האמונה בקיום המודעות או התודעה בקרב בני האדם היא עתיקה. המחשבה עצמה היא דרך אחת להגדיר את הקיום שלנו :”cogito, ergo, sum”, שפירושו – “אני חושב – משמע אני קיים” – סיכם דקארט כשביקש נקודת מוצא בסיסית אחת להתבונן דרכה על העולם.
התבוננות פנימית – Introspection – מה זה ולמה זה חשוב? חלק 1
האמונה בקיום המודעות או התודעה בקרב בני האדם היא עתיקה. המחשבה עצמה היא דרך אחת להגדיר את הקיום שלנו :”cogito, ergo, sum”, שפירושו – “אני חושב – משמע אני קיים” – סיכם דקארט כשביקש נקודת מוצא בסיסית אחת להתבונן דרכה על העולם.
לתפיסת דקארט – קודם כל – נניח שאני חושב – ומכאן נבנה את התיאוריה הפילוסופית שלי הלאה. רנה דקארט – תמונה מוויקיפדיה
המחשבה היא הבסיס אם כך. כשנוסד מדע הפסיכולוגיה, שעוסק באנשים ובמחשבותיהם, היה זה אחד הדברים הראשונים שעסקו בו. אפשר להגדיר אינטרו (פנימה) ספקציה (התבוננות, בחינה) כהתבוננות עצמית על זרם התודעה, התחושות, התשוקות והצרכים.
אחד מאבות הפסיכולוגיה, וויליאם ג’יימס, התייחס להתבוננות הפנימית כך:
“על אינטרוספקציה אנחנו יכולים להשען מבראשית, מלכתחילה ותמיד. אין אפילו צורך להגדיר אינטרוספקציה – המשמעות של התבוננות פנימה אל תוך נפשנו ודיווח על מה שנגלה שם הוא ברור… כל האנשים מסכימים שהם מרגישים כיצד הם עצמם חושבים, ושהם מצליחים להבחין ולהרגיש מתי הם עצמם חושבים, בתהליך פנימי, אל מול כל שאר האובייקטים החיצוניים בעולם… אני מתייחס לאמונה זו כהנחה הכי בסיסית ואמיתית מכל האמונות שבמדע הפסיכולוגיה…” (תרגום חופשי שלי).
עם ראשית ייסוד המעבדות הפסיכולוגיות במאה ה19, עשו שימוש בכלי של ההתבוננות הפנימית ככלי מדעי, ונסיינים הוכשרו ואומנו בדיווח על המחשבות הפנימיות שלהם. מצד אחד, לא הייתה אפילו הסכמה ברורה על הדרך בה יש לערוך את ההתבוננות הפנימית ככלי מדעי. מצד שני, היה ברור שזו מהות הפסיכולוגיה, לחקור את החוויות הפנימיות שמושפעות מהחוויות החיצוניות.
היו מי שהציעו להתייחס לאינטרוספקציה כ”צילום” של התודעה, וכך זה יהיה כלי מדעי של ממש. אבל כבר מלכתחילה היה ברור שהכלי הזה חשוף להשפעות רבות מהסביבה, ויש תלות ביכולות האישיות וגם ההסתכלות לאחור,על מה שהיה משפיעה על התהליך עצמו. למשל – תיאור של מחשבה שנמשכה שנייה וחצי יכול לקחת 20 דקות תמימות, מה שגורם לשינוי במציאות ובהסתכלות.
האם אתם נוהגים להתבונן פנימה אל תוך זרם המחשבות שלכם? כיצד אתם עושים זאת? איזו הרגשה זה יוצר אצלכם?
והאם זה מתקבל על הדעת ככלי מדעי?
אינטרוספקציה שימשה, ואולי משמשת היום, למרות הסתייגויות מדעיות ממנה, ככלי שיש לו שימושים רבים ודרכי הסתכלות רבות כמעט כמו ריבוי הזרמים במחקר הפסיכולוגי – קוגניטיבי. אני מוצאת את המונח הזה – התבוננות פנימית – כמשהו שניתן להתקל בו ממגוון כיוונים. במחקר המדעי ה”מחמיר” (נא לומר את המילה האחרונה במבט ייקי כבד) אין באמת מקום לאינטרוספקציה מצד אחד, אך מצד שני, כשאנו מסתמכים במעבדה על דיווחים של נבדקים, בכל צורה שהיא, האין אנו עושים שימוש באינטרוספקציה?
בקצה השני ניתן לשמוע מונחים כמו “התבוננות פנימית” בקרב מי שאולי רחוק ביותר מהמדע – בשיעורי היוגה, ובסדנאות הרוחניות. גם שם עושים שימוש בהפניית המבט פנימה לצרכים שונים – התרגעות, למידה והקשבה. במקומות ה”רוחניים” (נא לדמיין בשלב זה צלצול פעמונים וקטורת) לא קוראים לזה בשם המדעי ומדע הוא בכלל לא כלי מעניין (אולי אפילו חוסם), אבל ההתבוננות היא אותה התבוננות.
כנראה שבמקום בו ישנה מודעות, ישנה נפש, וישנו אדם חושב המשתמש בה – תהיה, וראוי שתהיה, התבוננות פנימית.
בפעם הבאה – למה אינטרוספקציה “יצאה מהאופנה” בפסיכולוגיה, ומה חושבים עליה היום
מתבסס על
.Boring, E. G. A history of introspection Psychological Bulletin (1953) Vol. 50
מה קרה להתבוננות הפנימית לאורך השנים? – חלק 2
בחלק הקודם דנתי במושג ה”אינטרוספקציה” – ההתבוננות הפנימית על זרם המודעות, ככלי מחקר וטיפול בפסיכולוגיה. מבחינה היסטורית, המושג שימש בין השאר את ראשוני הפסיכולוגים שהגדירו עצמם כמדענים, וניסו לחקור את נפש האדם תוך שימוש בכלי מדעיים אותם הם ניסו להקביל או לשאול מעולמות כמו כימיה ופיזיקה. כך, בתחילת המאה ה20 אינטרוספקציה הוצגה לציבור ככלי המדעי של הפסיכולוגים, כמו
כפי שציינתי בפוסט הקודם, המדענים הראשונים הללו רצו ליצור כלי מדעי, כמו מדידת השנתות על גבי מבחנה כימית, או מדידת וחישוב תנועת מסות בכימיה. אבל גם הם הבינו שכאשר באים למדוד את האובייקט המופשט שנקרא נפש (וכהערת ביניים – יש לציין שחלקם אפילו לא האמינו בקיום הנפש, או לא רצו להתייחס אליה) אין דרך מדעית אחת. כך גם לא הייתה שיטה אחת לדיווח על ההתבוננות הפנימית – האינטרוספקציה – לא אצל וונדט, ולא במעבדה של תלמידו-ממשיכו, טיצ’נר (1867-1927 , Edward B. Titchener). וכך בעוד שראשוני הפסיכולוגים חשבו שנמצא כלי מדעי מעשי לחקור באמצעותו את הנפש והתודעה, אלו שהגיעו אחריהם לתחום הפסיכולוגיה לא האמינו שניתן לחקור כך את הנפש. זרמים חדשים במחקר כמו הביהביוריזם (חקר ההתנהגות) והגשטלט (שהתייחסו לתפיסת השלם) תפסו את קדמת הבמה, והשימוש בהתבוננות על זרם המודעות הלך ושכך.
מקום אחר בו דיווח על זרם המחשבות והתודעה תפס מקום היה חדר הטיפולים. הגישה שבה הפציינט שוכב על הספה ומדווח על רצף המחשבות או האסוציאציות שלו יכולה להזכיר אינטרוספקציה, אם כי בצורה שונה מאד ואחרת מזו ששימשה ככלי מדעי. האם דיווח כזה יכול לחדור את שכבות הלא-מודע, התת- מודע? לא בטוח… אפילו תשובה של פסיכולוג תהיה תלויה בגישה הטיפולית בה אותו פסיכולוג או פסיכולוגית פועלים.
ולכן אני עצמי עדיין אינני בטוחה אם לקרוא גם לתהליך הבחינה העצמית, הדיווח והשיחה המתרחש במרחב הטיפולי באותו שם. פרויד עצמו ניסה לעשות הבחנה בין אינטרוספקציה לדיווח עצמי ולניתוח עצמי של מחשבת, ולכן קטונתי. בכל מקרה, התבוננות מודעת בחוויה הפנימית היא אכן תהליך שקורה בטיפול הפסיכולוגי, על מגוון זרמיו, ולכן הקשר הרעיוני ישנו.
אבל אם נחזור לדון במחקר המדעי, הרי שבמשך המאה האחרונה, אינטרוספקציה הייתה כמעט מוקצית ככלי חקירה. הדיונים על הדרך להשתמש בה, או על עצם קיום והתהליכים הפנימיים כמה שראוי לחקור בעולם המדע, הפכו אותה למוחרמת כמעט. ובכל זאת, מה עושים כשחוקרים בני אדם, אולי הישויות המורכבות ביותר בטבע שאנחנו מכירים? חייבים לשאול אותם מה דעתם ועל מה חשבו.
דרך אחת הייתה להשתמש ב”דיווח עצמי” ולא לקרוא לילד בשמו. כלומר – חוקרים נחשבים שאלו את הנבדקים שלל שאלות “מה חשבתם, איך הרגשתם?” וכו’, ונמנעו מלהתייחס בדרך כלשהי למושג אינטרוספקציה. הם פשוט עשו שימוש במילים אחרות ומבחינתם – גם בשיטות מדעיות שונות ונחשבות יותר. במיוחד כאשר הם הדריכו את הנבדקים איך לפעול ועל בסיס אילו סולמות לענות.
דרכים אחרות, היו לבחון את ההתנהגות או הביצוע במבחנים אמפיריים, בעלי נורמות ותקן, מסוגים שונים. כך, ניתן לבדוק מה הנבדק קלט או חש, בלי להסתמך על דיווח כללי, בעל פה, שנחשב מפוקפק. ובכל זאת, היה צורך להעביר שאלונים ואמצעי מדידה בדרך כלל באמצעים מילוליים – בעל פה או בכתב. גם כאשר המחקר נעשה בכלים שייחשבו “מדעיים פרופר” כיום, כמו הדמייה מגנטית, גרייה של המוח, מדידת פעילות חשמלית וכו’ – אנחנו בסופו של דבר מסתמכים על הדיווח האישי של מה שהנבדק, או המשתתף, חשב. במקרים רבים מאד שיתוף הפעולה של הנבדקים חשוב, מכיוון שאנחנו מבקשים מהם לצפות במסך או להאזין לצליל, ומקווים שהם אינם נודדים במחשבותיהם לשאלות הרות גורל כמו מה יאכלו לארוחת הערב או תוכן השיחה האחרונה עם אמא שלהם.
כנראה שהפיתרון לשאלת המחקר המדעי והדיווח העצמי הוא – כמו בהרבה מקרים – פשרה. שילוב בין דיווח עצמי על המחשבות והרהורי המשתתפים, יחד עם בחינה של ההתנהגות שלהם בקונטקסט מסוים, דיון במה שאדם עשה או חשב, שימוש בניסיון האישי שלנו וכלים מדעיים כמו מדידות של לחץ דם, מוליכות חשמלית של העור או אמצעי הדמייה, יכולים להוליך אותנו בדרך הנכונה. כך נוכל לשלב בין האינטרוספקציה – כלי המחקר הפסיכולוגי של המאה ה19, לבין כלי המחקר של המאה ה21, ה22 ושנים קדימה…
שיהיה בהצלחה!
מתבסס על
Locke E. A. It’s Time We Brought Introspection Out of the Closet (2009) Perspectives on Psychological Science
Boring, E. G. A history of introspection Psychological Bulletin (1953) Vol. 50
16 תגובות
נקודה (1):
דיווח עצמי אינו יכול להיחשב למדע “בהגדרה” כפי שאמרת אבל השאלה אם זו בעיה של הדיווח העצמי או בעיה של ההגדרה שבה אתה משתמש.
המדע נועד לגלות אמיתות על העולם ולמעשה כולו מתבסס ברמה זו או אחרת על דיווחים עצמיים.
כאשר כימאי מערבב שני חומרים ומדווח על כך שיצאה “להבה אדומה” הוא למעשה מדווח על כך שבמוחו התקבלה תחושה שראה להבה אדומה.
השאלה היא, לכן, לא אם הדיווח הוא עצמי (כי הוא תמיד כזה) אלא אם הניסוי (אינטרוספקטיבי ככל שיהיה) הדיר – כלומר ניתן לביצוע על ידי אחרים תוך קבלת תוצאה דומה.
למעשה, אני רואה שכתבת דבר דומה בעצמך בסעיף השני של אותה תגובה אז מה בעצם אתה רוצה?
לבעלי חיים יש תודעה.
כל מי שצופה בהתנהגות בעלי חיים מודע לכך.
הגדרת התודעה היא עניין סבוך אבל יש התנהגויות שברור שמחייבות אותה ברמה זו או אחרת.
יש בעלי חיים שלגביהם הוכח שלא רק שהם מודעים אלא שהם גם מודעים לעצמם.
למשל קופים ודולפינים מזהים את עצמם במראה.
אנשים מבלבלים לפעמים בין מודעות עצמית לבין יכולת לזיהוי עצמי במראה ובעיני זה בלבול קולוסאלי.
ברור שזיהוי עצמי במראה מחייב מודעות עצמית אבל מודעות עצמית יכולה להתקיים גם ללא זיהוי עצמי במראה (או שמא יש מי שטוען שלעיוור אין מודעות עצמית?).
א.בן נר:
כל בעל חיים שמסיק מסקנות מן העובדות הוא ברמה זו או אחרת “מדען”.
המדע המאורגן הוא בסך הכל הרחבה של תהליך הסקת המסקנות (המאפיין בני אדם בעיקר אבל גם בעלי חיים נוקטים בו) מן הפרט אל הכלל (ומכאן חיוניות השפה) ומדרך פעולה אינטואיטיבית לדרך פעולה מודעת.
כלבתך אינה עוסקת, לכן, במה שאנחנו מכנים מדע (שהוא המדע המאורגן) אבל היא בפירוש נוקטת בדרכי הסקת מסקנות שהמדע אימץ.
ארבם:
אני באמת חושב שהשפה היא מרכיב חשוב ב”מותר האדם” וראה מה שכתבתי כאן:
https://www.hayadan.org.il/birth-of-language-1110084/
עם זאת, לא הייתי מגדיר את השפה כדבר היחיד שמאפיין אותו (למרות שכל המאפיינים האחרים שיש לאדם לא היו מתאפשרים ללא השפה)
לדעתי – גם יכולת האינטרוספקציה שאינה טריביאלית (כלומר – אינה משהו בסגנון “כניסה לאש גורמת לי לכאב”) מאפיינת את האדם, וכך גם העיסוק במדע המאורגן.
לגבי העיסוק במדע מאורגן – ברור שהוא מחייב שפה.
זה נכון, כמובן, גם לאינטרוספקציה כשרוצים להשתמש בה במסגרת המדע במסגרת המדע, אבל מה שמעניין הוא השאלה האם אינטרוספקציה לא טריביאלית בכלל אפשרית ללא שפה.
לדעתי התשובה היא “לא” כי כמו הרבה מחשבות מורכבות אחרות היא מחייבת שימוש בסמלים.
בכלל – החשיבה המודעת – כלומר – חשיבה שנובעת מן ההחלטה לחשוב היא כנראה מאפיין של האדם, וגם היא מחייבת שפה כי קשה להחליט לחשוב כשאין לך ייצוג מודע לעצם המושג “מחשבה”.
הדבר היחידי שיש לבני אדם ואין לבעלי חיים זו שפה מורכבת (הרבה) יותר.
את כל השאר יש גם לוואסאבי החתול וגם לי ה”בעלים” שלו – במידה דומה מאוד.
השפה היא שמאפשרת לנו לבנות מודלים מופשטים של העולם ומהם להסיק מסקנות או לתכנן סדרת פעולות. בעלי חיים חסרים היכולת הזו ולכן יכולת התכנון והסקת המסקנות שלהן עשויה להראות כ”חוסר תודעה” כפי שחושב א. בן נר בתגובה 3.
מהי בדיוק התודעה הזו שיש לבני אדם ואין לבעלי חיים?
המילה תודעה או מודעות אינן מוגדרות כמו המילה אלקטרון ולעולם לא יהיו כיוון ונדרשת מיומנות אחרת על מנת להכיר אותן – מיומנות אינטרוספקטיבית/פילופסופית שאינה מדעית בעליל (ואפילו אנטי-מדעית).
זה הופך את כל הדיון באם יש תודעה או לא לבעלי חיים לקצת עקר ומיותר כיוון ואיננו יודעים אפילו להוכיח שלבן אדם אחר (מלבדנו) יש תודעה שהיא חוויה אישית סובייקטיבית ובלתי ניתנת להוכחה (ראו גוף ונפש מאת י. ליבובייץ).
בקיצור מותר האדם מן הבהמה בשפה בלבד. זה ההבדל המהותי היחיד והוא אכן מהותי.
המשמעות היא שכל היכולות שלנו שנגזרות משפה אינן קיימות אצל בעלי חיים אבל יכולות שאינן מבוססות שפה קיימות גם אצל כלבים וחתולים (אצל כלבים פחות – הם דיי טמבלים).
מודעות (תהיה מה שתהיה) לא סביר שהיא תוצר של השפה (אחרי הכל אין צורך בשפה כדי לחוש מודע) ולכן יש להניח שהיא קיימת אצל בעלי חיים באותה מידה שהיא קיימת אצלנו.
התבוננות אמפירית בוואסאבי החתול מחזקת השערה זו.
שומי ונקודה, שניכם טועים.
שומי
מודעות ותודעה הן נגזרות של אותו אחד. ושנית, ל-‘תא’ אין שום תודעה.
נקודה
מה זה בדיוק “התנהגות מורכבת עם רגשות”?
ואם אתה חושב שיש בני אדם ללא תודעה, אז כנראה אתה אחד מהם.
אתם מתבלבלים בין הפונקציה של תודעה (להיות מודע לדברים) לבין התנהגות מורכבת עם רגשות.
גם האמונה הרווחת בציבור שלכל בני האדם יש תודעה בעיני מוטלת בספק.
רוח רפאים
לא התכוונתי למודעות עצמית אלא לתודעה, שהיא איזושהי תפיסה של הסביבה, גם אם מצוצמצמת מאוד.
לגבי הדוגמא שנתת, גם אם האדם אינו בהכרה/תודעה עדיין קיימת תודעה ברמה של התאים מכיוון שהם ממשיכים לאכול
א. בן נר
קודם כל זה טוב שכלבתך אינה זקוקה לאישור כלשהו בשביל לנשום אויר צח. 🙂
שנית:
כאשר אדם עסוק בפעולת חשיבה הוא גם מסיק מכך מסקנות. כאשר ההוא חשב על המשפט “אני חושב משמע אני קיים” כנראה שם לב לכך שזה בעצם הוא זה שחושב את הדברים, ומשם הוא הסיק שהוא קיים.
במילים אחרות:
האדם התחיל להיות מודע לעצמו כאשר הוא בפעם הראשונה הבין שהוא זה שבעצם חושב את המחשבות, ולא המחשבות הן אלו ה’מושתלות במוחו’.
מתובנה כזאת הדרך לתובנה ש’אני קיים’ היא קצרה, כמו שאפשר לנחש.
כלומר אדם יוכל להיות מודע לעצמו רק אם הוא אדם שחושב. אדם שפחות חושב פחות מודע לעצמו.
שומי
קביעתך שכל מה שאוכל חייב שתהיה לו מודעות, ויש צורך במודעות כדי לחוש צמא/רעב, היא בעיתית. קח לדוגמה אדם ששוכב בבית חולים חסר הכרה, וצורך אנרגיה דרך הורידים.
אדם במצב כזה אינו מודע למצבו, אבל גופו (בהשפעת המוח) מודע לכך שהוא זקוק לאנרגיה.
מצד שני, ישנם לא מעט אנשים שדיווחו שהם היו מודעים לעצמם בזמן שהיו במצב של חוסר הכרה. אבל הטענה האחרונה אינה מתבססת על עובדות אלא על עדויות, וכרגע אין שום דרך
לאשש את הטענה שאדם יכול להיות מודע לעצמו גם בזמן שהוא נמצא בחוסר הכרה.
לכן, כיום עדיין יהיה נכון לומר שאדם אינו זקוק למודעות כדי לחוש צמא או רעב, ואם אדם לא זקוק לכך אז בטח שהצורך באנרגיה התפתח לפני שהתפתחה המודעות העצמית.
נראה לי שכל מה שאוכל – חייבת להיות לו תודעה, גם אם בסיסית ביותר (ואני מתכוון גם לג’וקים, חיידקים וצמחים) כי:
1. צריכה להיות לו איזושהי תחושה של רעב/צמא
2. הוא צריך לפתח יכולת התמצאות במרחב על מנת להשיג מזון
כשהכלבה שלי יוצאת לטיול בשכונה ללא ליווי וללא אישור, כשהיא חוזרת, היא מנסה
להעלים ולהאלים את עצמה ומחכה בחשש רב לראות את תגובתי כלפיה.
האם אין זה ביטוי למודעות עצמית ?
יחד עם זאת יש להכיר בכך שמודעות עצמית יכולה להיות ברמות שונות וכן, כי ניתן
לפתח ולטפח (ולכן אף לתפח) את המודעות העצמית.
הייתי מסכם את הסוגיה בקצרה כך : לדעתי לבעלי חיים רבים ישנה מודעות עצמית
ואולם יתכן כי רק ל(חלק) מגזע האדם ישנה המודעות למודעות העצמית וזאת בגלל
השפה. כנראה שרק שפת (חלק מ..)בני האנוש יכולה לתאר את..ולדון ב..מודעות העצמית
היות ומדובר על מושג מופשט.
נקודה,
ברור שיש לבעלי חיים תודעה
וגם אתה בעל חיים, רק עם תודעה מפותחת יותר
כל מי שגר בקירבת בעלי חיים (ואני לא מתכוונת רק לכלב או חתול או דג באקווריום) יודע שלבעלי החיים יש גם מודעות וגם תודעה. אלא שיש אנשים שהחליטו שהאדם הוא עליון, ובשם העליונות הם מבצעים ניסויים בבעלי חיים. ורק להזכירכם, לא לפני הרבה זמן גם היטלר החליט שהוא אדם עליון, ואילו היהודים שווי ערך לעכברושים. לא מאמינים, אפשר לעיין בערך: ד”ר מנגלה…
לבעלי חיים אין תודעה
.
א. בן נר:
לא ברור לי למי מכוונות השאלות (האם למחברת המאמר או לאחרים), ולא ברור לי למה אתה חושב שכלבתך מדענית. אבל, ממה שאני יודע על בעלי חיים אני יכול להגיד לך, שהרבה מאוד מחקרים מוכיחים
שבעלי חיים נוקטים בטקטיקות שונות על מנת להשיג דבר-מה.
(אם זה טורף שצד את הטרף ובוחר בטקטיקה אחת על פני השניה, או קוף שבוחר את מזונו בדרך כזו ולא אחרת, ועוד כל מיני)
הטקטיקות האלו חייבות לנבוע כתוצאה של פעולת חשיבה. מכאן שגם לבעלי חיים אחרים (כלומר חוץ מאדם) ישנן מחשבות.
יכול מאוד להיות שבעלי חיים אחרים אינם מודעים למחשבותיהם או לעצמם אבל לפחות עדות לקיום ה’מחשבה’ אצלם קיימת.
בעל חיים שהוא לא אדם לא צריך לדעת שפה של בני אדם כדי לחשוב.
אני בטוח שכלב לא ישתמש בשפה של בני אדם כדי לגלות איפה נמצאים כלבים אחרים מהלהקה שלו.
מה שכן אפשר לראות, זה שכלבים משתמשים בשפה של כלבים (נהמות, יללות וכיוב’) כדי לתקשר עם כלבים אחרים. כל זה כמובן, מצביע על דרך פעולה אקטיבית של המוח שלהם, כלומר, זה מצביע על כך שהכלבים חושבים (אפילו אם אינם מודעים למצב זה).
האם לכלבה שלי ישנן מחשבות ?
האם במחשבותיה יכולה כלבתי לתכנן סדרת פעולות בטרם שהיא מבצעת אותן בפועל ?
האם כלבתי במחשבותיה מסיקה מסקנות מהצלחותיה וכישלונותיה ?
האם לכלבה שלי ישנה מודעות עצמית ?
האם כלבתי היא מדענית ?
(לא הפוטונים מגיעים לתודעה…ברור לא?)
העניין הוא פשוט.
1) דיווח עצמי לא יכול להיחשב למדע, בהגדרה. (המדע הוא ניסוי שכל אחד חופשי לעשותו, ואף אחד לא יכול לחשוב את המחשבות של השני).
2) אין צורך להרחיק לרגשות או מחשבות שאלו לא מובחנים כל כך לתודעה, ביחס לתמונה ויזואלית. לתאר מה אני רואה (“אני רואה כוס”) הוא דיווח עצמי, הפוטונים פוגעים בעיניים עוברים דרך הנפש ומגיעים לתודעה…