בראשית ברא?

לדעת דוד פאלק, במאמר שפורסם בכתב העת אלפיים, מנסה המדען הדתי נתן אביעזר בספרו "בראשית ברא" לאנוס את המדע כדי שכל פסוק בספר בראשית יעיד כביכול על התקדמות מדעית שהמדע גילה רק לאחרונה

דוד פאלק

אין זה מקרה שסביב שתי המהפכות הגדולות בתולדות המדע נרקמו סיפורים על עימותים עם הממסד הדתי: לפני כשלוש מאות שנה יצא גלילאו גליליי מעימות כזה בקול דממה דקה' כשהוא ממלמל "ובכל זאת נוע תנוע". מאתיים שנה מאוחר יותר יצא תומס האקסלי, ה"בולדוג של דארווין", בקול תרועה רמה מהוויכוח עם הבישוף וילברפורס, על אודות מוצא האדם. את תולדות המהפכה המדעית בשלוש מאות השנים האחרונות ניתן לראות כמאבק מתמיד בין תפישת עולם סמכותית, השואבת את אמיתותיה המוחלטות על העולם מתוך כתבי הקודש ובעיקר מפרשת בראשית, לבין התפישה המדעית הספקנית, האנטי-סמכותית, אשר פתחה את השיטה הניסויית וההסתכלותית לשם גיבוש דעות על "פדות העולם תוך בחינתן המתמדת של אמיתותיה.
בימינו יש הטוענים כי מסתמנת מעין הפרדת סמכויות במאבק זה: בעוד הדת טוענה לעצמה פטרונות על חיי הרוח והערכים המוסריים והחברתיים של האדם – מצטמצם המדע בדלת האמות של בחינה אובייקטיווית של המציאות הגשמית של העולם. למעשה, אין כלל אפשרות להפרדה כזו. יש שנשבעים כיום בשם המדע ואף סוגדים למוצא פיהם של מדענים בכל אורחות חייהם, כשם שבעבר קבלו ללא עוררין את פסיקות כהני הדת. אחרים, עומדים חסרי ישע מול העולם שבו קבעה המהפכה המדעית לא רק את הישגי הטכנולוגיה של החברה המודרנית, אלא אף כפתה אורח חיים המטיל על כל פרט, כמעט מידי שעה, אחריות לקבלת הכרעות, שרבות מהן קשות וגורליות. לצד אלה רבים קבלו על עצמם את אתגר ההתמודדות עם עולם מוכר או מובן אך במידה מוגבלת.
אין צורך בהעמקה פילוסופית רבה כדי להשתכנע שהעולם המבוסס על הישגי המדע לא הביא יותר אושר לבני-האדם מזה שהעניק העולם שבו שלטו הסמכויות הדתיות. לפיכך אין תימה שרבים אינם מוכנים לוותר על המקלט הבטוח, הסמכותי, אשר מעניקה האמונה הדתית. יש ביניהם שגיבשו דרך של חיים בה דרה בכפיפה אחת הרשות החוקרת, המבוססת על המתודולוגיה המדעית שמטילה ספק בכל סמכות, והרשות הסמכותית של המסגרת הדתית. אולם ישנם אחרים הנצמדים אל המקורות כאל סמכות עליונה וקובעת בכל אורחות החיים.

התמימים שבין הנצמדים למקורות האלה, פונדמנטליסטים, דוחים מכל וכל לא רק את טענות המדע, אלא גם את הישגי הטכנולוגיה המבוססים עליהן: הם מעבדים את שדותיהם במחרשות עץ, אורגים את הנד לבגדיהם בנולי יד ולא יעלו על דעתם נסיעה במכונית המונעת במנוע דלק או שימוש באור חשמל. אחרים מסתפקים בהצמדות לסיפורים המקראיים כלשונם: לגביהם הארץ שטוחה, קבועה במקומה והשמש חגה סביבה, גיל העולם אינו עולה על ששת אלפי שנים ודינוזאורים הם המצאות חסרות שחר של מומחים לקידום-מכירות. הקיצוניים ביניהם אף שואפים לכפות על החברה שהם חיים בקרבה את ההלכה כלשונה, בין זו של האיסלאם או של היהדות, כאורח החיים הבלעדי.

לא כן המתוחכמים מבין הפונדמנטליסטים. אמנם גם הם רואים בכתבי הקודש את מקורות הידע והסמכות, אלא שעל פיהם המדע וטיעוניו אינם פסולים. אדרבא, המדע אינו מגלה אלא את מה שנכתב ונאמר כבר מזמן בכתבי הקודש. לפי גירסה זו של פונדמנטליזם, תיאוריות מדעיות הן פירושים והתאמות למה שכתוב ונאמר בכתבי הקודש, במותאם מעת לעת למצב המידע המדעי וכמובן בהתאם לעמדתו של הטוען לגני הממצאים המדעיים.
כך, למשל, טען נפתלי הלוי, בן העיר ראדום שבפולין, בקונטרס שהתפרסם בשנת ,1876 שממצאי המדע בתחום הקוסמולוגיה והפיסיקה של ימיו מתיישבים היטב עם הנאמר בפרשת בראשית ואינם אלא אישוש למה שכתוב (והתפרש) בעניין זה. גם מוצא המינים בדרך הברירה הטבעית, התיאוריה המרעישה של צ'ארלם דארווין באותן שנים, היא, לדבריו, טענה אשר מובעת בפירוש (תרתי משמע) בפרשת בראשית. פרופ' נתן אביעזר, מדען ופרופסור באוניברסיטת בר-אילן, המקובל בקהילה הבינלאומית של הפיסיקאים, הוא פונדמנטליסט מהסוג השני. בספרו "בראשית ברא", שיצא לאור באנגלית לפני כשנתיים (Nathan Aviezer 1990 IN THE BEGINNING BY מבקש לבחון, כרבים וטובים לפניו, את ההתאמה בין התגליות המדעיות העכשוויות לבין הכתוב בכתבי הקודש, ובראש וראשונה בספר בראשית. אמנם, בסוף ספרו הוא מפרס את ה"אני מאמין" שלו ועומד על כך שאין הוא מתייחס אל כתבי הקודש כאילו הינם טקסס מדעי מוסמך: כמדען מקצועי הוא מתרשם מן ההתאמה המופלאה שמתגלית בין ממצאי המדע המודרני וסיפורי הבריאה וליתר דיוק, בבראשית.

בהתרשמות זו הוא מבקש לשתף את קוראיו אף כי הוא מדגיש. כמובן, שלא בגלל התאמה זו הוא יהודי שומר מצוות, שכן גם אילו היה מוצא שהמסורת היהודית אינה מתיישבת שם היבטים כלשהם של המדע בן ימינו, לא היה הדבר מפחית כהוא זה מאמונתו. אף על פי כן, נוכח הקורא עד מהרה שאין הספר אלא נסיון להפיץ את בשורת הפונדמנטליזם של מחברו. ההתאמה שהוא מוצא בין הכתוב בפרשת בראשית לתיאוריות המדעיות בנות ימינו דומה למטרה שמצייר הקלע סביב החיצים – לאחר שירה אולם לדעתי לא פחות חמורה התמונה המסולפת של התפישה המדעית כשיטת מתקר, ובעיקר מעוות אביעזר את התפישה הדארוויניסטית על אודות מוצא המינים.
על אף טענתו בסוף הספר, קשה להימלט מן המסקנה שאביעזר מתייחס לכתבי הקודש כאל טקסט, אשר מן הראוי לנסות ולבחון אם התיאוריות המדעיות עשויות לאשש את האמיתות הקיומיות והבלתי מעורערות שלו. על דרך הפרשנים והדרשנים מדור דור, הוא מציג פרשנות משלו לטקסט של סיפוך הבריאה בכתבי הקודש, אשר אכן תואם במידה רבה את גירסתו לממצאי המדע. הוא מתגבר. למשל, על אחת הבעיות הבולטות של אי-ההתאמה בין הכתוב לטענות המדעיות בכך שהוא מאמץ את הפירוש שיום בסיפור בראשית הוא תקופת זמן קצובה, שיכולה להשתרע על פני מאות מיליוני שנים במונחים הפשטניים של המדענים בני זמננו. את הפסוק "ויברא אלוהים את התנינים הגדולים" הוא מפרש כתואם את הופעתה של מערכת האדיקארייה ( PyllumAdicaran) ) בעידן הפריקאמברי: יצורי מערכת זו הופיעו בממצאי המאובנים, לדברי המדענים, "בפתאומיות", לפני כ 700 מיליוני שנים, היו נפוצים בכמות ניכרת במשך כמאה מיליון שנים, ונעלמו לאחר מכן, לפני כ-570 מיליוני שנים, מבלי להשאיר זכר בין היצורים הרב תאיים. בספרות המדעית אכן מצוין שהאדיקארייה היו "ענקים לפי קנה המידה של התקופה." אמנם גודלם, שהגיע ל"5-1 ס"מ, היה מרשים בהתייחם אל יצורים אחרים בעידנים שקדמו להם – שגודלם הגיע לכל היותר ל"5 מ"מ (אך קטנים מן הגדול שביצורים שהופיע כ-*50 מיליוני שנים לאחר מכן, הAnomalocanis הטורף, שהגיע לכדי 45 ס"מ). מידת הגמישות הפרשנית שאביעזר נזקק לה כדי לזהות יצורים כאדיקארייה עם "התנינים הגדולים" מדגימה שאין גבול להתאמות האפשריות, אם חזקה על הקורא למצוא התאמות, בתנאי שמניחים את ההנחות הנוחות.

המשחק בגדלים אכן מופעל על-ידי אביעזר במיומנות רבה: יום מקראי הוא תקופה בת מיליוני שנים, אף כי יש בידיו כמובן גם הסבר לכך שהיום השביעי, שבת, הוא בסך הכל יממה בת עשרים וארבע שעות; התנינים הגדולים הם יצורים שגודלם לכל היותר כמה ס"מ; ולמאורעות שחלו בתקופה של כמה מיליונים או עשרות מיליוני שנים (אשר הגיאולוגים או הפליאונטולוגים מתייחסים אליה כלתקופה קצרה), מתייחס אביעזר כאל מאורעות "מידיים". באמצעות מניפולציות כאלה אין לפרופ' אביעזר קושי רב לטעון שבפסוק הראשון של "בראשית ברא" הכוונה אינה אלא למפץ הגדול. על פי התיאוריה המקובלת כיום התחולל אירוע דרמטי זה של התהוות היקום, כפי שהוא מוכר לאנשי המדע, לפני כ-15מיליארדי (או 15,000 מיליוני) שנים. ואילו "ויהי אור" מתפרש כמובן כמתייחם לתופעה הכוללת של "הקרינה האלקטרומגנטית" שבפי המדענים, בין זו הנראית ובין זו שמעבר לתחום הנראה. למי התיאוריות המדעיות, מיד לאחר המפץ היה החומר נתון בטמפרטורות כה גבוהות עד שכולו היה במצב של "פלסמה", וזו "לכדה" כל קרינה אלקטרומגנטית בשלבים הראשונים שלאחר המפץ. לפיכך, רק כאשר התקררה הפלסמה והפכה לאטומים על חלקיקיהם, אפשר היה "לראות" את הקרינה. ללא ספק זהו הסבר אלגנטי למי שמחפש ניסוח מדעי למה שכתוב.

גם בקשר לתיאור הבריאה בימים האחרים נזקק אביעזר למעט דרש כדי "להוכיח" שכתבי הקודש אינם אלא מהדורה הרבה יותר קדומה (ויותר משמעותית) של התיאוריות המדעיות הקיימות, או, אולי מוטב לומר, של הקביעות המדעיות בנות ימינו. ביחס לפסוק השישי והשביעי, "ויאמר אלהים יהי רקיע בתוך המים ויהי מבדיל בין מים למים; ויעש אלוהים את הרקיע ויבדל בין המים אשר מתחת לרקיע ובין המים אשר מעל לרקיע ויהי כן" נעזר אביעזר בחידושי המדע בתקופת הלווינים. הוא מביא את הממצאים המעניינים לגבי כוכבי שביט (קומטים) המכילים (או עשויים) כמויות אדירות של קרח, ואת אפשרות קיומן של כיפות קרח על פני מאדים או בטבעות של שבתאי או בתוככי כוכבי הלכת צדק ונוגה, כעדות מופלאה לדברי הפסוק המבדיל בין המים שמתחת לרקיע – בימים שעל פני כדור הארץ, והמים שמעל לרקיע – בכוכבי הלכת של מערכת השמש. אשר לפסוק "ויאמר אלהים יקוו המים מתחת השמים אל מקום אחד ותראה היבשה ויהי כן," הרי הדברים מתייחסים מפורשות לתנועת היבשות, תיאוריה שקנתה לה מהלכים רבים בתקופתנו.

עניין מיוחד מגלה אביעזר ב"צירופי המקרים המופלאים" שמאפיינים לדבריו את תהליך הבריאה. החיים על פני כדור הארץ יכלו להתפתח בו רק מפני שטווח הקרינה המגיעה לפני כדור הארץ לא היה חם מדי ולא היה קר מדי. אילו היתה הקרינה גדולה או נמוכה רק בשברי אחוזים מן-המוכר לנו לא היו יכולים להתפתח חיים על פני כדור הארץ. כוונת הטיעון החוזר בדבר צירופי מקרים בלתי סבירים הוא שאין האירועים יכולים להיות פרי המקרה, ומכאן שהם תוצאה של יד מכוונת.

לכאורה טיעון וה הוא משכנע, אולם בחינה זהירה שלו מגלה שהוא מוטעה מיסודו. "צירופי מקרים" כאלה, מופלאים רק למי שדן בהם בדיעבד. לפי ההגיון של אביעזר ההסתברות, שדווקא אני אכתוב שורות אלה, בעיפרון בלתי מחודד, שצבעו צהוב, ביד שמאל, בשעת ערב מאוחרת, על שולחן מטבח, בדירה ירושלמית, בכתובת נתונה – אף היא כמעט אפסית. האם לא ראוי לשקול את האפשרות שרק מפני שהיה כאן טווח קרינה כזה, כפי שהיה, היו יכולים חיים כאלה, כפי שהם מוכרים לנו, להתפתחויות אילו היו מתקיימים צירופי תנאים אחרים, יכולים היו להתפתח "חיים" מסוג אחר, אפילו כאלה שאיננו יכולים כלל להעלות בדמיוננו. אם היינו שואלים מראש (עוד "בימי התוהו ובוהו") מה ההסתברות להתפתחות חיים כפי שאנו מכירים אותם כיום, היה חישוב נכון מראה שזו כמעט אפסית. אולם באותו מועד לא היה ידוע מה צורת החיים שיתפתחו, וכל מה שהיה ביכרלתנו לשאול הוא, מה ההסתברות שתתפתח לפחות אחת משפע צורות "חיים" שונות ומשונות, והתשובה לכר אפשר שהיתה מתבטאת בערך מספרי גבוה לאין שיעור.

תשומת לב מיוחדת מקדיש אביעזר, כצפוי, ליום הבריאה החמישי, שבו מסופר על אודות בריאת החיים. לדבריו, דעה רווחת היא שהתיאוריה של דארווין לגבי מוצא המינים על דרך האבולוציה ההדרגתית ממינים קיימים משכנעת ונתמכת על"ידי נתונים עובדתיים רבים. אולמן טוען אביעזר, החומר העובדתי רהוק מלהתיישב עם הטענות של דארווין והדארוויניסטים (אביעזר מקבל כדארוויניזם בן ימינו את השילוב של הגנטיקה של אוכלוסיות בתיאוריה הדארווינית הקלאסית, כפי שהדבר נעשה בשנות הארבעים של המאה הנוכחית, שילוב הידוע בכינוי "התיאוריה הניאו-דארויניסטית" אן "התיאוריה הסינתטית" של הדארוויניזם). יתר על כן "קריאה זהירה" בפרשת בראשית מתיישבת לדעתו עם ההתפתחות של יצורים בני ימינו מצורות או טיפוסים קדומים יותר, כלומר, חלה אבולוציה, אבל לא לפי עקרונות הדארוויניזם.

ביקורתו של אביעזר אינה מופנית אל דארווין, אלא אל הבילוגים הדארווניסטים בני ימינו, אשר לדבריו זנחו את אושיות השיטה המדעית, למען תורה שאבד עליה הכלח הוא כותב "לאור ההוכחות המדעיות האחרונות, קשה להבין את ההגנה הנחרצת של הביולוגים על התיאוריה הדארווינית של האבולוציה, אשר מייחסת לדארווין לעתים קרובות דעות שעומדות בסתירה ישירה למה שדארווין עצמו כותב …איש אינו מתקיף את צ'ארלם דארווין. די בעיון במוצא המינים כדי להיוכח איזה מדען גדול היה דארווין. הוא יצר תיאוריה מקיפה שמתיישבת בצורה הראויה והערצה עם הנתונים של זמנו – על פי מיטב המסורת המדעית. אולם חלפו 130 שנים, אוצר הידע המדעי שלנו גדל מאוד התיאוריה האבולוציונית של דארווין אין בה די. ,..הגיע הזמן לנוע קדימה" (עמ' 59-58).
האבולוציה של דארווין חלף זמנה, והתיאוריה המחליפה אותה היא תיאורית ההשתנות הפתאומית של המינים, השתנות הנעשית עקב גורמים שאינם קשורים כלל ועיקר בהתאמה של היצורים לתנאי המחיה שלהם. כלומר, כל רעיון הברירה הטבעית כגורם מניע בהשתנות המינים, או לפחות ביצירתם של מינים חדשים, אינו אלא שמרנות אשר מקומה לא יכירנה כאוהלה של חקירה מדעית.
חשוב אפוא לבחון לפמות מקצת מטענות אלה, הן ביחס לרעיון שעומד בבסיס השיטה המדעית לעומת ישומה הלכה למעשה, והן ביחם לטיעונים על מהקר האבלוציה הביולוגית בן ימינו. מדענים, דגולים יותר ודגולים פחות, העמידו לעצמם לעתים קרובות דרישות וקריטריונים שהם עצמם לא יכלו לעמוד בהם. אתת מדרישות אלה היא ההפרכה, כלומר, הדרישה לעריכת תצפית או ניסוי שיהיו בחזקת מבחן מכריע של התיאוריה: אם הם יתיישבו עם התיאוריה אין סיבה לזנוח אותה, אולם, אם הם לא יתיישבו – יהיה בכך משום הפרכה סופית וחד-משמעית שלה.

אביעזר מצטט מדברי דארווין שגם הוא התייחס לתצפיות בקשר להכחדתם של מינים קיימים והופעתם של מינים חדשים תחתם, כמכריעים לגבי קבלתה או הפרכתה של התיאוריה שלו. לדעת אביעזר מתעלמים הביולוגים שומרי החומות מכך שהתיאוריה הדארווינית הופרכה באופן נחרץ לפחות בנקודה זו. ייתכן שעקרון ההפרכה מתאר נאמנה אידיאל שרבים היו רוצים לייחס לשיטת המחקר המדעית, אולם אין ספק שתיאור זה איננו משקף את אופיה של חקירה מדעית, המתבססת בעיקרה על רציפות והמשכיות, תוך תיקונים של התיאוריות הקיימות ושיפור התאמתן אל המציאות. קל לצטט דוגמה אחת, שבה הועמדה התיאוריה של דארווין בפני מבחן מעין זה, שנים מעטות לאחר פרסומה. דארווין עצמו כתב שהביקורת שהועלתה – אם תאושש – היא בחזקת הפרכה של התיאוריה שלו ואזי אין לה תקומה: המהנדס הסקוטי פלימינג ג'נקינס (Jenkins Reeming) הראה שהמנגנון שדארווין הציע להורשה יביא להעלמותה של השונות באוכלוסייה זמן רב לפני שיהיה סיכוי כלשהו לברירה הטבעית ליצור ממנה מינים חדשים. אף על פי שדארווין הבין זאת והסכים שמדובר בעניין עקרוני, הוא לא זנח את התיאוריה שלו. דארווין לא היה יוצא דופן בכך. כמעט כל מדען נתקל בדילמה מעין זו, אלא שאנתנו למדים עליה נדרך כלל רק כאשר מדובר בגדולי המדע, שכן רק את הביוגרפיות שלהם ניתן לנו לקרוא. בדרך כלל מוצא המדען שנקלע למצב זה הסבר אד-הוק לאי ההתאמה בין ציפיותיו ותצפיותיו: היה לכלוך במבחנה, פעל גורם נוסף שלא חשבנו עליו מראש או שלא התחשבנו בו במידה מספקת, וכיוצא בזה. דרך מקובלת אחרת היא להתעלם (בינתיים) מאי-ההתאמה. רק לעתים רחוקות יזנח חוקר תיאוריה, בעיקר לא כזו שהינה ענפה ומבוססת כמו תורתו של דארווין. הפיסיקאי בן דורו של דארווין, הוגה תיאוריית השדות האלקטרו-מגנטיים, ג'יימס קלארק מאקסוול ( . . J . c Maxwell) הבטיח, כמעט בנקיטת חפץ, בהרצאה בפני ההברה המלכותית הבריטית, כי שני ניסויים שהוא עומד לבצע תוך שנה יכריעו לשבט או לחסד את קבלת התיאוריה שלו. שני הניסויים נעשו ושניהם הפריכו את התיאוריה שלו, לפי הקריטריונים שהוא עצמו קבע. כמובן שמאקסוול לא זנח את התיאוריה שלו.

רק שנים מאוחר יותר הראו אחרים שבניסוי האחד היה פגם טכני ואילו כדי להסביר את אי-ההתאמה השנייה היה צורך לעשות התאמות מסוימות בשוליים של התיאוריה. תשובה מספקת לקושי שהעלה ג'נקינס לגבי התיאוריה של דארווין ניתנה רק לאחר כחמישים שנים, במסגרת התיאוריה המנדלית של התורשה. זוהי בדרך כלל דרכו של המדע: הוספת תיקונים ושכלולים לתיאוריות הקיימות. במשך הזמן עשויים תיקונים אלה להצטבר עד כדי כך שלמסתכל לאחור, נראה כאילו לא נשאר כלום מן התאוריה. רק לעתים רחוקות במהלך ההיסטוריה של המדע אפשר לומר שתיאוריה אחת החליפה את קודמתה, כביכול יש מאין.

האומנם לא השתנה דבר בתיאוריה הדארווינית של האבולוציה מאז ימי דארווין או ליתר דיוק מאז ימי התיאוריה הניאו-דארווינית של שנות הארבעים והחמישים של המאה שלנו? אביעזר רואה במושגים  "השרדות המתאים ביותר", "מאבק הקיום", "ברירה טבעית" ו"אדפטציה" את אבות החטא הדארוויני.

לדעתו נגאלנו סוף סוף מן הצורך להזדקק למושגים אלה כאשר ביולוגים ופליאנטולוגים (חוקרי מאובנים) כגולד, אלדרידג', סטנלי ואחרים, העלו תיאוריה חדשה שאינה מתיישבת, ועל כן בהכרח מחליפה את התיאוריה הדארווינית של האבולוציה. עיקר הטיעון של גולד ועמיתיו הוא שלא ניתן לגזור גזירה שווה מהתהליכים שמביאים ליציבות יחסית ולהשתנות מועטה של מינים המתקיימים תקופות זמן ארוכות, על תהליכים של יצירת מינים חדשים שמתחוללים במשך תקופות זמן קצרות יחסית, רבים מהם בעקבות אירועי השמדה המונית.

אלא שדי בעיון חטוף בטיעוני החוקרים המוזכרים כדי להיווכח שאין הם פונים עורף למושגים הבסיסיים של התיאוריה הדארווינית, לפחות לא כפי שאלה נתפשים במסגרוה הנוכחית של תיאוריית האבולוציה. אין ספק שמושגיו של דארווין על אודות "השרדות המתאים", "מאבק הקיום" וכיוצא באלה, משקפים במידה רבה את התפישות החברתיות והערכיות של תקופתו הוויקטוריאנית. יתרה מזאת, רבים הבחינו בקושי בהבנת מושג ההשרדות של "המתאים ביותר", שכן מה הוא הקריטריון למתאים ביותר, מלבד עצם עובדת השרדותו? אולם, לכל המצוי במחקר האבולוציה מוכרות תצפיות רבות ומחקרים ניסויים המצביעים על דרך פעולתה של ברירה טבעית, הן בתנאי ניסוי מבוקר והן באוכלוסיות סבעיות.

התמורה בשכיחות העשים (פרפרים ליליים) בעלי הגוון הכהה באזורים התעשייתיים, לעומת שכיחותם באזורים הכפריים, שהתחוללה במאת השנים האחרונות עם שינוי פני הסביבה, היא ללא ספק עדות פרשימה לכוחה של הברירה הטבעית. אולם, בצדק יטען הטוען שגם אם הוכח שברירה סבעית עשרה לחולל שינויים באוכלוסיות, אין בכך הוכחה עד היכן היה חלקה בעיצוב פני האוכלוסיות שחיות היום ושחיו בעבר.

יתרה מזו, אין לקבל ללא ביקורת את הטיעון הדארוויני בדבר גזירה שווה מכוחה של הברירה הטבעית בעיצוב השונות בין נציגי אותו מין לגבי כוחה בעיצוב השונות שבין מינים. אבל יש באפשרותנו להדגים שכאשר קיימת שונות בין יצורים חיים, בין אם הם בני אותו מין ובין אם הם בני מינים שונים (ושלפחות חלק של שונות זו הוא על בסים תורשתי), ושקיימים הבדלים ביכולת היצורים להעמיד צאצאים פוריים בתנאי המחיה הנתונים, מתחולל תהליך של ריבוי יחסי של צורות אהדות והתדלדלות יחסית אלו צורות אחרות.

כלומר, מתחולל תהליך של ברירה טבעית. בדרך כלל מביא התהליך לשינויים מעטים במבנה האוכלוסיות כיוון שהכוחות שפעלו במהלך הדורות, הגיעו (בקירוב) לאיזון: רוב המוטציות החדשות אינן שונות באופיין מאלה שהתהוללו בעבר, ואף תנאי הסביבה אינם שונים במידה משמעותית מדור לדור. תהליכי הברירה הטבעית מבטיחים אפוא בעיקרו של דבר שמירה על ההתאמה הקיימת, אן שינוים קלים, בין כתגובה לשינויים הדרגתיים בתנאי הסביבה, ובין כתוצאה מהופעתה של מוטציה נדירה, המגבירה את התאמתם היחסית של נושאיה לתנאים הקיימים. אלא שמדי פעם חלים שינויים יותר דרמטיים בתנאי הסביבה. כיום השינויים הדרמטיים הנפוצים ביותר הם מעשי ידי האדם: זיהום הסביבה בפיח תעשייתי, כך שרבים מאלה שהיו מוסווים בעבר מעין-הטורפים נחשפים עתה לטריפה, כעוד אותם פרטים נדירים, שהיו מועדים לטרף קל בעבר, בגלל גונם הכהה הבולט, הפכו למוסווים היטב.

סלילת כביש חדש דרך יער עבות, שריפה שהשמידה אתר בנוי, איכר שחרש חלקת שדה בור – אירועים אלה ודומים להם פותחים בפתאומיות גומחה ריקה (או כמעט ריקה) בטבע. בגומחה כזו תנאי התחרות (או, חוסר התחרות) שונים לחלוטין מאשר בגומחות המיושבות בצפיפות, בהן הגיעה ה"התמודדות" בין היצורים לבין איתני הטבע (כולל יצורים אחרים, בני אותו מין ובני מינים אחרים) קרוב לנקודת איזון. כאן, בבית הגידול שנפתח, מתאפשר שינוי מהיר יחסית, המתבסס על הזמינות של השונות הענקית שאצורה בכל אוכלוסייה טבעית (ושגדלה מדי דור הודות לתהליכי המוטציה). עתה ניתן סיכוי אף לצורות שלפנים היו חסרות סיכוי, ואחדות מהן, "ברות המזל" כביכול, מתאימות ביותר לתנאי התחרות החדשים. צמחים ירוקים, הזקוקים להרבה אור, היו "אבודים" בצד עצי היער העבות ואילו עם כריתת היער הם גדלים במהירות ויתרונם על הנבטים הרכים של העצים, הגדלים לאיטם, בולט. לצמחי בר ננסיים או אלה הגדלים לאטם ומעמידים צאצאים מעטים עשוי להיות יתרון על צמחים שופעים, עתירי פרחים ופירות, אם הם גדלים בשדה שבו עוברת מקצרה המכסחת כל צמח שגובהו מעל כמה סנטימטרים. ליצורים שנדחקו למחילות ולמקומות קרירים עשויה להיות עדנה אם תנאי האקלים ישתנו לפתע לאפורים ודלי שמש. דארווין השתכנע בכוח היוצר של השונות הטבעית ביצירת מינים חדשים בהיפתח בית גידול חדש, כשהגיע לאיי גאלאפגוס, קבוצת איים שנוצרה באוקיאנוס השקט מהתרוממות יבשה מעל פני האוקיאנוס. האיים מאוכלסים בשפע של מינים קרובים זה לזה, אשר קרוביהם ביבשת כלל אינם מראים רב-גוניות כזו. לא היה מנוס מן ההסבר שמי אשר התמזל מזלו והגיע לבית הגידול הריק, יכול היה להתפשט כמעט באין מפריע. אף טיפוסים יוצאי דופן, אשר ביבשת האם אחת הייתה דתם להיעלם תוך דורות מספר בגלל יעילותם ההתרבותית הנחותה, מצאו כאן גומחות שיכלו לאכלס אותן וצורות חדשות שלהם התרבו בהן.
עניין השוני בקצב השתנות המינים היה ידוע ומוכר כבר לדארווין, ומאז טרחו רבים להסביר את התופעה של תקופות ארוכות של השתנות שעיקרה תוך-מינית, כמעט ללא יצירת מינים חדשים, לעומת תקופות קצרות יחסית (במונחים גיאולוגיים) של יצירה קדחתנית של מינים. הממצאים הגיאופיסיים של אלווריז (AIvarez) ואחרים אכן מעידים שאירועים קטסטרופיים חלו במהלך תולדות כדור הארץ, ושמקורם באירועים שחורגים מעבר לתחום כדור הארץ. אלא שאין בכך כדי לשנות את העובדה שאירועים אלה שינו את התנאים שבהם היו צריכים לחיות ולהתקיים מאותה עת ואילך היצורים שנותרו על פני כדור הארץ.

שטות היא אפוא לטעון "שתהליך ההריסה בלתי תלוי בסביבה המקומית (לא ברירה טבעית, לא השרדות המתאים ביותר)" (ע' 57), כאילו לעובדה שגוף חוץ-ארצי היה מעורב בהכחדה יש חשיבות לעניין עצם ההכחדה. ברור שהשתנו תנאי הסביבה הטבעית של אותם יצורים שנשארו בחיים על פני כדור הארץ. אפילו התוצאות המיידיות של אירוע רגעי של התנגשות בין כדור הארץ ומטיאוריט היו פונקציה של הסביבות הטבעיות של היצורים השונים: למיני יצורים שחיו במחילות ובמקומות מוגנים אחרים (להוציא כמובן אלה שנמצאו באזור ההתנגשות), היה סיכוי גבוה יותר להישאר בחיים מאשר לאלה שחיו ביבשה או בים. אף על פי שאלווריז חשב שהשינויים העיקריים, כגון הכחדת הדינוזאורים התחוללו תוך 10-1 שנים, (הערת עורך האתר, דווקא בסופו של דבר התברר כי אלווריז צדק, וכי מטאוריט ענק גרם לחורף גרעיני שחיסל אחוז ניכר מכל המינים של היצורים שהיו על פני כדור הארץ תוך חודשים אחדים עד שנים אחדות א. ב), די ברור כיום שרבים מהאירועים המכריעים שחלו בעקבות הקטסטרופה הראשונית השתרעו על פני תקופות זמן ארוכות יותר: שינויי אקלים נמשכו עשרות שנים ותקופות של עשרות אלפי או מאות אלפי שנים נדרשו ליצירת מינים חדשים – אכן תקופות קצרות ביותר במונחים גיאולוגים ובמונחים אבולוציוניים. אביעזר מדגיש ש"בהכחדה המונית נכחדות קבוצות גדולות של בעלי חיים בראש ובראשונה מכיוון שהיה להם מזל רע ולאו דווקא בגלל שהיו להם גנים רעים" (עמ' ,65 ההדגשה שלי, ד.פ.) כאן יש אי הבנה יסודית של הטיעון הביולוגי (ולא רק הדארוויני): אין גנים "טובים" או "רעים" במובן המופשט או המוחלט של המלה. אם נשתמש במונחים מעין אלה, נוכל לכל היותר לטעון שיש גנים טובים אן רעים ביחס לתנאי סביבה נתונים. גנים שהיו טובים בתנאי הסביבה שלפני הקטסטרופה עלולים להיות רעים אחריה, וגנים שהיו רעים לפני הקטסטרופה עשויים להיות טובים אחריה. קבוצות גדולות של בעלי חיים לא נכחדו באירוע הקטסטרופי עצמי: להוציא מיני יצורים שתחום המחיה שלהם מוגבל ושהאירוע הקטסטרופי חפף את תחום מחייתם, לא היתה הכחדתן של קבוצות גדולות מיידית.

הדינוזארים, למשל, היו נפוצים על פני כל כדור הארץ. קשה לראות כיצד בעת ההתנגשות בין המטיאוריט לכדור. הארץ הוכחדו רובם ככולם. הדינואורים נעלמו מהר במושגים גיאולוגיים, אך בהדרגה, במשך מאות אלפי השנים בעקבות האירוע,כנראה מכיוון שהתנאים על פני כדור הארץ השתנו בצורה דרמטית למדי: אזורים רבים שהיו מיושבים ושבהם חלה ההתנגשות הפכו מן הסתם להיות ריקים, ענן האבק שנוצר שינה את תנאי מזג האוויר ואת תנאי התאורה וכיוצא בזה ברוב חלקי העולם, גבולות הימים והיבשות השתנו ופני היבשות עצמן השתנו כנראה מאוד. סביר שדינוזאורים, בעלי "הדם הקר", שפעילותם תלויה כאור השמש נפגעו ואילו היונקים, בעלי "הדם החם", שחיו בעיקר במחילות או במקומות מוצלים אחרים, כלומר בגומחות אשר בהן לא היה לדינוזאורים יתרון, נהנו עתה מיתרון יחסי אף בבתי גידול שהיו קודם לכן "בשליטת" הדינוזאורים. רבות העדויות שמיני יונקים היו קיימים עשרות מיליוני שנים לפני העלמות הדינוזאורים. "מזלם" היה שהשתנו תנאי הסביבה על פני כדור הארץ, בעקבות אירוע בין גופים בחלל, מזלם היה שרבים מן הגנים שלהם הפכו לפתע להיות "טובים", בעוד אלה של הזוחלים הפכו להיות "רעים" (לשון אחר: תכונות רבות של היונקים היו מותאמות לתנאי הסביבה החדשים, בעוד שתכונות רבות של הזוחלים לא היו מותאמות להם). הברירה הטבעית אפשרה אפוא לצורות רבות, שבעבר לא היה להן סיכוי, להתרבות ולשרוד ולהעמיד מינים חדשים, מותאמים לבתי הגידול שנפתחו בפניהם. אמנם תשוב לציין שכבר רארווין עמד על כך שתכונות או צורות חיים יכלו להכחד או לשרוד אף ללא קשר ל"ערכם" בעת תהליך הברירה. היו אלה חלק מממשיכיו המדענים, אשר בקשו לראות בברירה הטבעית את חזות הכל של תהליך האבולוציה של המינים. על כך יצא הקצף של גולד ועמיתיו, ובצדק.

האם תהליכי יצירת המינים החדשים בדרך הברירה הטבעית בתנאים שלאחר קטסטרופה שונים עקרונית מתהליכי ההשתנות ההדרגתית שיכולים לקרות בתקופות הארוכות שבין הקטסטרופות? כלומר, האם ההבדל בין הברירה הטבעית, המחדשת במקרה האחד והמייצבת במקרה האחר, הוא הבדל איכותי, או שההבדל אינו אלא בהצטברות גדולה של הבדלים כמותיים? האם התמסדות מיני מוטציות בתנאי ברירה טבעית בסביבה "צפופה" ובלתי מתפשרת שונה עקרונית מברירה טבעית "ממותנת", כפי שקרה בפתיחת בית גידול חדש? התשובה לכך היא בעיקרה עניין של השקפת עולם. אכן, כפי שצוטט ראופ (Raup) "המודל הדארוויני הקונבנציונלי איננו נכון." הוא עבר שינויים מרחיקי לכת עם הצטברות נתונים ניסויים שונים ועם התפתחות המחשבה של קהילית המדענים. גולד ואלדרידג' טוענים, בניגוד לקודמיהם, שמינים נוצרים כמעט בלעדית בעת פתיחת בית גידול חדש, ושבנסיבות כאלה מוטציות המחוללות שינוי ניכר, שסיכוייהן להישרד ולהשתתף בתהליך הברירה הטבעית בתנאים של בית גידול צפוף אפסיים, מהוות מרכיב מרכזי בגיבוש מינים חדשים.

לטענתם מוטציות אלה מביאות לשינוי איכותי, ולא כמותי מצטבר, בין המין המקורי לחדש. גולד, אלדרידג', סטנלי ואחרים נוטים להדגיש את ההיבט של החידוש העקרוני שבהסבריהם. אחרים, כגון איילה (Ayala), לאנדה (Lande), או צ'ארלסוורת (Charlesworth) נוטים להדגיש את ההמשכיות של התובנות החדשות עם הישנות. בקרב חלק מחוקרי האבולוציה נשמעות דעות שהחידושים בהשקפותינו על יצירת מינים חדשים, יותר משהטילו ספק בטענות הדארוויניות על מוצא המינים, מעלים שאלות דווקא בקשר למהות הכוחות השומרים על היציבות היחסית של המינים הקיימים במשך תקופות כה ארוכות.

בין אם ניטה לכיוון האחד או השני, אין ויכוח על כך ששני הצדדים רואים בשונות התוך-מינית מחד גיסא ובאילוצי הסביבה (במובן הרחב של מושג זה) מאידך גיסא, את הכוח המניע הן ליציבות המינים והן להשתנותם. בין אם מודל "שווי המשקל המופסק" הוא בחזקת פרדיגמה חדשה או רק שינוי בפרדיגמה הקיימת, בלשון הפילוסופיה של המדעים, העיקרון הבסיסי של אבולוציה כתוצאה מיצירת שונות בלתי מכוונת והכוונתה של שונות זו על-ידי האינטראקציה של היצורים עם תנאי חייהם הספציפיים, נשאר בעינו. במובן מסוים אפשר לראות במודל שווי המשקל המופסק בדיוק את אותה תמיכה שהתיאוריה הדארווינית נזקקה לה: משהסתבר מתוך ממצאי המאובנים שצורות המעבר ממין אחד למשנהו אכן נדירות (אף כי אין הסכמה מלאה לגבי פירוש התצפיות, אפילו בעניין זה) ושאין זאת רק נדירות הנובעת מחיפוש לא שיטתי, היה צורך בהיפותזת-עזר כדי ליישב את הפירכה. גולד ואלדרידג' סיפקו לתיאוריה הדארווינית את אותו התיקון שנדרש כדי שמיעוט צורות הביניים של המאובנים לא יהווה הפרכה של התיאוריה.

המחקר הענף והוויכוחים הסוערים מעידים שאין קופאין על השמרים בתחום זה של המחקר הביולוגי, ועל כך שאין תמימות דעים ביחס למידת השפעתם של גורמים שונים וביחס למשמעותם העקרונית של אחרים. הטענות של אביעזר כאילו לא היתה אבולוציה המבוססת על השונות של המינים הקיימים ועל הריבוי המועדף של צורות אחדות לעומת אחרות, ושגם האדם "הופיע בפתאומיות ונשאר כך עד ימינו אלה, ולפיכך לא חל כל שינוי אבולוציוני באדם בן ימינו" (ע' 59) הן אפוא בחזקת אינוס של הטיעון המדעי למטרותיו. לנסיון שלאביעזר להיצמד למודל של שווי המשקל המופסק של גולד ואלדרידג', כאילו הוא מפריך או מחליף את התפישה הדארווינית הבסיסית של האבולוציה, אין כל אחיזה. כפי שהתבטא פ. ג'. ויליאמסון, אחד החוקרים אשר סיפקו את התימוכין התצפיתיים החשובים ביותר למודל שווי המשקל המופסק: "מודל שווי המשקל המופסק הוא בראש ובראשונה הרחבה, במונחים של לוח הזמנים הגיאולוגי, של המודל הקלאסי של מאייר (Mayr) אודות יצירת-מינים-בשכנות. טעות היא להטמיע את תיאוריית שווי המשקל המופסק ברעיון האבולוציה באמצעות קפיצות פתאומיות (saltational)." לא רק התיאוריה של מוצא המינים בדרך של ברירה של שונות תוך-מינית, כולל מוצא מיני האדם, קיבלו אישוש תצפיתי ישיר ועקיף רב-היקף בעשרות השנים האחרונות, אלא גם התיאוריה של מוצא החיים מן הדומם בתהליך האבולוציוני (שהשתרע על פני "לא יותר" מ -500עד אלף מיליוני שנים) קיבלה תימוכין רבים ממחקרי שדה ומעבדה כאחת.

נראה לי, בסיכום, שיותר משכשל כושר ההמצאה של אביעזר בהגמשת הפירוש של הסיפור המקראי של פרשת בראשית ביחס למוצא המינים, הוא יוצא למלחמה נגד התפישה הדארווינית של האבולוציה, כאשר הגישה שלו מתבססת על דימוי של מדע, אשר גם בתחומי "המדעים המדויקים" ספק אם הוא תופש. כמובן שהתיאוריות המדעיות בנות ימינו, ממש כגון אלה מן העבר, נשענות על הנחות ואף על אמונות מטאפיסיות. התיאוריה הדארווינית על אודות מוצא המינים אינה נבדלת בכך מתיאוריות אחרות. התקדמנו כברת דרך מן האמונה שהטיעון המדעי והתיאוריות שהמדען מעלה מבוססים על טוהרת החשיבה הלוגית ועל ניתוח רציונלי ואובייקטיבי של העובדות, כדי לחשוף ולגלות את האמת, כל האמת ורק 1קאמתו אין ספק שהשקפות עולם, דעות קדומות, אינטרסים מיידיים ופחות מיידיים מנחים מדענים כשם שהם מנחים בני אדם אחרים, בין במודע ובין שלא במודע. דברים אלה נכונים לגבי דארווין, לגבי גולד ואלדרידג', ואפילו לגבי אביעזר. כמובן שגם מחבר רשימה זו לא מוציא עצמו מכלל זה.

*הערת המחבר: אני חייב תודה רבה לפרופ' עוזי ריטה ולפרופ' משה סולר על הערותיהם והארותיהם החשובות, אף אם לא קבלתי את כולן ואני בלבד אחראי לדברים שנכתבו. תודתי נתונה לאורן ולרומה פלק על קריאתם הביקורתית ועזרתם.

עוד בנושא זה באתר הידען:

שיתוף ב print
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב twitter
שיתוף ב facebook

59 תגובות

  1. "אין צורך בהעמקה פילוסופית רבה כדי להשתכנע שהעולם המבוסס על הישגי המדע לא הביא יותר אושר לבני-האדם מזה שהעניק העולם שבו שלטו הסמכויות הדתיות"… אני חולק בתוקף על הקביעה הזאת! איזה אושר היה בלחיות תחת משטר האינקוויזיציה למשל או משטרים קתוליים אחרים? או להישפט לפי חוקי המקרא (סקילה, שרפה, עריפת ראש, חנק)? מישהו ניסה פעם להתגרש לפי חוקי היהדות? שלא לדבר על ילדים שמתו כמו זבובים ממחלות, נשים שמתו בשעת הלידה, ציד מכשפות, פחד מתמיד מהגיהנום, שלילת זכויות מנשים… ומה עם הנשים שחיו וחיות גם היום במדינות האיסלאם תחת חוקי השריעה? הן מאושרות? גם אותה אישה שנאנסה ונאלצה לשבת בכלא כי לא הסכימה להתחתן עם האנס? ומה עם אותו מוסלמי שרוצה לעזוב את דתו ופוחד שירצחו אותו…

  2. לשינגואה
    בני ישראל, הגם שלפי המסופר פגשו בהתגשמות אלוהית באופן ישיר והגם שפגשו במעשיה, משום מה לא השתכנעו, כך לפי המסופר – מאז ועד חורבן בית ראשון. אם זה כך אז, יש בעיה, לא?

    אבל זה לא העניין. מהבחינה העקרונית, העובדה שיש מערכת סיפורים בעייתית מההתחלה ועד הסוף, מלאה בסתירות עצמיות, אינה יותר מאשר מערכת סיפורים. היא לא היחידה, והיו כמוה אז ויש כמוה היום (הודו, למשל ולהבדיל הברית החדשה).

    סיפורים מסוג כזה לא יכולים להוות בסיס לידיעה בכלל, בוודאי ביחס לישות שכל מה שקשור בה בעייתי עוד יותר.

    מעבר לכך, הטענה כי מכיוון שמדובר במשהו שאנחנו לא יודעים עליו ועל מאפייניו – אבל בגלל זה הוא מתקיים או לפחות יש סיבה טובה להאמין שהוא מתקיים, לא מחזיקה לכשעצמה מים. בדגש על לכשעצמה. אם אתה בוחר בכל זאת – תפדאל. אבל לבסס על זה משהו בקנה מידה כזה שאמור להיות בעל קיום לכשעצמו, זה לא עובד, אצלי לפחות – וגם לא אצלך בכל דבר בחיים המעשיים שלך.

    כאשר אלוהים יהיה מובן מאליו לא רק ליהודי מתוך השייכות אלא ידוע כמו כוח המשיכה גם ליפני, אז זה סיפור אחר.

    אבל הסיפור הזה לא יסופר. בורא היקום, המתכנן התבוני, לא בוחר קבוצה של אנשים, מתעסק אתה ברמה הקטנונית ביותר, מפגין בעיות אישיות פתלוגיות ומנגד נותן לה להיפגע ברמות קיצוניות לאורך כל כך הרבה שנים.

    אני לא מטיל ספק אלא טוען כי אין דבר כזה. עצם העובדה שבורא עולם קם ונופל על כך ובכלל עומד לדיון היא הנותנת.

    מה שמוביל אותנו לסוף: אתה טוען שיש? נטל ההוכחה עליך. עד אז – אין.

    כל מה שהובא עד עכשיו לא עומד ולו במבחן אחד. שלא לדבר על המוני המבחנים ושלא לדבר על אין ספור הבעיות והסתירות בכל הרמות.

  3. יואל

    הוא שאמרתי: "המציאות הסובבת אותנו היא משתנה וגם קשה להגדיר מה נחשב למציאות או לא, הכל תלוי במערכת המושגים שאנו יכולים לתפוס"

    ראשית כל הדיון חייב להיות מבוסס על הנחות ונקודות מוצא מכיוון ששוב אנו לא עוסקים במדע -אם מניחים שאלוהים הינו ההפך מחומר ואם יש נשמה – הינה מתקיימת במערכת מושגים "רוחנית"
    אזי שכר ועונש זה לא ע"פ מערכת המושגים שאנו תופסים – כפי שציינת ובוודאי אינה חומרית

    אם אנו מגדירים הנחה שמה שכתוב בתנ"ך הינו נכון (שוב אני מדבר על נקודת מוצא לדיון-ולא על עובדות) -אזי עם ישראל לא צווה להאמין אלא לדעת בפירוש -כי ע"פ המוזכר בתנ"ך אלוהים דיבר וכל העם שמע – אין כאן יותר אמונה -אלא ידיעה .

    כאשר ידעו בני ישראל – עדיין לא נשללה מהם זכות הבחירה והעובדה שהם בחרו לחטא- למרות שאפשר להסתכל גם על ההתגלות -כשלילת זכות הבחירה של לדעת//לא לדעת ,להאמין/לא להאמין
    כשם שהמציאות הסובבת אותנו -לא באמת מאפשרת לנו זכות בחירה מוחלטת( -אני לא יכול לבחור לקפוץ מהגג ולהשאר חי-או לחיות עד גיל 200 וכד')

    כיום -מכיוון שאנו לא חשופים יותר לכח האלוהי -אין לנו אפשרות יותר לקבל את המציאות האלקית בידעה אלא רק באמונה, וכאן אנו חוזרים להנחת המוצא -אם אני מניח קיום אלוקי -כל השרשור הזה מיותר -אלוקים הוא כל יכול -אנו לא מבינים ולא יכולים להכיל את דרכי פעולתו כתוצאה מכך אנו לא מסוגלים להבין מדוע אין אנו מצליחים להוכיח את קיומו ע"י מערכת המושגים והרציונאל שלנו ואין אנו יכולים לתפוס התכנות של סתירות לוגיות-כדוגמת השאלה "האם אלוהים יכול לברא אבן שאינו מסוגל להרים) -במערכת המושגים שלנו -לא תתכן סתירה כזו , אך במערכת המושגים האלוהית -ההנחה היא שאלוהים הוא כל יכול וכנגזרת מכך התשובה היא חיובית :-כולמר במערכת המושגים האלוהית המושג כן ולא -יכול לדור בכפיפה אחת ללא חלוקה-רק שאנו איננו מסוגלים לתפוס כשל לוגי זה -מכיוון שהינו כשל רק בעולם המושגים בו אנו חיים.-כשם שאנו לא מסגלים לדמיין עולם ללא זמן ,התחלה וסוף וכו'

    משמע אין מה לנסות להוכיח אם הוא קיים או לא -זאת רק הנחת מוצא פנימית של כל אדם -כן חייבים דווקא בתור מדענים להניח שאחת האופציות היא קיום אלוהי -לא מחייב במשמעות הדתית של המילה ואם כן אחת האפשריות הינה קיום אלוהי-אזי אחת האפשרויות הינו אלוהים במשמעות הדתית.

    עצם זה שאנו מדברים על מושג מופשט כגון אלוהים (שהינו עומד בסתירה מוחלטת עם ההגיון )משמע -שהינו אופציה ובעל ייתכנות -אחרת לא היינו דנים בו.כשם שלא ניתן לחשוב או לדמיין שום דבר שאינו קיים במערכת המושגים שלנו -, אי אפשר לדמיין בראש צבע שאינו קיים או שלא ראינו אותו ולא ניתן לחשוב ולהכיל בראש צורה שאינה קיימת או שלא מורכבת ממערכת צורות שיש לנו בראש –

    נסה לדמיין גלי רדיו ,אינפרא אדום, לא ניתן כל דימוי שתיתן יהיה מבוסס על מערכת המושגים שאתה חי בה .-כעת אדם שחי בימי הביניים-בכלל לא דן בנושא הזה -משמע אינו קיים בכלל במציאות אותו אדם והוא עבר חיים שלמים ללא חשיפה למושג הזה לכן אין אופציה שאדם זה יניח אפילו ייתכנות מעין זו -עצם זה שאנו דנים במשהו הופך אותו לבעל ייתכנות מסויימת.

    כרגע המצב הוא 50:50 – גם לספקן ביותר -כי לא ניתן להטיל ספק במשהו שודאי שאינו קיים.

  4. המציאות הסובבת אותנו משתנה; לפני 100 שנים לא היו מחשבים. המציאות הסובבת אותנו לא משתנה, הרים הם הרים, והים אותו ים. כלומר: יש אמירות כמו הנ"ל וגם כמו זאת שהן נכונות לגמרי, שגויות לגמרי – ומתוך כך לא בהכרח שוות משהו, אם לא מצמידים להם הקשר קונקרטי.
    בכל אופן אם המקרר ייפול עליך – תדע היטב מהי המציאות באופן המיידי והבהיר ביותר.
    לפי דבר אלוהים, מי שיעשה מה שציווה, כדאי לו. מי שלא, ייענש. זה האבא של החומריות. הדת היהודית לא מצווה את המאמין לדעת; הדת היהודית מבוססת על התגלות של אלוהים. בין השאר, אי אפשר לצוות על ידיעה.
    אם אלוהים היה יש כמו שכוח המשיכה הוא יש, קיומו היה מובן מאליו ויחד עם זאת תקף לכל באי עולם. גם יפנים. אין ספק שסיפור הר סיני משכנע מאוד, את מי שמשוכנע ו/או מי שמוכן לקבל סיפור שכזה כתיאור של מה שקרה. מי שאומר שהוא לא – אין דרך להראות לו משהו אחר ולו כזית. כן, כולל מה שכתוב בכוזרי.
    ושוב: אם לפי הסיפור בורא העולם התבוני הואיל להתגלות לפני אלפי שנים לכל מיני ברנשים, חלקם לא ממש גדולי הדור, יהיה נחמד אם יהיה משהו מזה כעת. כל הממבו ג'מבו הרוחני הוא אחת הדרכים העכשוויות להתחמק מהעובדה הפשוטה שהמדע חשף אותה: מעבר לסיפור, אין דבר וגם לא חצי דבר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

דילוג לתוכן