חטא ההיבריס

מקורות חז”ל מתדיינים בינם לבין עצמם לגבי כשלון מרד בן כוסבה. התלמוד הירושלמי מגדיל לעשות בהאשימו את מנהיג המרד ביהירות ובהתנשאות כלפי האל.

ד”ר יחיעם שורק

מקורות חז”ל מתדיינים בינם לבין עצמם לגבי כשלון מרד בן כוסבה. התלמוד הירושלמי מגדיל לעשות בהאשימו את מנהיג המרד ביהירות ובהתנשאות כלפי האל. בצאתו לקרב, טוען התלמוד הירושלמי, לא נהג בן כוסבה להתפלל ביראה ובתחינה, אלא נהג בהתרברבות בנוסח של: “ריבוניה דעלמא לא תסעוד ולא תכסוף” (ירוש’ יומא פ”ד מא ע”ד), כלומר – ריבונו של עולם, אל תעזור ואל תבייש (דהיינו – לא מדובשך ולא מעוקצך) על ידי איזושהי פעולה שמיימית, אפוקליפטית, על טבעית. “הלא אתה אלוהים זנחתנו ולא תצא אלוהים בצבאותינו”, כפי שנאמר בספר תהילים (ס, 12). ובמלים אחרות: בן כוסבה בטח בעצמו ובכוחותיו שיספיקו להדוף את האויב הרומי, לנגפו ולהביסו, ועל כן “מבקש” מאלוהיו, “בתחינה” – ‘אל נא תתערב בעסקי!’.
בהקשר זה נוכל גם להצביע על תגובתו כלפי דודו, רבי אלעזר המודעי, שהוחשד, בזדון כמובן, במזימה למסור את היהודים לידי הדריאנוס. בן כוסבה ללא היסוס בעט בו והרגו/רצחו במקום. תגובת המקורות לא אחרה לבוא: “מיד יצאת בת קול ואמרה: הוי רועי האליל עוזבי הצאן, חרב על זרועו ועל עין ימינו, זרועו יבוש תיבש ועין ימינו כהוה תכהה. הרגת את רבי אלעזר המודעי, זרוען של כל ישראל ועין ימינם. לפיכך זרועו של אותו האיש יבוש תיבש ועין ימינו כהוה תכהה. מיד נלכדה ביתר ונהרג בן כוזיבא” (מדרש איכה, מהד’ בובר, 101).
לא אחת ולא שתיים מודגשת השפעת העולם היווני ותרבותו על זה היהודי (מומלץ בכלל לעיין בעניין זה בספרו החשוב של יוחנן לוי, עולמות נפגשים, מוסד ביאליק, ירושלים, תשכ”ט), ואשר על כן נשתמש כאן בהירודוטוס ממש כתנא דמסייע. הלה מדגיש את רצון האלים השולט בכל, בזיקה למלחמה שאסרו הפרסים על היוונים בראשית המאה החמישית לפנה”ס. ההיסטוריה האנושית וחיי האדם בכלל, כך לטענתו, אינם אלא תולדות החטא והעונש הבלתי נמנע המוטל מידי האלים. חטאו הגדול של האדם, אשר בגינו ראוי הוא לעונש מוות הינו ההיבריס, ההתנשאות הנפשעת.
ונסגור כעת את המעגל: על פי אחת המסורות המדרשיות לא נהרג בן כוסבה אלא מידי שמים. הביאו את ראשו של בן כוסבה לפני הדריאנוס, וזה שאל: מי הרגו? ענה לו כותי אחד: אני הרגתיו. אמר לו הדריאנוס: הראה לי גווייתו. הראה לו, נמצא נחש כרוך עליו. אמר הדריאנוס: אילולי אלוהים שהרגו, מי יכול היה להורגו?!

נחבר איפוא את השפעת התרבות היוונית ומסורתה על זו היהודית, להתנשאותו של בן כוסבה כלפי האל ולעונשו מידי שמים, ונמצא הערה מעניינת לגבי התייחסות חז”ל למרד ולמורד, כאומרים, בינם לבין עצמם: בנסיבות כאלה, הגיע לו!