

ג’ייסון ג’ גולדמן הוא כתב מדעי מלוס אנג’לס. הוא כותב על התנהגות האדם ובעלי חיים, ביולוגיה של חיי הבר, אקולוגיה ושימור הסביבה בסיינטיפיק אמריקן, ב-BBC ובמגזינים אחרים. הוא השלים את הדוקטורט שלו בחקר הקוגניציה של עופות באוניברסיטת דרום קליפורניה. ערך את הספר בלוגים מדעיים: מדריך יסודי (הוצאת אוניברסיטת ייל, 2016). הוא גם חובב מושבע של דביבונים.