מאת דוד כהן
אנטי אייג'ינג דרכים לעיכוב תהליכי ההזדקנות; רפאל קרסו. הוצאת
אסיה, 242 עמ', 89 שקלים
ספרו של רפאל קרסו על הדרכים לעיכוב תהליכי ההזדקנות מנסה
להתמודד עם הנושא בשלושה מישורים. האחד: לנסות להעביר נאמנה את
העובדות, ההשערות והמסקנות מן השפה המקצועית לשפת פשוטי העם
מבלי לחטוא יותר מדי לאמת או לעוותה. השני: לקשר או לחבר את
הרפואה הקונוונציונלית עם הרפואה הלא-קונוונציונלית, או
ההוליסטית כפי שאוהבים לקרוא לה, והשלישי: לענות על השאלה האם
יש השפעה משמעותית, מוכחת, לחומרים שהמחבר מונה אותם, או האם
אין זה אלא "בלוף".
הספר מחולק לשלושה שערים. בשער הראשון הוא מטפל בהגדרות של
החיים והמוות, גישת התרבויות השונות להזדקנות, התיאוריות
השונות המנסות להסביר אותה, ניסיונות להאריך את החיים בעבר,
ועוד. הוא כותב על כמה מערכות אנטומיות, ותוך כדי כך גם מתעכב
על כמה טיפולים ספציפיים.
בשער השני, תחת הכותרת הלועזית שכתובה בעברית "אנטי-אייג'ינג",
יש פרקים על גיל המעבר (גם אצל גברים) וטיפולים הורמונליים, על
אורח החיים הבריא, שבו מוזכרים שוב ההורמונים, תוספי המזון
השונים, הסביבה המזיקה, המלחמה ברדיקלים החופשיים, פעילות
גופנית, מין, עישון ולבסוף הגוף והנפש.
השער האחרון הוא קצר למדי: פרק קצרצר איך להקשיב לגופנו, איך
פועלת המרפאה הפרטית של המחבר, וקטע קצר שבו הוא מתלונן שלא
מלמדים אותנו איך למות (המוטיב הזה חוזר ונשנה במקומות שונים
בספר, עם תוספת שלפיה גם מסתירים לנו את עובדות החיים).
לקביעתו של קרסו כי אנשים מופלגים בגיל מתים בשנתם אין אחיזה
במציאות. מיתה חטופה כמעט שעברה מן העולם מאז שהקרדיולוגים
משתילים קוצב לב. בקטע זה הוא גם כותב את ה"אני מאמין" שלו,
ומגדיר את עצמו: "מיסטיקן, מאמין ויהודי". לבסוף הוא מביא כללי
זהב מסכמים, מילון מונחים וספרות, ללא מראה מקום מדויק.
באשר למשימתו הראשונה של המחבר, הוא אכן הצליח לכתוב בשפה
פשוטה ובהירה. דימוייו מובנים לכל. הרפואה בכלל, והשיטות שהוא
נוקט בפרט, נלחמת נגד אויבי האנושות, הלוא הן המחלות הקטלניות
למיניהן. אחת ההצלחות הגדולות, כמובן, היא הארכת תוחלת החיים.
כאן המחבר חוטא קצת לאמת כשהוא שוכח לציין שהנתון הזה נובע
בעיקר מן הירידה בתמותת תינוקות. כלומר, מדובר בתוחלת חיים
ממוצעת מן הלידה. קביעתו שזיקנה אינה מחלה (עמ' 20) שנויה מאוד
במחלוקת, וגישתו שלו – המיסטית במקצת – יחד עם היכולת העתידית
להתערב בגנום, מעמידה זאת בספק.
בפרק "היסטוריה של הזיקנה" ציטוטיו חד-צדדיים ולא מדויקים:
מיעקב אבינו הוא מחסיר שבע שנים שדווקא היו טובות (עמ' 23),
הפסוק "אל תשליכני לעת זיקנה" (עמ' 24) נמצא בפרק ע"א בתהילים,
ולא בפרק ע"ה, וההתייחסות לגיל בפרקי אבות הוא בפסוק 24 ולא
.21
הסכמתו של קרסו עם חז"ל כי הזיקנה "קופצת" על האדם כנראה אינה
נכונה. התהליך הוא איטי. אם מישהי "קופצת" הרי זו המחלה. מספר
התיאוריות המנסות להסביר את ההזדקנות הוא רב ביותר. ביניהן גם
דמיוניות, כמו הורמון המוות, שמדענים לא הצליחו להוכיח את
קיומו או לאתר אותו.
כאמור, מעגל האימה, ביניהם הרדיקלים החופשיים, המתקיפים אותנו
מכל הכיוונים (עמ' 40) והנמצאים גם בירקות שאנו אוכלים וגורמים
לנו להרעלה כרונית, מחייב אותנו לזהירות יתירה. פרופ' קרסו
משחרר אותנו מהסיוט הזה רק בפרק האחרון (עמ' 165), שבו הוא
מציע לשטוף את הפירות והירקות.
באשר לגילו של האדם, הוא מבדיל בין הגיל הכרונולוגי (וזה נכון)
לגיל הביולוגי (וגם זה נכון), בין הגיל השכלי למנטלי (לא ירדתי
לעומקו של הבדל זה), אולם הוא מבלבל לעתים ביניהם. כך הוא כותב
(עמ' 175) כי המעשן 20 סיגריות ליממה במשך 20 שנה מוסיף 10
שנים לגיל הכרונולוגי. איפכא מסתברא. שנות החיים מתקצרות.
האם פרופ' קרסו מצליח לחבר בין הרפואה המדעית, הסקפטית, המבקרת
את עצמה לעתים תכופות (והשופכת תדיר את התינוק עם המים), עם
הרפואה הנמנעת מלעשות זאת? אכן, גם כאן הצלחתו לא מבוטלת. הספר
גדוש עובדות, אמירות ומסקנות נכונות. אולם מתגנבות לתוכן
השערות מוטעות, שאין להן כל אחיזה במציאות.
נוסף על כך קיימת בספר כפילות מיותרת עם אי סדר מתודולוגי.
בפרק על סרטן הערמונית (עמ' 58) נטען כי הבלוטה היא אחת הסיבות
השכיחות לאין-אונות. ברוב המקרים יש לאין-אונות כבר סיבות
אחרות, ואם מתעוררת בעיית האין-אונות הרי לרוב הטיפול בסרטן
הערמונית הוא הגורם לכך. אין גם הבחנה ברורה בין הגידול השפיר
לממאיר. המחבר טוען שאכילת סוכרים מרוכזים או מעובדים מחלישה
את יכולתנו לייצר את הורמון האינסולין. בסוכרת של מבוגרים יש
לרוב עודף, והגוף אינו מסוגל לנצל אותו.
המלצתו של קרסו לאכול בבת אחת סוג אחד מאבות המזון, ולעתים
רחוקות, לא מקובלת בחוגים דיאטניים. זמני אכילה קבועים
ותכופים, אוכל רב-גוני בכמויות קטנות, הוא המרשם לתזונה נכונה.
להתנגדותו לממתיקים מלאכותיים (רק מכיוון שזה כימי) אין אחיזה
ממשית בממצאים מדעיים. הניסויים שהוכיחו כי ממתיקים מלאכותיים
הם גורם מסרטן נעשו בחיות, הממתיקים ניתנו להן בכמויות גדולות
מאוד. ומניעתם היתה גורם לחוסר שמירה על כללי הדיאטה אצל אלה
שממילא מתקשים בה.
למרות זאת, הפרק על ההשמנה הוא מן הטובים, ואילו הפרק על
הפעילות הגופנית הוא מן הקצרים. באוסטיאופורוזיס רוב עצותיו
מתקבלות על הדעת, פרט להמלצה לרכוב על אופניים. בימינו זה כלי
מסוכן בכל מקום ובכל הגילים. באשר לחומרים הטבעיים, המחבר הוא
חסיד גדול של צמחים למיניהם, ולדבריו רק ההורמונים, במיוחד אלה
העולים הרבה כסף, עולים עליהם ביעילותם. יש הרבה צמחים, חומרים
"טבעיים" שהם מסוכנים, כמו למשל הסטריכנין.
האם השיטה של עיכוב ההזדקנות עובדת? המחבר מזכיר את פול ניהאנס
(Paul Niehans), דמות שנויה מאוד במחלוקת, על גבול השרלטניות
(ולא ברור באיזה צד של הגבול) שהמחבר עבד בשיטותיו. על ניהנס
מספרים שהוא בחר בקפדנות יתרה את מטופליו, שיהיו צעירים,
בריאים ו… עשירים.
בעיתון ,Geriatrics מיוני 2000 אירגן ר"נ באטלר סימפוסיון על,
Anti-Aging Elixirs ובו ריאיין גם רופאים מומחים לרפואה פנימית
שעברו לעסוק ברפואה ההוליסטית-אלטרנטיווית. לדעתו, באשר
לתרופות הפלא ההורמונליות ואחרות, אין כל ביטחון שתרופות אלה
אכן חסרות תופעות לוואי. כל המחקרים שנעשו להוכחת יעילותן היו
קצרי מועד, האוכלוסייה לא היתה ייצוגית, ולא היתה קבוצת בקרה
תקנית. כמו כן, קשה למנוע תופעות מזיקות ברגע שהחולה לוקח יותר
מ-3-2 תרופות שהן מוכרות. לא פעם המטופל מסתיר את מחלותיו מפני
הרופא "המצעיר" אותו, וההיפך, מסתיר את תרופותיו המדרבנות מפני
רופאו האישי. כמו כן אין כל הוכחה שאכן תרופות אלה הופכות את
המטופל ליותר צעיר, החי יותר שנים. לכך היה דרוש מחקר לטווח של
לפחות 30-20 שנים.
אסיים עם דברי המחבר: "למרבה הצער, ענף הרפואה העוסק בעיכוב
תהליך ההזדקנות נע כעת בין שני קטבים: מדע מחמיר ושרלטנות
מובהקת". הייתי מוסיף כי יש גם משהו בין שניהם. בכל אופן, טוב
שהמחבר מדגיש, בשער הספר, כי רצויה תמיד השגחה רפואית בכל מה
שקשור לנטילת תרופות.
ספרו של ד"ר דוד כהן, "פרקים בגרונטולוגיה (תורת ההזדקנות)"
יצא לאור בהוצאת אקדמון
