שיר השרירים יא' – הגימנסיון הירושלמי (ב') – מיקומו ו"מחירו"

בפרק הקודם נידונה פרשת הגימנסיון הירושלמי מנקודת המוצא של מקימו וזמנו, ובפרק הנידון נשלים את התמונה בהקשר למיקומו ול"מחירו" – הון ושלטון גם בימי בית המקדש

שרידי הגימנסיום באפידורס. מתוך ויקימדיה קומונס
שרידי הגימנסיום באפידורס. מתוך ויקימדיה קומונס

בפרק הקודםנידונה פרשת הגימנסיון הירושלמי מנקודת המוצא של מקימו וזמנו, ובפרק הנידון נשלים את התמונה בהקשר למיקומו ול"מחירו".

מיקומו

כל המקורות תמימי-דעים באשר להקמתו של הגימנסיון בתוך ירושלים, אולם אותנו אמורה לעניין יותר קביעת מיקומו המדוייק, או לפחות קביעת תחומו. ספר מקבים א' מעיד על כי "ויבנו גימנסיון בירושלים" ובעקבותיו הולך יוסף בן מתתיהו. ספר מקבים ב' מפרט יותר באומרו: "כי בשמחה בנה (יסון) גימנסיון מתחת למצודה", ועל פי ספר מקבים ד' – "בנה גימנסיון במצודת עיר אבותינו".
אם כן, איתור המצודה הנזכרת עשוי בהחלט לקרבנו אל מיקומו הפחות-או-יותר מדויק של הגימנסיון, ואכן על סלע ה"מצודה" נחלקו החוקרים השונים. יש שגרסו כי מדובר במצודה ("בירה") שהיתה בצפון המקדש. אחרים טענו כי "מתחת למצודה" פירושה על הר הבית עצמו, אוממערב לבית המקדש, בין המצודה ובית המקדש, חומה המערבית, שם הוקם ה"קסיסטוס" בימיו של הורדוס.
לעניות דעתי ניתן להעלות כאן שתי השערות, כשכל אחת מתייחסת ל"מצודה" לא כ"בירה" ("באריס") בצפון המקדש, אלא למבנה מאוחר יותר, המתוארך לימי החשמונאים, באזור ה"חקרא" (דרומית-מערבית לבית המקדש). זאת לאור העובדה הנזכרת בספר מקבים ב' – " … ולרשום את אנשי ירושלים לאנשי אנטיוכיה", והסמוכה במישרין להקמת הגימנסיון הירושלמי. כלומר, הקמת תחום "אנטיוכיה שבירושלים", מדרום-מערב לבית המקדש, היא ה"פוליס" של ירושלים, שבה הוקם גם השוק היווני-הלניסטי, היינו ה"אגורה", ושם כנראה הוקם גם הגימנסיון.
כדי לאשש את ההשערה הנ"ל הבה ונעיין במספר נתונים: ראשית – יש לחפש את מיקום הגימנסיון בקרבת מקורות מים זורמים, מכיוון שכל גימנסיון יווני והלניסטי נבנה בסמוך למקורות מים חיים, לשימוש מיתקני הרצה של המתעמלים והמתחרים; שנית – על-פי-רוב הוקם הגימנסיון בקצה העיר. אם כן יש לאתרו בקצה עיר הפוליס "אנטיוכיה שבירושלים"; שלישית – יש להניח שהפוליס שבאנטיוכיה הסורית שימשה מודל חיקוי ליזמי הגימנסיון הירושלמי, והבודק את מבנה העיר האנטיוכיית יראה כי האיצטדיון והגימנסיון היו ממוקמים בקצה העיר, כאשר הם סמוכים לארמון הסלאוקי (ממש כמו במקור הנ"ל – "מתחת למצודה").
לנתונים אלה נוכל להוסיף את ההנחה, כי מיתקני הגימנסיון שימשו אחר כך את הורדוס, אם בשלימות ואם בשיקום שרידיהם על ידיו.
אם כן, הוקם הגימנסיון: א) במקום שהוקמו האיצטדיון וההיפודרומוס על ידי הורדוס; או ב) במקום שהוקם התיאטרון ההירודיאני או בקרבתו.
על פי האפשרות הראשונה היה המרחק בין בית המקדש לגימנסיון לערך כ-500 מ', ועל פי האפשרות השניה היה המרחק גדול יותר, כ-600 מ'. מרחקים אלה עשויים להסביר את סיבת הופעת המשפט הבא בספר מקבים ב': "ועד מעלה כזו הגיעה ההלניות … עד אשר הכוהנים חדלו להיות קנאים לעבודת המזבח ובבזותם את המקדש ובעוזבם את הקרבנות היו ממהרים אל זירת ההיאבקות …" (מקבים ב' ד' 14-13).
ושמא יש לזהות את הגימנסיון או את שרידיו ב"קסיסטוס" הירושלמי, אשר על פי יוסף בן מתתיהו ניתן לזהות את מיקומו של ה"קסיסטוס" (היינו, מסלול הריצה שבכל גימנסיון יווני, כגון זה של דלפוי, פרגמון ועוד) בפאה המערבית של גיא בן-הינום, כאשר מדרגה (טראסה) הנשכת צפונה ודרומה, יכולה היתה להיות מעובדת במדרונו המערבי של הגיא כמשטח בעל אורך הדרוש למידת הריצה הסטדיונית (כ-192 מ'), וכשהשיפוע עשוי היה לשמש יפה את הל הצופים.

מכל ההנחות הנ"ל והנתונים שהובאו למעלה, נראית לי ביותר הסברה כי יש לחפש את הגימנסיון בפאה המזרחית של ה"חקרא".

"מחירו"

בעל מקבים ב' מאיר את הסוגיה באומרו: "אבל אחרי מות סלאוקוס הרביעי ("פילופטור") ואנטיוכוס (הרביעי) המכונה אפיפנס קיבל את המלוכה, שאף יאסון … אל הכהונה הגדולה בהבטיחו למלך בהתראותו איתו שלוש מאות וששים כיכר (כסף) ומהכנסות אחרות שמונים כיכר, ועל אלה הבטיח בכתב עוד מאה וחמישים (ככר) אם יינתן לו הרישיון להקים בכוחו גימנסיון ואפביון ולרשום את אנשי ירושלים לאנשי אנטיוכיה …" (מקבים ב' ד' 9-7).

בקטע הנ"ל גלומים סכומי עתק של כ-700,000 דראכמות, ובהתחשב בעובדה כי שכרו היומי הממוצע של פועל הגיע לכדי דראכמה אחת, הרי מדובר באוצר של ממש.

ניתן להבין מדוע נזקק יאסון להשליש כספים רבים לקופת המלך הסלאוקי כדי להבטיח לעצמו את משרת הכהונה הגדולה, אולם איןזה ברור די צורכו מדוע נאלץ להמציא עוד 180,000 דראכמות כדי לקבל את הזכות להקים גימנסיון ואפביון.
המשך הטקסט האמור – "ולרשום את אנשי ירושלים לאנשי אנטיוכיה (או – "כאנטיוכיים")" – עשוי לקרבנו להתרת הסבך הזה. כלומר, אין מדובר כאן בשלמונים. הקמת מוסדות חינוך יווניים, כגון גימנסיון ואפביון, לא היתה אלא צורה חיצונית לגלגול זה של ירושלים מ"אתנוס" (הגדרה כוללת של עם) ב"פוליס" (שיוך משפטי לעיר בעלת זכויות מיוחדות). וכיוון ששינוי זה בסטטוס של היהודים לפני השלטון המרכזי באנטיוכיה, הרי ודאי וודאי שנצרך יאסון להסכמת השלטון. מחמת הרפורמה הזו עתידות היו זכויות היתר שתיפולנה בחלקה של ירושלים להיות רבות ושונות (מדובר באוטונומיה עירונית הכוללת, בין השאר, גם את הרשות לטבוע מטבעות נחושת משלה, את האפשרות לקשור קשרי מסחר עם ערים יווניות אחרות, את האפשרות לערוך תחרויות ספורט משותפות ועוד).
זאת ועוד, הקופה המלכותית הסלאוקית היתה נתונה במחסור. אנטיוכוס השלישי ספג מהלומה רצינית מידי הרומאים בקרב מגנסיה (189 לפנה"ס) והמלך הנוכחי, אנטיוכוס הרביעי, נזקק מאוד בנוסף לכספים כדי לנהל את המסעות העתידיים שלו למצרים. נתונים אלה עשויים להסביר את הרקע לתשלומי הכספים האסטרונומיים לבניית הגימנסיון בירושלים. ידוע, שהחינוך הגימנסיוני בתקופה ההלניסטית היה יקר, כך שיאסון (או מנלאוס) יכול היה, תוך פרק זמן לא ארוך להתגבר על המכשולים הפיננסיים שנגרמו עקב תשלומי הכספים.

את הפרשה נוכל לבחון גם בעזרת מקבילה מעניינת, מחוץ לתחומי יהודה. מהליקרנאסוס אשר במערב אסיה הקטנה נשלחה משלחת למלך ההלניסטי על מנת לקבל אישור להקמת גימנסיון חדש עבור הבחורים הצעירים (הכוונה גם לבני האריסטוקרטיה) ולבקשת האישור השלישה המשלחת בכום כסף מכובד לריצוי לבבו של המלך, ללמדנו עד כמה היתה הבקשה מסוג זה כרוכה בתשלומי כספים.

בטקסט המקבי מוציע צמד מלים – "בכתב" ו"בכוחו". הללו בהקשרם הטקסטואלי עשויים להסביר מחד את שאיפתו העזה של יוזם הגימנסיון לממש את כוונותיו, ולהאיר, מאידך, את הצד הכספי. כלומר, יאסון לא ציפה לסיוע כספי או טכני מבית המלוכה הסלאוקי ובכך לפטור את בית המלוכה, שממילא היה נתון בקשיים כספיים, מהקצאת משאבים כלשהם, והוא עשוי להרים את הפרוייקט "בכוחו". ומזווית ראיה שונה: יתכן שספק כלשהו כירסם בלבו של המלך הסלאוקי, שתוספת הסכום הנ"ל בסדר גודל של 150 כיכר לא תשולם משום-מה, מאחר שמן הבחינה האישית הרי אין ספק שהמינוי המלכותי שיינתן לכוהן הגדול היה הרבה יותר חשוב מאשר עצם הקמת הגימנסיון. מינוי זה עלול היה להישלל על ידי המלך, אם לא ישולם מלוא הסכום, כלומר 440 כיכר כסף. אולם מאידך אין להעלות על הדעת כי המלך היה מצווה להרוס את הגימנסיון אם וכאשר לא תשולם התוספת סך 150 ככר כסף. מכאן שחייב היה העותר לכהונה הגדולה להתחייב על כך "בכתב" (כלשון הטקסט).
וייתכן כח פרט לפרשנות הנ"ל הסתתרה מגמה נוספת מאחורי צמד המלים הנ"ל – "בכתב" ו"בכוחו", ועל ידי מגמה זו ברצוני להאיר את כל פרשת בניית הגימנסיון באור נוסף.
השלטון ההלניסטי על יהודה החל להלכה בשנת 332 לפנה"ס, ומני אז ועד שנת 175 לפנה"ס, הוא מועד תחילת הקמת הגימנסיון המדובר, אין בידינו כל מידע מוצק באשר לפעילות גימנסיונית כלשהי ביהודה, אם כי השפעות גימנסיוניות חדרו ליהודה דרך ערי פוליס שכנות. כמו כן ידוע כי לא היתה כל מגמה מכוונת מצד המלכות ההלניסטית ליוון את התושבים המקומיים (על כל פנים לא במוצהר ולא במישרין), ומתוך כך מקבלת יוזמתו הגימנסיונית של יאסון משקל חשוב ועשויה לתרום להבהרת הסעיף הכספי מהיבט קצת שונה: יוזמה כזו מטעמו של שליט מקומי עלולה היתה לחדד את התחרותיות ועימה את המתיחות בין ירושלים לבין ערי פוליס אחרות, ועל כן חייב היה יאסון להביע את תמיכתו ברעיון הבנייה "בכתב", ומתוך כך להיות אחראי לכל מה שעלול להתרחש בעתיד.

הון ושלטון אינה המצאה של העידן המודרני!

שיתוף ב print
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב twitter
שיתוף ב facebook

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

דילוג לתוכן