דפוס פאראנויה-פיכחון רצידיביסטי אצל שאול המלך

הריגת גולית בידי דוד היתה בבחינת פעולה שמנעה באיבה מלחמה פוטנציאלית בין ישראל לפלישתים. תוצאתו המיידית של אקט זה היתה ירידת המתח בעם וגל אופוריה שבא בעקבותיו ואשר הציף את המדינה כולה.

הריגת גולית בידי דוד היתה בבחינת פעולה שמנעה באיבה מלחמה פוטנציאלית בין ישראל לפלישתים. תוצאתו המיידית של אקט זה היתה ירידת המתח בעם וגל אופוריה שבא בעקבותיו ואשר הציף את המדינה כולה. השיא היה בשיר הלל לדוד שנחרת עמוק בתודעה ההיסטורית של עם ישראל וכפי שהכתוב מציין זאת "היכה שאול באלפיו ודוד ברבבותיו"(שמואל א י"ח 7).

האהדה והערצה להם זכה דוד בעקבות הריגת גולית, היו לצנינים בעיני שאול. הוא לא הרגיש עם זאת נוח, קינא בדוד והתעוררה בו תחושה כי הוא מאויים. בהזדמנות הראשונה שנקרתה בידו ניסה להרוג את דוד, אך לא הצליח בכך(שם 8- 12).

הקינאה הפכה מהר מאוד לפחד(שם 15). דרך ששאול ראה אותה כמעשית היא רציחתו של דוד בצורה סמויה.שאול מינה את דוד לתפקיד צבאי בכיר והטיל עליו לצאת למלחמה בפלישתים מתוך תקווה שהוא
יפול בשדה הקרב. תקווה זו לא התממשה.דוד ניצח את הפלישתים. פחדו של שאול מפני דוד התעצם וליווה אותו תקופה ממושכת(שם 17-29 ).היה זה למעשה פחד בלתי מבוסס. שאול לקה בפאראנויה.

הכתוב יודע לספר על חמישה מקרים,בהם מנסה שאול לחסל את דוד,אך כולם נכשלים. כל כישלון סופו התפכחותו של שאול והבנה כי שגה בהתנהגותו.קיים דפוס התנהגות שחוזר על עצמו פאראנויה-פיכחון, אראנויה-פיכחון,פאראנויה-פיכחון עד ששאול מתפכח סופית ועוזב את דוד לנפשו. מקרה ראשון כאשר יהונתן שכנע את שאול אביו לא להרוג את דוד בהזכירו את הריגת גולית ושאול אכן התרצה(שם י"ט 4-7). מקרה שני ,כאשר שאול הגיע לשמואל בנוית כדי לקחת את דוד, אך "תהי עליו גם הוא רוח אלוהים וילך הלוך והתנבא"( שם 20-24). מקרה שלישי היה במדבר מעון,כאשר תוך כדי רדיפה אחרי דוד,הגיע לשאול שליח ודיווח לו כי פלישתים פשטו בארץ והוא הפסיק את המרדף כדי לעצור אותם(שם כ"ג 25-38). מקרה רביעי היה בצורי היעלים. לדוד נקרתה הזדמנות להרוג את שאול. במקום להורגו,דוד קרע חלק ממעילו של שאול וכאשר זה האחרון החליט לעזוב את המקום מכיון שלא מצא את דוד,דוד קרא לו ושכנעו בשכל ישר כי אינו מעונין להורגו.שאול התרגש,פרץ בבכי ועזב את המקום בלי לפגוע בדוד(שם פרק כ"ד). מקרה חמישי היה בזיפים. כמו בצורי היעלים,דוד נכנס למחנה שאול. כשכל המחנה ישן,לקח משאול את החנית וצפחת המים, ובשיחה שהיתה מאוחר יותר ביניהם,פנה דוד לליבו של שאול ושכנע אותו שאין הוא מעונין במותו וכל אחד מהם פנה לדרכו(שם פרק כ"ו). מכאן ואילך שאול לא רדף יותר אחרי דוד והניחו לנפשו(שם כ"ז 4).
כדי לתפוש את דוד,שאול לא הסתפק בשליחת חוליות רצח לביצוע משימתו,אלא ביצע את המרדפים אישית תוך הזנחת תפקידיו הממלכתיים(להוציא את המקרה במדבר מעון),מה שמעיד על עומקה של הפאראנויה. אפשר להניח בסבירות די גבוהה שהיא היתה אפילו פתלוגית.דפוס ההתנהגות הרצידיביסיסטי של פאראנויה והתפכחות מעיד שיחסו של שאול כלפי דוד היה אמביוולנטי. מצד אחד שנאה ופחד עמוקים עד כדי נסיון לרצוח את דוד ומצד שני ברגעי ההתפכחות הבנה כי התנהגותו היא שגויה. מה שדוד עשה לשאול בצורי היעלים ובזיפים,הוא בבחינת טיפול בהלם. הוא הוכיח לשאול בצורה הבוטה ביותר,כי יכול היה לחסלו,אך בעצם לא היה לו שום מניע לעשות זאת. דרך טיפולו זו של דוד,שכנעה סופית את שאול כי פחדיו היו בלתי מבוססים והוא נרפא מהפאראנויה.

שיתוף ב print
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב twitter
שיתוף ב facebook

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

דילוג לתוכן