כיצד רובוטים פטפטנים מטעים אותנו? מה יקרה ב-2045? מדור בינה מציין מאה – ונפרד
ביוני 2002 החלתי לכתוב בכתב-העת “גליליאו” את סדרת הטורים על בינה מלאכותית ובטור זה – גיליון פברואר 2011 – אני נפרד מכתיבת טור זה ומקוראיו. לאחר כמאה מדורים (בשני גיליונות לא התפרסם הטור, אך היו גיליונות שבהם פרסמתי בנוסף לטור זה גם מאמרים על מחקרים בתחומי מדעי המחשב והבינה המלאכותית), ברצוני לפנות לעיסוקים אחרים, וביניהם להתעמק מעט יותר בתחום ההתמחות הקטן שלי בבינה המלאכותית. בטור אחרון זה, אני מקווה שייסלח לי אם אחטא בנוסטלגיה ואחזור לכמה נושאים שבהם עסק המדור כדי לסקור את השינויים וההתפתחויות שחלו בבינה המלאכותית.
אני מכיר תודה לעורכי “גליליאו” שסיפקו אכסניה לכתיבתי ועזרו לשפר את תוכנם וסגנונם של המאמרים. תודה לקוראת הראשונה של כל טור, אשתי נחמה, שתרמה את סבלנותה, הערותיה והידע העשיר שלה בפסיכולוגיה. תודה לקוראים, שללא הערותיהם ותגובותיהם לא הייתי מתמיד בכתיבה עד עתה, ותודה מיוחדת לחוקרי הבינה המלאכותית ומפתחיה, שמתוך הנהר הרחב של רעיונותיהם וחידושיהם דליתי נושאים לכתיבה.
ולבסוף: בסופו של מדור זה אסביר מדוע קשה לצפות את העתיד בתחום הבינה המלאכותית. ומי יודע, אולי גם תהיינה התפתחויות שיובילו לפגישות ביני ובין קוראי המדור בעתיד.
“תעצרו אותנו אם כבר שמעתם את זה פעם: בעתיד הקרוב נוכל לבנות מכונות שלומדות, משתמשות בהיגיון ואפילו ברגשות כדי לפתור בעיות, בדרך שבה אנשים עושים זאת”: כך נפתח מאמר שפרסמו מאסימיליאנו וורסאצ’ה ובן צ’נדלר (Versace, Chandler, וראו קישור בסוף הטור), מדענים מאוניברסיטת בוסטון.
המאמר, שהתפרסם בדצמבר 2010 במגזין הטכנולוגיה היוקרתי IEEE Spectrum, מסביר מדוע סוג חדש של רכיב אלקטרוני מאפשר בפעם הראשונה לחקות בצורה יעילה את פעולתו של המוח האנושי. סוג חדש זה נקרא “ממריסטור” (Memristor – שילוב של המילים האנגליות “זיכרון” ו”נגד”). האפשרות התיאורטית של קיום רכיב כזה נחזתה כבר בשנת 1971, אך רק בשנת 2008 הצליחו מהנדסים מחברת HPליצור רכיבים כאלה בגדלים האופייניים לאלקטרוניקה מודרנית: כ-50 ננומטר, כלומר שלאורך מילימטר אחד אפשר לדחוס 20,000 רכיבים כאלה; שנתיים לאחר מכן כבר הוקטן הגודל לשלושה ננומטר.
במימונה של דארפ”א (DARPA, הסוכנות האמריקאית לפרויקטי מחקר מתקדמים להגנה), עובדים ורסאצ’ה וצ’נדלר עם חברת HP על בניית רכיבים חשמליים שהמבנה שלהם מחקה את מבנה המוח. חיקוי כזה אינו חדש בפני עצמו, ובטור זה כבר הוזכרו בעבר שימושים במחשבי-על ובארכיטקטורות ייחודיות כדי ליצור הדמיות לחלקים מסוימים במוח. המאמר החדש טוען כי שימושים אלה אפשריים עקרונית אך אינם מעשיים מכיוון שההפרדה המסורתית בין חישוב ובין זיכרון מצריכה בזבוז ענק של אנרגיה: בכל פעם שנדרש נתון בעבור חישוב כלשהו, הנתון חייב להישלף מהזיכרון ולהישלח ליחידת החישוב. כמובן שגם תוצאות החישוב חייבות להישמר, ולכן הן נשלחות ליחידת הזיכרון. הממריסטור מאחד את שני התפקידים ברכיב קטנטן, ולכן מבשר את האפשרות לחקות את מבנה המוח במכונה שלא תהיה שונה בהרבה מהמוח האנושי בגודלה ובאנרגיה שהיא זקוקה לה. להשוואה, המחשב RoadRunner ששימש להדמיה של כאחוז אחד ממוח האדם צורך הֶספק של כשלושה מגה-ואט, כפי שצורכות כמה אלפי משפחות ממוצעות.
רכיבים אלקטרוניים, חדשניים ככל שיהיו, עדיין אינם מהווים מוח חושב. מחברי המאמר מציגים את תוכניותיהם להשתמש ברכיבי החומרה החדשה ולשלב את התוכנה שיפתחו כדי ליצור “יצורים מלאכותיים” שילמדו בעצמם כיצד להתמודד עם סביבות דינמיות ומגוונות. השאיפה היא להגיע ליכולות קוגניטיביות המאפיינות מוחות של יונקים.
האם יצליחו החוקרים מבוסטון לעמוד במטרותיהם השאפתניות? הם מכירים היטב את כישלונות העבר, אבל עדיין נחושים בכוונתם להצליח. נזכיר גם שהסוכנות המממנת את הפרויקט היתה (תחת שמה הקודם, ARPA) זו שיזמה את המחקרים שהובילו לאינטרנט של היום. לא כל פרויקט מחקר שבו תומכת דארפ”א מצליח עד כדי כך, אך לא מוגזם לצפות שגם אם הרכיבים והתוכנה החדשים לא יובילו למחשב תבוני, הם ילמדו אותנו רבות ויאפשרו שימושים חדשניים בתוכנה.
האם החלום אפשרי? האם הוא רצוי?
כמו שפתיחת המאמר מראה, מחבריו מודעים היטב לכך שהבטחות כאלה כבר הושמעו בעבר ושהבינה המלאכותית לא הצליחה לקיים את ההבטחות. כאשר הציבור הרחב החל לשמוע על מחשבים, בשנות החמישים של המאה הקודמת, התייחסה אליהם התקשורת כאל “מוחות אלקטרוניים”, ונוצרה ציפייה כי בתוך כעשור או שניים יהיה אפשר לדבר עם “מוח אלקטרוני” כזה כאילו היה אדם. הציפיות לא נבעו מאי הבנה מצד האיש ברחוב: מדענים רבים אכן האמינו בכך, והם המשיכו להאמין באותו חלום גם כאשר בכל עשור הוזז תאריך היעד בעוד עשור או שניים קדימה.
בעבור כל מי שמאמין כי אפשר להסביר את החשיבה, הרגשות והיצירתיות האנושיים בלי להידרש לטיעונים רוחניים או מטאפיזיים, התגשמות החלום היא רק שאלה של זמן. הכישלונות של התקוות המוקדמות לא היו לשווא: מכל אכזבה למדנו רבות על היכולות המופלאות של המוח – אפילו מוח פשוט כמו זה של זבוב – ועל כך שהאתגר גדול הרבה יותר ממה שדמיינו בתחילה. אותם לקחים שימשו ליצירת טכנולוגיות שימושיות רבות (ועל כך בהמשך), ותרמו להתפתחויות מדעיות בחקר המוח.
אחרים אינם מאמינים כלל, משיקולים פילוסופיים או דתיים, כי תיתכן בינה מלאכותית אמיתית. קבוצה זו עשויה לא רק להפיק תועלת מהתוצרים הטכנולוגיים של מחקרים בבינה מלאכותית, אלא גם עידוד מכל עשור שעובר ללא התגשמות אותן הבטחות עתיקות.
בעבור קבוצה שלישית אין זה חלום אלא סיוט. סוֹפר המדע הבדיוני והעתידן וֶרנור וינג’ (Vinge), אף שאינו מסכים להשקפה זו, מבטא היטב את אחד הטיעונים המרכזיים: ברגע שמחשב יגיע לרמה אנושית של בינה, הוא יוכל גם להגיע לרמות גבוהות יותר, בתחילה על ידי האצת החישוב או הוספת חומרה ובהמשך על ידי שיפור התכנון של המחשבים הבאים. התוצאה היא תהליך שמואץ במהירות עד להופעת מכונות סוּפר-אינטליגנטיות, שבינתן מתעלה לרמות בלתי נתפשות עבורנו. יש החושבים כי באותו רגע ייחרץ דינו של המין האנושי. כפי שנראה בהמשך, זהו הטיעון העומד ביסודו של רעיון הסינגולריות, אך וינג’ ושותפיו לרעיון רואים בכך לא את חורבנה של האנושות אלא את הצלתה.
השלכות על גוף ונפש
הפחד ממכונות חושבות שיקומו על יוצריהן, שהסופר אייזיק אסימוב (Asimov) כינה בשם “תסביך פרנקנשטיין”, הוא עתיק יומין: כאשר השען השוויצי פייר ז’ק-דרו (Jaquet-Droz) הציג בספרד בסוף המאה ה-18 אוטומטון (בובה מכנית) שכתב את המשפט “אני איני חושב, לכן אינני קיים?”, כלאה האינקוויזיציה הספרדית את הממציא בחשד כי נכנס בו שד (אגב, הרובוט שהמציא ז’ק-דרו נשמר היטב והוא קיים ופועל עד היום). כמו באגדה על הגולם מפראג מאתיים שנה קודם לכן, קיומה של מכונה המחקה התנהגות אנושית היה בלתי נתפשׂ ללא ההנחה כי מפעיל אותה כוח על-טבעי.
כאמור, ביטויים לאותם פחדים מופיעים גם כיום: לא רק פחד מאיום ישיר על הקיום האנושי, אלא גם פחד ממה שמכונות עשויות ללמד אותנו על עצמנו. אפילו אחד מהמייצגים הרהוטים ביותר של הבינה המלאכותית ושל ראיית המוח כמכונה מורכבת, פרופ’ דאגלס הופשטטר(Hofstadter), הביע תחושה חזקה של חוסר נוחות כאשר הקשיב ליצירות של תוכנת הלחנה בשם “אמילי האוול“. בספר שערכו הוא ומפַתח התוכנה, פרופ’ דיוויד קופּ (Cope, וראו קישור בסוף הטור), מודה הופשטטר כי ההאזנה הטרידה אותו, כי “דברים שנוגעים בי ברובד העמוק ביותר – ובמיוחד קטעי מוזיקה, שתמיד התייחסתי אליהם כמסרים ישרים מנפש אחת לשנייה – עשויים להיווצר בצורה אפקטיבית על ידי מנגנונים שהם פשוטים פי אלפים או מיליונים מהמנגנונים הביולוגיים המורכבים שמתוכם צומחת הנפש האנושית.”
קופּ עצמו, בגישה מטריאליסטית בלתי מתפשרת, מסכם את דעתו בפשטות בוטה: אנו, בני האדם, נשלטים על ידי גופנו ומתקשים לשלוט בו כפי שהאינטלקט שלנו היה רוצה, כמו כאשר אנו צורכים ממאכל טעים יותר מהכמות שתכננו לצרוך. מכאן, לדעת קופּ, אנו הרבה יותר רובוטיים ממה שנדמה לנו: “השאלה איננה אם למחשבים יש נשמה, אלא אם לבני אדם יש נשמה.”
איך נדע אם החלום – או הסיוט – התגשם?
הוויכוחים על היתכנותם של רגשות ויצירתיות אצל מכונה שבנו בני אדם מהווים כר נרחב לדיונים פילוסופיים על מהות התודעה ועל הקשר בין גוף לנפש. ההתפתחויות בבינה המלאכותית מספקות טיעונים בעבור פילוסופים והוגים מכל צדדי הוויכוח, ובכך מעשירות את הדיון ומחדדות את השאלה מהו הדבר שמייחד אותנו כיצורים חיים וחושבים.
בגישה מעשית יותר יש לשאול האם בכלל נוכל להסכים אם מכונה הגיעה לרמת בינה אנושית? נניח שמישהו היה מציג בפנינו מכונה וטוען כי היא מבינה עברית (כמובן שבאותה מידה היינו יכולים לצפות מהמכונה עצמה להזמין אותנו לשיחה…) איך היינו בודקים טענה זו? תחום הבינה המלאכותית הציע לכך כמה וכמה תשובות, החל מ”מבחן טיורינג” המפורסם, שאותו הגדיר אלן טיורינג (Turing) ב-1950. גרסה אחת של מבחן זה דורשת כי שופט אנושי המנהל שיחות כתובות עם אדם ועם מכונה לא יוכל להחליט מיהו האדם ומיהי המכונה. לרוע המזל, טענותיו של טיורינג “זוכות” לעתים קרובות לפרשנות מוטעית לחלוטין, על ידי פילוסופים ועל ידי מפתחי תוכנה השואפים להכריז על הצלחה באותו מבחן. דוגמה בולטת לפרשנות מוטעית היא, לדעתי, תחרות שהגה ב-1990 יו לובּנר (Loebner), ממציא ותעשיין אמריקאי, המזמינה מפתחי תוכנה להציב את פיתוחיהם למבחן דומה. אף שרבים בקהילת הבינה המלאכותית מעדיפים להתעלם – בצדק, לדעתי – מהתחרות ומהמתחרים בה, מעניין לבחון את הטקטיקות שבהן נוקטים מפתחי התוכנה המתחרים על הפרס: התחמקות משאלות, החלפת נושא, התקפה, תשובות ארוכות ומתפתלות וכו’. אם אכן תוכל תוכנה המתנהגת כך לשכנע כי היא אנושית, ניאלץ להסיק מסקנות מדכדכות על טבעה של האנושיות.
הביקורת על התחרות לא מנעה מהעיתונות לדווח בסוף אוקטובר 2010 על הישג מרשים של אחת התוכנות המתחרות, שהצליחה להטעות שופט אנושי בשיחה ארוכה על נושאים חופשיים, בניגוד לשנים קודמות שבהן הוגבל זמן השיחה, ולתחרויות הראשונות שבהן הוגבלו גם נושאי השיחה. בדיקה קצרה הוכיחה כי לא היתה כל הצדקה להתלהבות בתקשורת: התוכנה הזוכה הרוויחה מכך שההגרלה הציבה מולה באחד הסיבובים אדם שמשום מה ניהל עם השופט שיחה מבלבלת ומתחמקת. כזכור, על השופט להחליט מי מהשניים הוא האדם ומיהי המכונה. השופט הוטעה על ידי התנהגותו המשונה של האדם, כאשר התוכנה שמולו השתמשה בתכסיסים הרגילים כדי להתחמק מתשובות בצורה קולחת אם גם עוינת במקצת.
למזלנו,רוב מפתחי ה”רובוטים המפטפטים” (chatbots) אינם עושים זאת כדי לזכות בפרס לובנר אלא לצורך שימוש בשירות לקוחות כמו בחברות תעופה, מרפאות וכו’. טכנולוגיות אלה, המשלבות פיענוח שפה מדוברת, שליפת מידע וקבלת החלטות, נגישות כבר כיום במחשבים המותקנים במכוניות, במענה טלפוני לשירות לקוחות, באתרי מסחר באינטרנט וביישומים המותקנים על טלפונים חכמים. בדרך כלל, אותם רובוטים פטפטניים מצליחים לענות לצורך שבעבורו פותחו, ואף להשתפר בכל גרסה חדשה, אך כאשר הם נכשלים התוצאות עשויות להיות מצחיקות, מרגיזות ואולי אפילו מזיקות: הפוטנציאל לנזק נובע מהנטייה של המשתמש האנושי לטעות עקב כך שהתוכנה מדברת בשפתו ולייחס לה יכולות שאין ברשותה: שיפוט, “שכל ישר” וזיהוי מקרים יוצאי דופן. לכן, במקרים שמפתחי התוכנה לא חשבו עליהם מראש, תשובה מטעה של התוכנה עשויה להוביל לתסכול ולהפסד זמן וכסף.
עמידה במשימות אנושיות, לאו דווקא בדרך אנושית
בטורים של מדור זה השתדלתי שלא להגדיר מהי בעצם בינה מלאכותית, ולא הגבלתי את הנושאים רק למקרים שבהם סביר כי כולם יסכימו שאכן המחשב מפגין מידה כלשהי של בינה. הסיבה לכך פשוטה: פעמים רבות בתולדות הבינה המלאכותית הוצבו בפניה אתגרים שנראו כדורשים בינה “אמיתית”, אך לאחר שפותחה תוכנה שעמדה באותם אתגרים נתפשׂה אותה תוכנה כפועלת בצורה פשטנית, לפי חוקים מכניים שאין בהם כל ניצוץ תבוני, ולכן אינה מצדיקה הכרה כבעלת תבונה. הדוגמה הבולטת לכך היא משחק השחמט: בעבור רובנו, אלופי שחמט אנושיים הם דוגמה לפסגות שאליהן יכולה הבינה האנושית להגיע (לפחות עד כמה שזה נוגע להישגיהם בשחמט), אך העובדה שכיום תוכנות שחמט מגיעות לאותם שיאים אינה משכנעת אותנו שכבר הצלחנו לבנות מחשב אינטליגנטי. פרופ’ קופ מספר על מקרה דומה: חובב מוזיקה שנכח בקונצרט, בלא שידע כי ה”מלחין” היה התוכנה שכתב קופ, התרגש עמוקות מהיצירה אך כחצי שנה מאוחר יותר, לאחר שגילה את מקור היצירה, טען כי הוא שומע בבירור את המכניות המשעממת של תהליך ההלחנה הממוחשב.
מרווין מינסקי (Minsky), מחלוצי הבינה המלאכותית, ראה זאת כבר בשנות השישים: “בינה מלאכותית היא חקר אותן בעיות מחשוב שעדיין לא נפתרו.” ריי קורצווייל (Ray Kurzweil) הוא עתידן, ממציא וחוקר בינה מלאכותית שלזכותו נזקפות פריצות דרך בתחומים רבים שכוללים מחשבים המזהים וקוראים בקול טקסט כתוב, הלחנה של מוזיקה וביצועה באמצעות מחשב, והבנת דיבור. קורצווייל קורא להגדרה זו “הגבול הזז”, ומצביע על הייחוד שבה, על ידי השוואה לתחומים אחרים: “טכניקה של החדרת גנים משל מין אחד לגנום של מין אחר אינה מפסיקה להיות חלק מביו-הנדסה ברגע שהיא מובאת לשלמות.” נראה כי הייחוד נעוץ בנטייתנו להפסיק לראות הברקה אינטלקטואלית בכל מקום שבו אנו יכולים להבין את הטכניקה שבה הושגה. כפי שאלן טיורינג כתב כבר ב-1947, “בעבור אותו אובייקט ייתכן כי אדם אחד יחשיב אותו כאינטליגנטי ואדם אחר לא; האדם השני הוא זה שגילה את חוקי ההתנהגות של החפץ.” אני יכול לחשוב רק על עוד תחום אחד שבו קיימת ייחודיות דומה: עבודתם של קוסמים, שאינם מסבירים כיצד בוצע הקסם כדי להימנע מאכזבת הצופים.
לכן קיימת סיבה מעשית להימנע לפעמים מהשאלות הגדולות של משמעות הבינה, ולהתבונן בהישגים המרשימים של תוכנה ורובוטיקה. בעשור האחרון ראינו התקדמות גדולה ביכולת של כלי רכב עצמאיים לנווט לאורך מסלולים ארוכים ובסביבות עירוניות (בסדרת תחרויות שגם אותן מימנה דארפ”א); רובוטים הנעים בצורות שונות – הליכה, זחילה, טיפוס, קפיצות ועוד – ואפילו רוקדים בלט והיפ-הופ; תוכנות העוזרות בהגנה על הטבע ועל בעלי חיים בסכנת הכחדה; כלי תרגום אוטומטי שלמרות שאינם מושלמים עשויים להציל חיי אדם על ידי תיווך בין כוחות הצלה לבין קורבנות אסון; כלים ללחימה בפשע והתגוננות מפני טרוריסטים; רובוטים העוזרים בביצוע משימות יומיומיות בבית או במקום העבודה; תמיכה במדענים בתכנון וביצוע ניסויים, ניבוי מבנים של חלבונים וניתוחים כלכליים וחברתיים; הישגים במשחקים מגוונים, מביליארד ועד פוקר; ועוד תחומים רבים שבהם עסק מדור זה לאורך השנים.
אף על פי שפיתוחים אלה עוסקים בתחומים שונים מאוד זה מזה, יש להם מכנה משותף: הניסיון לשחרר בני אדם ממטלות מסוכנות או חוזרות על עצמן, ובכך להקל על החיים או לפתור בעיות שכוח האדם הקיים אינו מספיק בעבורן. דוגמה בולטת לכך היא הצורך ההולך וגובר בטיפול באוכלוסיית הקשישים: כאן הטכנולוגיה נמצאת במירוץ נגד הזמן, כדי להספיק וליצור מטפלים רובוטיים לפני שנגלה כי לא נותרו די צעירים היכולים ומוכנים לבצע עבודות אלה.
מכנה משותף נוסף הוא הדגש על התוצאה ולאו דווקא על הדרך: אם התוכנה מצליחה במשימתה, אין זה חשוב אם עשתה זאת כפי שאדם היה מבצע אותה משימה. יתרה מזאת, אם המכונה אינה עצמאית אלא זקוקה להדרכה אנושית אך עדיין מספקת שירותים שאותו מדריך אנושי זקוק להם, זו אינה “רמאות” אלא פתרון טוב בעבור צורך אמיתי. במילים אחרות, גם כאשר לא הצלחנו להתגבר על אותם הבדלים בין המכונה ובין האדם הגורמים לפקפוק באשר לסיכויי מכונות להיות אי פעם תבוניות, שיתוף הפעולה בין אדם למכונה עדיין עשוי להיות פורה ויעיל דווקא מכיוון שכל אחד מהם תורם יכולות ייחודיות ושונות המשלימות זו את זו. כך, לדוגמה, קיימים כיום כלים לסינון ולחסימת דואר זבל הפועלים מהר יותר – וייתכן שגם בדייקנות רבה יותר – מאשר כל עוזר אנושי. כלים אלה משתמשים בשיטות ובמידע שאינם מעשיים בעבור הבינה האנושית (חישובים סטטיסטיים מורכבים על כמויות ענקיות של מידע שנאסף מכל המשתמשים), אך אינם מתיימרים להבנה כלשהי של תוכן הדואר שהם חוסמים או מעבירים. כך גם בתרגום אוטומטי: אפילו תוכנות התרגום הטובות ביותר רחוקות מלהגיע לאיכות ולדיוק של מתרגמים אנושיים בעבור טקסטים שאינם מוגבלים לנושאים ולאוצר מילים מוגבלים; אך מתרגמים אנושיים נעזרים בתוכנות תרגום כדי להאיץ את עבודתם ולייעל אותה.
בינה מלאכותית בכל מחשב ובכל כף-יד
בהסתכלות אחורה, אחד ההבדלים הבולטים בבינה המלאכותית בין תחילת העשור הראשון של המאה העשרים ואחת ובין סופו הוא נגישות טכנולוגיות הבינה המלאכותית, בייחוד בכל מה שקשור לחיקוי החושים והתקשורת האנושית: פיענוח תמונות וסרטי וידאו, זיהוי פָּנים, תקשורת מילולית בדיבור ובטקסט. כמעט בכל אלה המחשב עדיין רחוק מיכולת אנושית (אם כי בתנאים מסוימים, כמו בזיהוי פנים בתצלומים באיכות סבירה, המחשב כבר עשוי לגבור על האדם), אך בעשור האחרון הוא כבר שימושי דיו בעבור מגוון רחב של צרכים. יתרה מזאת, שימושים כאלה זמינים כבר לכל מחשב ואף ל- “טלפונים חכמים”: תוכנות ניהול התמונות מקטלגות את הצילומים לפי האנשים המופיעים בהם; לסרטונים דוברי אנגלית ביוטיוב מוצמד תמלול אוטומטי, והוא אף מתורגם לשפות אחרות; יישומים למכשירי אייפון ואנדרואיד מאפשרים לצלם שלטים בשפה זרה ולקבל תרגום לשפת המשתמש, או מבצעות הוראות מדוברות (כמו “הזמֵן שני מקומות במסעדה שקטה במרחק הליכה מביתי למחר בשמונה בערב”); ואפליקציות אחרות מזהות את האנשים הנקלטים בעדשת מצלמת הטלפון ומצמידים על התמונה פרטים עליהם, כמו הסטטוס האחרון שפרסמו בפייסבוק. הפער בין מעבדות הבינה המלאכותית ובין המשתמש הפשוט מעולם לא היה קטן יותר.
בצד התרומה שמעניקים מפתחי התוכנות החכמות למיליוני משתמשים ברשת האינטרנט, הם מקבלים גם תרומות רבות ערך: משתמשים מנדבים את זמנם ויכולותיהם כדי ללמד את המחשב לזהות עצמים, לסווג ולזהות מוזיקה, לשוחח, לשתף פעולה במציאת המבנה המרחבי של חלבונים ועוד. גם ללא שיתוף פעולה ישיר, המידע הרב הנוצר מהשיחות הבלתי פוסקות ברשתות החברתיות מהווה “מכרה” שבו חופרות תוכנות כדי להפיק מידע בעבור משווקים, אפידמיולוגים, סוציולוגים ובלשנים.
בדרך אל הסינגולריות
בבינה המלאכותית, כמו בענפי המדע והטכנולוגיה שהיא מבוססת עליהם, קצב ההתקדמות גובר והולך. זהו תהליך המזין את עצמו ויוצר משוב חיובי: הבינה המלאכותית מאמצת שיטות ורעיונות ממדעי המחשב ושואבת השראה ממדעי החיים, כמו הצורה שבה קשורים יחד ופועלים תאי עצב (כפי שנעשה במחקר מאוניברסיטת בוסטון שבו פתחנו); התפקוד החברתי של מושבות נמלים הגורם לכך שלמושבה יש “אופי” משלה הנשמר גם כאשר הנמלים מתות ובוקעות חדשות; יכולת הלמידה המרשימה של מערכת החיסון אצל היונקים; וכמובן תהליך הברירה הטבעית, המנוע שהוביל למורכבות הנפלאה של כל אלה. כך נוצרים תוכנות ורובוטים חדשים שהם עצמם, תוך כדי שיתוף פעולה עם הבינה האנושית, מאיצים את קצב ההתפתחות המדעית במגוון דרכים: בחינת השערות ויצירת השערות חדשות, תכנון ניסויים ומכשירים, אנליזה של הררי המידע הנאספים בניסויים, ואפילו תכנון עצמי של דור חדש ומשופר של תוכנות ורובוטים.
תהליכי משוב חיובי אלה אינם רק נחלתה של הבינה המלאכותית, כמובן, אך הבינה המלאכותית כבר איננה ניתנת להפרדה כתחום מחקר או טכנולוגיה נפרד: היא מהווה חלק אורגני במספר גדל והולך של פרויקטים ומחקרים, גם כאלה שאינם מזוהים כקרובים אליה. עתידנים רבים המנסים לנבא את התוצאות של הקצב ההולך ומואץ של התפתחויות מגיעים למסקנה כי הוא מוביל ל”סינגולריות”: נקודת זמן עתידית שבה ישיגו המחשבים יכולות אינטלקטואליות הגבוהות במידה ניכרת מאלו של בני האדם, וימשיכו לשפר את עצמם מעבר לכל דמיון אנושי. בשל כך העולם ישתנה בצורה קיצונית שאנו, החיים לפני נקודת הסינגולריות, איננו מסוגלים לחזות. קורצווייל מנבא כי הסינגולריות תגיע בשנת 2045, ותסחוף איתה גם את בני האדם כך שיימחקו ההבדלים בין אדם ומכונה. אם צודקים קורצווייל וחבריו, הבינה המלאכותית תאפשר לנו לקיים במלואו את הציווי הקדמון שהיה חרות על מקדש האוראקל של האל אפולו בדלפי: “דע את עצמך”, דרך תרומה להבנה של המחשבות והרגשות שעושים אותנו לאנושיים, רק זמן קצר לפני שהיא תשנה לתמיד את משמעויותיהן של בינה ושל אנושיות.
ישראל בנימיני עובד בחברת ClickSoftware בפיתוח שיטות אופטימיזציה מתקדמות.
הכתבה המלאה התפרסמה במגזין גליליאו, פברואר 2011
4 תגובות
לא קיים דבר כזהה בינה מלכותית לעולמי עד קיים יידע בכל נושא ונושא אם המוח או הרפואה או כלי נשק ועוד ,,,,,,,,,,,,,, הבינה או הבינה המלכותית נימצאת אצל מי שמחזיק בידע בתחום כזה או אחר מי שמוציא את הידע מהכוח אל הפועל זוהי הבינה או לצורך העינין בינה מלכותית ולנו יש את האפשרות בחירה את מה שאנחנו רוצים לפתח בהתאם לצרכים שלנו או איזה מטרה צריך לשמש הפיתוח דבר זה מצריך הרבה בלמים וקודים מוסריים שלא לכולם יש .
אם אותו מחשב ילמד מהסביבה כדי לפתח יכולות נצטרך להגדיר מחדש את המושג מלאכותי כדי שזו תקרא בינה מלאכותית
http://www.tapuz.co.il/Forums2008/ViewMsg.aspx?ForumId=716&MessageId=152178724&r=1