הסבר חדש לירידה ביכולת הלמידה: לא מות תאים אלא קשיי תקשורת בין תאי ההיפוקמפוס במוח
מאת ינאי עופרן, הארץ
היה זה דווקא אלישע בן אבויה, האיש שלעת זקנתו נעשה ל”אחר”, שאמר “הלומד זקן למה הוא דומה? לדיו כתובה על נייר מחוק”.
תחושה זו מוכרת גם למי שמודאג מהמשכנתה יותר מאשר מקצבת הזקנה. ככל שחולפות השנים כך גם דועכת יכולת הלמידה. חוקרים רבים נוטים לייחס את ההידרדרות הקוגניטיווית למותם של תאי מוח. אבל מחקר חדש שפורסם בראשית החודש שעבר בכתב העת “of Neuroscience “Journal מצביע דווקא על גורם אחר. אם עורכי המחקר צודקים, ייתכן שהטיפול בהידרדרות הזאת פשוט יותר ממה שהיה מקובל לחשוב.
עם הגיל, מסבירים ספרי הלימוד במדעי המוח, מספר התאים במוח מצטמצם בהתמדה. בעוד שהתאים הזקנים מתים לאטם, נראה שתאי מוח חדשים כמעט שלא נוצרים. הידלדלות התאים, כך מקובל, היא הגורם העיקרי להיחלשות הקוגניטיווית, שלעתים קרובות מחמירה עם הגיל.
נראה שזהו ההסבר לחלק מבעיות הזקנה. מחלת פרקינסון למשל גורמת – בין שאר התופעות – להידרדרות ביכולות המוטוריות. ואמנם אצל חולי פרקינסון נצפתה הידלדלות ניכרת של מספר תאי המוח באזורים האחראים לפעילות המוטורית. אבל המחקר החדש מציע שהירידה ביכולת הלמידה עם הזקנה היא סיפור שונה לגמרי. הירידה הזאת, מציעים החוקרים בראשות תרזה סמית מבית הספר לרפואה הר סיני בניו יורק, נובעת בעיקר מבעיות תקשורת בין תאי מוח חיים ולא מחסרונם של תאי מוח שמתו.
כבר הרבה שנים מדענים מחפשים את האזור במוח ששינויים מופלגים בו גורמים לירידה ההדרגתית ביכולת הלמידה, המתחילה כמעט ברגע הלידה. לילד, למשל, מספיקה שנת שבתון אחת של ההורים כדי לרכוש שפה זרה ברמת שפת אם. משום מה, קרוב לגיל 14 יכולת זו נעלמת ורכישת שפה חדשה נעשית למשימה ממושכת ומתסכלת, שתוצאותיה לעולם לא מושלמות. מחקרים פסיכולוגיים מאשרים שההידרדרות נמשכת עם השנים לא רק בלימוד שפה אלא בכל החזיתות. בממוצע יכולת הלמידה יורדת ככל שהגיל עולה.
הבעיה היא שבניגוד למשל לדופק הלב, שנשלט על ידי אזור מסוים במוח, או אפילו למערכת הראייה, שלמרות מורכבותה אפשר להצביע על האזורים במוח שאחראים עליה, “יכולת הלמידה” מערבת כמעט את כל חלקי המוח. איפה, אם כן, צריך לחפש במוח את השינויים שיכולים להסביר את הממצאים האלה? מועמד טבעי אחד היה ההיפוקמפוס: מין תחנת ממסר שמעבירה מידע לקליפת המוח – מחשב העל של המוח – וממנה. מחקרים רבים מוכיחים שההיפוקמפוס ממלא תפקיד מפתח בלמידה. אבל ניסיונות חוזרים ונשנים לאתר הידלדלות מספרית של
תאי ההיפוקמפוס במקביל להיחלשות הקוגניטיווית הטיפוסית לזקנה כשלו, למרות ניסויים ובדיקות בעכברים, בחולדות, בקופים ובבני אדם. אצל כולם, התברר, היכולות מידרדרות עם הזקנה; אבל לא נמצא מתאם בין ההידרדרות לבין מותם של תאי ההיפוקמפוס.
בעקבות כל המחקרים האלה הסיקו חוקרים שייתכן שההסבר לא נעוץ בהיפוקמפוס או שהוא לא קשור למוות של תאי מוח. סמית ושותפיה הימרו בכל זאת על ההיפוקמפוס. יכולת הלמידה קשורה במובהק ליכולתם של תאי מוח לתקשר ביניהם. סמית שיערה שהיכולת של תאי מוח לשוחח זה עם זה היא שנפגעת עם השנים. אבל איך אפשר למדוד יכולת זו?
תאי המוח מעבירים ביניהם מידע באמצעות בועות קטנות שהם מתיזים זה על זה. כל בועה מכילה מולקולות נושאות מסר (נוירוטרנסמיטורים), שמחוללות שינויים כימיים בתא היעד בהתאם למסר שהן נושאות. תהליך יצירת הבועות מערב כמה סוגים של חלבונים. אפשר לבדוק את כמות החלבונים האלה בתא וכך לקבוע מהו מספר הבועות שהתא יכול לייצר. בדיקה כזאת מודדת למעשה את יכולתו של התא להעביר מידע לתאים אחרים.
החוקרים בדקו את יכולות הלמידה של עכברים בגילים שונים ולאחר מכן בדקו את יכולת תאי ההיפוקמפוס במוחם של אותם עכברים להעביר מידע. התברר שאצל עכברים מזדקנים, שבהם אותרה הידרדרות ביכולת הלמידה, התגלתה בדרך כלל גם ירידה ביכולתם של תאי ההיפוקמפוס להעביר מידע. מסקנת החוקרים היא, שההידרדרות הקוגניטיווית האופיינית לזקנה נובעת בעיקר מתקשורת משובשת בין התאים.
התגלית החדשה מעוררת תקוות גדולות. פרופסור אחד אפילו אמר בראיון עיתונאי שהמחקר “מלהיב בטירוף”. יש סיבה להתרגשות. מות תאים, זה ההסבר המקובל כיום, הוא בלתי הפיך וקשה לטיפול. לעומת זאת בעיות התקשורת בין תאים נתפשות כפשוטות יותר. כנראה יש יסוד להנחה שיהיה אפשר לפתור אותן באמצעים תרופתיים.
* אתר הידען היה באותה התקופה שייך לפורטל IOL מקבוצת הארץ.
