פרק מתוך ספרו של אורן הרמן – אבולוציות חמישה-עשר מיתוסים שמסבירים את עולמנו מאת אורן הרמן
מאנגלית: ניר רצ’קובסקי, הוצאת ספרי עליית הגג וידיעות ספרים
בספר החדש “אבולוציות חמישה-עשר מיתוסים שמסבירים את עולמנו” חוזר אורן הרמן לתמות העתיקות של המיתוסים בעזרת מדע בין זמננו. כל תרבות עושה שימוש בשפתה כדי לפצח את השאלות הקיומיות. את פרופ’ הרמן מעניין להבין את ההבדלים בין מדע למיתוס אבל גם לעמוד על כך שהם דומים יותר ממה שאנחנו מדמיינים.
החודש זכה פרופ’ הרמן על ספרו, בפרס רקטור אוניברסיטת בר-אילן לחדשנות מדעית התשע”ט
הסינים העתיקים האמינו שהעולם בקע מביצה, המאורי שהוא נוצר מקריעה של חיבוק בין אלת האדמה ואל השמיים. אנחנו מחליפים את הסיפורים האלו בעובדות מוצקות: המפץ גדול, התרחבות היקום, כוחות וחוקים פיזיקליים. כך חושבים רבים.
אלא שמבט יותר מפוקח על המדע מלמד אותנו שהוא אף פעם לא מתאר באופן ישיר את המציאות, אלא בעזרת מודל, והוא תמיד מתווך דרך השפה העכשווית. קחו למשל את המוח, שבמאה השש-עשרה נחשב למערכת הידראולית מיניאטורית בתוך הגולגולת, במאה השבע עשרה לשעון מכני מורכב, אחר כך למרכזיית טלגרף, לרשת נוירונים, ויש המדברים עליו היום כאל מחשב קוונטי.
אבולוציות של אורן הרמן הוא ספר מיוחד במינו, המשלב קטעי מיתוסים פיוטיים עם תיאור מדעי מעודכן של התפתחות היקום והחיים בו – למן המפץ הגדול ועד אלינו, בני-האדם. זהו ספר שהקריאה בו היא מענגת ומרחיבת-דעת כאחד, שילוב נדיר של ספרות ומדע – ספר שיעורר בכם את החשק להיפתח אל מרחבי ידע חדשים ולא-מוכרים, וגם לקרוא מיתולוגיות עתיקות ולרדת אל שורשי הידע האנושי. כאן נראה את כדור הארץ והירח מציגים מבט קוסמולוגי חדש על אימהוּת, נכיר את המיטוֹכוֹנדריוֹן שהביא לָעולם את המין ואת המוות, ונגלה איך הולדת השפה במהלך האבולוציה מזמינה את המין האנושי להתמודדות עם האמת.
פרופ’ אורן הרמן למד ביולוגיה והיסטוריה באוניברסיטה העברית בירושלים, באוקספורד ובהרווארד. לימים נעשה היסטוריון של המדע וסופר. ספרו מחיר האלטרואיזם (הוצאת “ספרי עליית הגג”) זכה בפרס הלוס אנג’לס טיימס, נבחר לרשימת ספרי השנה של הניו יורק טיימס ושימש בסיס לשני מחזות. הרמן הוא ראש התוכנית למדע, טכנולוגיה וחברה באוניברסיטת בר-אילן ועמית מחקר בכיר במכון ון ליר בירושלים, שם הוא מארח את סדרת ההרצאות מדברים על מדע במאה העשרים ואחת ומוביל את קבוצת המחקר ״מדע ויצירה״. בין ספריו: The Man Who Invented the Chromosome, טרילוגיה על Rebels, Outsiders, Dreamers בביולוגיה, והספר אבולוציות: 15 מיתוסים שמסבירים את עולמנו (הוצאת “ספרי עליית הגג”). ספריו תורגמו לסינית, עברית, יפנית, טורקית, איטלקית, קוריאנית, פולנית ומליאלאם.
“אבולוציות הוא מסע עוצר-נשימה לאורך הטווח העצום של זמן ומרחב שהם-הם היקום שלנו. ספר מבריק.” וול סטריט ג’ורנל
קנאה – המצאת העין
1
אבות-אבותי לא יכלו לראות, אבל אני יכול – את העולם ואת נפלאותיו. איני יודע אם יצאתי נשכר מכך. לאמיתו של דבר, אם הייתי יכול לחזור בזמן ולבטל את ההמצאה, הייתי עושה זאת בלי היסוס. העיניים האלה הביאו לי יותר מדי מכאוב.
2
יבשת-העל הבאה אחרי רוֹדיניה היתה פּאנוֹטיה. אבל כעבור זמן לא רב גם היא התחילה להתפרק. בדרום חָלְשה גוֹנְדְוואנָה על הקוטב ועצרה את זרמי האוקיינוס. לוֹרֶנְטיה, בַּלְטיקה וסיבּיריה נדדו צפונה. כדור הארץ היה קפוא. בהדרגה, כשנמסו הקרחונים הגדולים, עלו פני המים והציפו מדפי יבּשה גדולים במים רדודים וחמימים. עם עלייה זעירה נוספת ברמות החמצן נפתחה תקופה חדשה, שונה מכל קודמותיה.
מורהו של דרווין, סֶגְ’וויק, כינה אותה העידן הקַמְבְּרי, כי המאובנים הראשונים נחפרו בוֵויילס, ששמה הלטיני הוא קַמְבְּריה. אַת הרי יודעת: שנינו חיינו את התקופה הזאת בזמן אמת. מהרי רוֹקי הקנדיים ועד צֶ’נְגְיאנג בסין, מסיריוּס פּאסֶט שבגרינלנד ועד מדבריות נַמיבּיה, יום אחד ייוודע מלוא ההיקף של אותה התפוצצות אבולוציונית. הגַן של אֶדיאַקָרָה היה דל בהשוואה. בעידן הקַמְבְּרי, שהחל לפני 542 מיליון שנה, הפכו החיים למלחמה.
3
בהתחלה לימדה אותי אמי, בלי מילים: הֳיֵה זהיר. אתה רך. יש שם בחוץ הרבה דברים שירצו לפגוע בך.
איך יכולתי לדעת מה לחפש, וממה להיזהר? לא היו לי עיניים, רק נקבוביות. המים הם שנשאו אלי את כל הבשורות: סכנות האורבות ברדודים, חלומות רחוקים אי-שם במעמקים. בֶּקַע מלפנים, זרם קר מאחור – הכל חלחל כמו לחישות מהוסות, רחוקות במידה שווה מליבי. זה היה עולמי, תלוי בקצה אַדוות מים, סך-כל תשוקותי, מעיין כל פחדַי ותקווֹתַי.
לפעמים הפתיעו אותי הסלעים: זוויתיים, מחודדים, דמויי מעקות, קרים. הם היו המורים הראשונים שלי, ולימדו אותי מרקם וצורה. אבל ככל שהלכה והתעצבה עצם האף שלי, וחוש הריח שלי התחזק, ראיתי את העולם אחרת: דרך ריחות של אֲגָנים קרובים, בּשׂוֹרוֹת גרגריות על התכתשויות תת-מימיות, פרצי זרמים שמזהירים מפני תנועת הלוחות. כך נודע לי לראשונה שהיבשות זזות, שהעולם נפרם בַּתפרים.
במשך מיליוני שנים חיה משפחתנו ליד מרבץ קַלְציט. ספגנו את סביבתנו, ועם כל טיפה נוספת של המינרל השקוף ששקע בגופנו, הלך והתחדד הצל שהטילו העצמים. בהתחלה יכלו אבותי לראות רק רמזים לתנועה, מחול מטושטש של אור. אבל יום אחד התחברו בתוכי המינרלים בדיוק במידה הנכונה, כמו טיפות גשם שמתקבצות על עלה ומַרווֹת את הצימאון.
לפתע פתאום, העולם כמו נדחס למקלונים משוּשי-צורה. הקַלְציט שהשתכן ברווח בין הרקמות שימש כעדשה, צַמצָם נוצר, והרֶזוֹלוּציה התפצלה מגודל החור. ככל שגדל מספרם של המקלונים, התחדד העולם ונהיה ממוקד. כמו החיות של העידן האֶדיאַקָרי, אבותי היו בטלנים, וקיבלו בפסיביות את מה שהחיים הציעו להם. כעת כל זה השתנה בן-רגע: מבלי שזומנה, הראייה באה לעולם.
אלה לא היו העיניים הנפוחות וחסרות הצבע של דיוֹנוּן הוּמבּוֹלט, או העיניים הגֶ’לָטיניות ההמומות של קרפּיוֹן, עיני המוֹנוֹקל של לוֹבּסטר, העיניים מכַווצות-הראש של זבוב או המוקסמות של לֶמוּר. כי לא היו עדיין עצים, לֶמוּרים וזבובים בעולם, גם לא לוֹבּסטרים, קרפּיוֹנים או דיוֹנוּנים. לא היה גֶ’ל זגוגיתי, וגם לא עפעפיים.
אבל כן היו עצב אוֹפּטי, רשתית וקרנית, ויותר מאלף עדשות גבישיות מורכבות, שכל אחת מהן עשויה מקלוני קַלְציט מקובצים במיבנה של מצלמה. כל אחת מהן נטתה בכיוון מסוים, כמו חלת דבש, וקלטה פנימה פיסת נוף צרה. כך נראה העולם לראשונה, במלוא ההדר המְפוּקְסָל שלו.
4
נהייתי יצור מפוחד, אבל כמעט בו-ברגע, גם מאמין. מסביבי יכולתי לראות עכשיו את אוֹפַּבּיניה ואת הַלוּצִיגֶניה הרעבתנית, וגם את אָנוֹמָלוֹקָריס האכזר עם גפיו המיפרקיים והזימים המתנשפים והחַטים הכפולים שהטילו צללים מאיימים על קרקעית הים. הבטן התכווצה למראה המחזות המחרידים האלה. אבל הם נשאו בחובם גם שמץ של גאולה. כי אם יש לי היכולת לראות את הסכנה, אוכל גם לקוות לחמוק ממנה. מאז ואילך, פחד ותקווה הלכו יד ביד, כמו צמד תאומים טפיליים.
הבטתי אָנֶה ואָנָה, מודד את המרחק אל הדברים סביבי, עינַי קיבלו את תפקיד מתמטיקאי הבית. אם אזנק אל הסלע ההוא, שם, למרגלות חבצלת הים, יהיה לי מחסה בטוח. אני מודה שהקַלְציט ריקֵעַ לי שריון ליד העיניים, כדי להתגונן טוב יותר. היה לי גם מגן ראש תואם. בעזרת יד המקרה והברירה הטבעית התגברתי על חששותיה של אמי. אבל נגד שיניהן של החיות הגדולות יותר לא היה די בשריון שלי. לכן נסתי על נפשי. בן-רגע הסתתרתי מתחת לאבן, נשכח מן העולם, אסיר תודה.
אז ראיתי אותָךְ, בכל שלושת אלפי העיניים המשוּשוֹת שלי, מרחפת בקרני השמש מעלי. נראית לי כמו תמר, אולי כמו קָסַנְדְרָה צעירה. אם היופי מופיע לפעמים מפוצל, זה קורה מפני שהוא תוצר של אותה השתברות ראשונה: מרוכבת, מרקדת בין הרְמָחים של אור השמש. אני לא יודע הרבה על הרגשות שלי, אבל יכולתי לחוש משהו מיסטי. הראייה הביאה לעולמי בהלה, אבל מייד בעקבותיה באה התשוקה.
5
יכולתי לראות שאת כמוני: מיפרָקית, בת שלוש אונות. כמוני, היו לך מחושים שׂעירים, וגפיים מסועפים, ובית חזה מצולע, ומגן ראש, ולחי חופשית, ושריון. ברצותך יכולת להתכדר, ולזקור קוצים, ולהשיל את המעטה שלך – ממש כמוני. אבל חשוב מכל, גבישי הקַלְציט שלך היו מסודרים בשכבות ממש כמו שלי, להבטחת שקיפות מושלמת, כמלאכתו של רב-בנאי. ביום מן הימים ישתמשו בני-האדם באבן סיד כדי לבנות את הפּירמידוֹת של גיזָה ואת יסודות הפַּרְתֶנוֹן. אבל דבר לא יהיה מושלם כמו עיני הטְרילוֹבּיט הקדמוניות שלנו.
שנינו ידענו: בעולם נטול ראייה, היינו ממשיכים להריח ולגשש את דרכנו. במקום מבטים עורגים, היו נפוצים ליטופים סבוכים והילולי ניחוחות. גם אוזניים היו יכולות לשגשג, ולדרבן יצירת סימפוניות עדינות. שפת האהבה היתה נכתבת בחרוזים של רעידות, סוֹנֶטוֹת של מרקם, אולי אפילו בשירים של ריח. לא היו קריצות, או הפניות מבט הצידה. ובוודאי שלא היינו יודעים דבר על “העיוורון” של האהבה.
אבל יד המקרה סיפקה לנו עיניים מגבישים שקופים. ובכך שקראו את פּסיפס העולם דרך הסלע החי, הן נעשו למלכּוֹת החישה שלנו, מורידות את שאר החושים לדרגת משרתים. היה לנו צורך בעיניים שלנו בקרקעיות הים הבוציות האלה, שבהן חיות זדוניות מסוות את עצמן כאצות, ותולעים מתחפרות מתחת לקרקע; שבהן שכנים נעשים לבוגדים, ושום דבר לא כמו שהוא נדמה. כשבאו העיניים לעולם, האיץ העולם את מהלכו. במקום אגביוּת הופיעו מזימות. במקום תום – כוח. העיניים היו מהלומת מוות לאמוּן: מעכשיו זה היה לראות או להיראות, לאכול או להיאכל. כך פרצה המלחמה.
אבל את כל זה שכחתי, שם, ממקום מחבואי ליד חבצלת הים, שעה שהצטנפתי והבטתי בָּךְ בסהרוני עינַי העתיקים. שכחתי את אוֹפַּבּיניה האורבת ואת הַלוּצִיגֶניה הרעבה, וגם את האָנוֹמָלוֹקָרי האכזריים עם גפיהם המיפרקיים והזימים המתנשפים והחַטים הכפולים המטילים צלליהם על קרקעית הים. שכחתי את הגנבים והכייסים. שכחתי את המלחמה והמארב לטרף. באורות הקלושים שפילחו את גבישַי ראיתי אותך. ורק בך חשקתי.
6
כעבור שנים רבות יטענו המדענים שעם העיניים באה התנועה, עם התנועה התחרות, ועם התחרות ההתמחות, עם ההתמחות ההתמיינות, ועם ההתמיינות – מפץ החיים הגדול. העיניים, כך אמרו, הן שהביאו להתחלפות המהירה של העידן האֶדיאַקָרי בעידן הקַמְבְּרי, ומילאו את כדור הארץ במיגוון של מינים. העיניים היו ברכה, סוד גדול, וקסם. ומשום כך הומצאו, פעם אחר פעם.
ועדיין, אני הוא זה ששיכלל את הראייה לכדי שלמות, גם אם יצורים אחרים בעלי עיניים פשוטות ראו באופן חלקי לפנַי. אני זה שבחן לראשונה, מאחורי הסלע, את מלוא הפוטנציאל של ההמצאה ואת השלכותיה. איני יודע אם המדענים צודקים, כי אני רק טרילוֹבּיט שנכחד. אבל אני יכול לומר לך שלא היה שום “מפץ קַמְבְּרי”. ויותר מזה: שעיניים הן קללה.
כי ממקום מחבואי במים העכורים, יכולתי לראות באותו יום שמבט האבן שלך נעוץ במקום אחר; שחבצלת הים, אֶכְמָטוֹקְרינוּס ססגונית, התנפנפה לה במים הרדודים ולכדה את עינייך. לא יכולת למצמץ, מה שהגדיל את כאבי שבעתיים. היית מהופנטת כשהבטת בתשע הזרועות שלה מרקדות מולך בעדינות אין קץ, ושום דבר שעשיתי לא יכול היה לגרום לך להפנות את מבטך אלי. הסתכלתי בשקט בכל תנועה מתנועותייך. ויכולתי לחוש את עשרות הטרילוֹבּיטים הזכרים סביבך, מציצים בחרמנות מתוך סדקי מחבואם בעיניהם המלוכלכות, מחככים בהנאה את המחושים שלהם, מתכוננים להסתער.
כך הרגיש אולי האדֵס כשהביט בפֶּרסֶפוֹנֵה עומדת בשדה שבסיציליה, מהופנטת אל הסיגליות. אולי גם הוא לא יכול היה להתאפק, והיה חייב אותה לעצמו, כמוני. אבל הוא היה אֵל, ואני אומנם שָכנתי בשאוֹל-תחתיות של האוקיינוס, אבל הייתי רק פְּרוק-רגליים. האדֵס יכול היה להשיג את כל מי שחשק בה; ואילו אני כמהתי אך ורק אלייך.
להגנתי, שברת לב שלא ידעתי שיש לי, אבל מה הייתי אמור לעשות? כמו כולם, צִיַיתּי להוראות המשחק. נהיית לי לקורבן לא באשמתך, אלא מתוך ציווי דרוויני. דממה השתררה בעודי אונס אותך במים השלווים שמעל הסלע.
300 מיליון שנים חיינו, שנינו, יותר זמן מהדינוֹזאוּרים. לכל הדעות, זה היה ניסוי מוצלח. אני יודע שלהתבונן דרך העיניים שלי פירושו לראות את העולם כמו בּיטים של אינפורמציה: אולי צריך היה לקרוא לי טרילוֹ-בַּייט. אבל בבקשה ממך, לכל הפחות, הרשי לי להתנצל: למדתי על תשוקה והישרדות בדרך הקשה, דרך העיניים. כמה חבל שהתברר כי הן אותו דבר ממש.
מממלכת המינים הנכחדים, אני מפציר בכאב ובדיעבד באלי המזל: קחו את עינַי ולעולם אל תחזירו לי אותן. שילכו לעזאזל כל צורות החיים הארורות, שתלך לעזאזל האבולוציה. הייתי מעדיף למות אלף מיתות במלתעותיו של אָנוֹמָלוֹקָריס מאשר לראות דרכן ולו עוד פעם אחת.
הארות
לפי התיעוד הגיאולוגי, אחרי העידן האֶדיאַקָרי בא העידן הקַמְבְּרי, שמתוארך בדרך כלל בין 542 ל-488 מיליון שנים לפני זמננו, ומתואר לרוב כמהפכה בתולדות החיים. מלכתחילה היה העידן הזה דרמטי: צ’רלס דרווין אף ציין במוצא המינים כי זהו אחד מטיעוני-הנגד החזקים לתיאוריית האבולוציה ההדרגתית שלו. בעוד אשר יצורים מוקדמים יותר היו קטנים יחסית, מעטים, חסרי שריון או נשק, ובסך-הכל מסתפקים בעצמם ולא מתעניינים באחר, הנה עכשיו הופיע בעולם בבת-אחת שפע של חיות מורכבות, טורפניות ומגיבות זו לזו, כאילו הורם פתאום מסך שמאחוריו הסתתרו כל העת. תוך הרף-עין, במונחים אבולוציוניים, הוכפל קצב ההתגַוונוּת של המינים בכמה סדרי-גודל. כפי שתיאר זאת בצבעוניות הפָּלֵיאוֹנטוֹלוֹג האמריקאי סטיבן ג’יי גולד (Gould) בספרו חיים נפלאים, לפתע-פתאום הופיעו שלל פרוקי-רגליים קשיחי מעטפת כמו הַלוּצִיגֶניה (Hallucigenia), אוֹפַּבּיניה (Opabinia) ואָנוֹמָלוֹקָריס (Anomalocaris), מצוידים במערכת עצבים מפותחת, גפיים מיפרקיות, זימים, מחושים, טְפָרים, ואפילו חַטים מרשימים כשל מַסְטוֹדוֹן. יצורי-אימים שכאלה שׂחו להן בין חבצלות מים עדינות כמו אֶכְמָטוֹקְרינוּס (Echmatocrinus), יצור שדמה לפרח המחובר לקרקעית הים בגבעול ובראשו זרועות צבעוניות מתנפנפות. בשל שפע החיים שהביאה איתה בפתאומיות, התקופה ההיא מכונה “המפץ הקַמְבְּרי”.
בשנים האחרונות הושמעה ביקורת כלפי הדעה המקובלת: האומנם היה בעידן הקַמְבְּרי “מפץ”? הרבה מדענים כבר לא כל-כך בטוחים. מימצאים חדשים מסין, מגרינלנד ומנַמיבּיה מראים כי מיגוון רחב של יצורים מורכבים היה קיים כבר בראשית העידן הקַמְבְּרי. נראה אפוא שדרווין צדק: החיים הופיעו יותר בהדרגה. כפי שכתב הפָּלֵיאוֹנטוֹלוֹג הבריטי ריצ’רד פוֹרטי (Fortey) בספרו טרילוֹבּיט: עד ראייה לאבולוציה: “כשמחזה (בייחוד מחזה מתח מסוג ‘מי הרוצח’) מתחיל לדשדש קצת, אחד ה’טריקים’ הבדוקים להחזיר אותו לחיים הוא להכניס התפוצצות. בּוּם! הקהל קופץ ונדרך, ומובן שבחסות ירייה אפשר, מבחינה דרמטית, לרצוח ולחמוק מאשמה”.
בין שנעשה במילה “מפץ” שימוש לרעה או לא, ברור כי בתקופה שבין 650 ל-500 מיליון שנה לפני זמננו הופיעו ושגשגו על כדור הארץ כמעט כל סְכֶמוֹת הגוף הבסיסיות המוכרות לנו (ועוד רבות שנכחדו). מחלוקת עזה ניטשה בשאלה מדוע זה קרה, ובשנים האחרונות התמקדה תשומת הלב בחמצן. העלייה ברמות החמצן באוקיינוסים, כך נטען, איפשרה לאורגניזמים ולמערכות העצבים שלהם להפוך למורכבים יותר. ראו מאמרו הקצר של דאגלס פוקס (Fox) “מה הצית את ההתפוצצות הקַמְבְּרית?”. להתעמקות נוספת בתפקידה האפשרי של מערכת העצבים המתפתחת, ראו מאמרם של דֶטְלֶב אָרֶנְדְט, מריה אנטוֹניֶיטָה טוֹשס והֶתֶר מארלוֹ (Arendt, Tosches & Marlow).
אחד המנגנונים המורכבים שמיוחסים לעלייה ברמות החמצן הוא העין. ייתכן אומנם שראייה פרימיטיבית התחילה להתפתח כבר לפני 750 מיליון שנה, אבל העיניים המאובנות הראשונות שייכות למחלקה של כ-20,000 מינים של פרוקי-רגליים ימיים, חלקם קטנים כמו יתושים ואחרים גדולים מצַבּי ענק, ולכולם שלוש אוּנוֹת אנכיות: הטרילוֹבּיטים. עיני הטרילוֹבּיטים – היחידות אי-פעם שנבנו מקַלְציט – היו מכשירים מדהימים. החוקרים יוּאן קְלַרְקְסוֹן וריקרדו לוי-סֶטי (Clarkson & Levi-Setti) הראו שהעיניים האלה הטרימו תוכניות ששירטטו במאה ה-17 המדען ההולנדי כריסטיאן הויחֶנְס והמתמטיקאי-פילוסוף הצרפתי רֶנֶה דֶקארט כ”פתרון” אופטי לאַבֶּרַצְיָה הכּדוּרית. כפי שכותב פוֹרטי: “ייתכן שזו אומנם דוגמה מופלאה לאמנות שמחקה את הטבע, או אולי לטבע שמקדים את המדע – ביותר מ-400 מיליון שנה”. לסקירה כללית יותר של האבולוציה של הראייה בטבע, ראו את ספרם הצבעוני והנגיש של ג’ורג’ גְלזר והנס פּאוּלוּס (Glaeser & Paulus), התפתחות העין.
עיני הטרילוֹבּיטים, שהיו עשויות סלע משובץ בשריון, לא מצמצו: אחד המינים אף נקרא Opipeuter inconnivus, צירוף של לטינית ויוונית שפירושו “המביט ואינו ישן”. הן היו מורכבות ממקלוני קַלְציט – לפעמים אלפים במספר – ואיפשרו תצפית רגישה להפליא על הנוף. החוקר קנת טוֹ (Towe), ממכון סמיתסוֹניאן בוושינגטון, אפילו צילם מחלון המעבדה, דרך העדשות שלהן, את בניין האֶף-בּי-אַיי שמעבר לכביש (אל תגלו לשלטונות). מינים מסוימים של טרילוֹבּיטים איבדו במהלך האבולוציה את עיניהם, אבל אין דוגמאות ידועות של עיניים שאבדו והושבו: מסתבר שהראייה היא רחוב חד-סטרי.
תיאוריית “מתג האור” של ההתגַוונוּת הקַמְבְּרית משערת שהעיניים העבירו את האבולוציה להילוך מהיר על-ידי כך ששיפרו את התנועה, ובכך הגבירו את הטוֹרפנוּת, מה שהוביל לפתיחת “מירוץ חימוש”. כדי להתגונן, פרוקי-רגליים ימיים, ובכללם הטרילוֹבּיטים, פיתחו שלדים חיצוניים קשים עשויים קַלְציוּם קַרְבּוֹנָט, שבזכותם השתמרו כל-כך הרבה מאובנים שלהם. ככל שהתרבו ההמצאות גדל מספר המינים, והחיים הלכו ונעשו יותר מגוּונים. כך, בעזרת מעט חמצן, עיצבו העיניים את עולם החי. סקירה של הרעיון הזה ראו בספרו של אנדרו פארקר (Parker) בהרף עין: איך התניעה הראייה את המפץ הגדול של האבולוציה.
ייתכן גם שהעיניים הביאו איתן התנהגויות שהובילו לסוג אחר של תחרות. אנחנו לא יודעים הרבה על המיניות של הטרילוֹבּיטים, אבל נראה שהברירה המינית פעלה במלוא המרץ, כלומר לא כל הזכרים יכלו להשיג את מה שרצו, ומכאן התפנית המפתיעה בסיפור. ראיות לכך תמצאו במאמרם של רוברט נֶל וריצ’רד פוֹרטי (Knell & Fortey).
על האונס של תמר, בת המלך דוד, על-ידי אחיה-למחצה אמנון, מסופר בשמואל ב’ פרק יג; על האונס של קָסַנְדְרָה, בת המלך פְּריאָמוֹס והמלכה הֶקוּבָּה מטרוֹיה, על-ידי אַיאַס “המהיר” (להבדיל מאַיאַס “הגדול”, בן טֶלאמוֹן) – שתי דמויות שמוזכרות בפרק 24 של האיליאדה ובפרק 11 של האודיסיאה – מסופר בפרגמנטים של המשורר היווני הקדום אַלְקאיוֹס, בן המאה השביעית לפני הספירה; ואונס פֶּרְסֶפוֹנֵה על-ידי האדֵס מוזכר ב”הימנון ההוֹמֶרי לדֵמֵטֶר”, יצירה שירית מן המאה השביעית או השישית לפני הספירה.
בין שטרילוֹבּיטים זכרים פנו לשימוש בכפייה כדי לשרוד ובין שלא, העיניים – האמיתיות כמו המֶטאפוֹריוֹת – הן ברכה שקללה בצידה.
