צייד כאמצעי לשמירת הטבע

 אחת הדרכים בה נקטו רשויות השמורה עד כה היא "דילול", כל מספר שנים מחסלים מספר נתון של פילים וכך שומרים על אוכלוסיה בעלת גודל רצוי. האם יש חלופות לדילול זה?

בשמורת קרוגר שבדרא"פ מתרבים הפילים במידה שמעל לכושר הנשיאה של השטח בו הם נמצאים, התוצאה … הפילים שוברים גדרות ופולשים לשטחים חקלאיים, גורמים נזקים לשכני השמורה ומסכנים את חייהם, מה עושים? מה ניתן רצוי וכדאי לעשות?
אחת הדרכים בה נקטו רשויות השמורה עד כה היא "דילול", כל מספר שנים מחסלים מספר נתון של פילים וכך שומרים על אוכלוסיה בעלת גודל רצוי, כל פעם שמגיע הזמן ל "דילול" מתעורר וויכוח ציבורי לוהט שבו "אוהבי החיות" מתנגדים להרג, ללא הצעת פתרון מעשי.
אחד הפתרונות האחרים האפשריים הוא העברת פילים לשמורות פרטיות כאשר בעלי השמורות משלמים עבור ההעברה ועבור הפילים, התשלומים גבוהים ובעלי השמורות מחפשים דרכים להחזר ההוצאות, דרך מקובלת וידועה היא פתיחת החווה לביקור קהל, הביקור בשמורות פרטיות נפוץ, מקובל, יקר ויוקרתי. הכנסה נוספת יכולים בעלי החוות לקבל ע"י מכירת החיות שבשמורה (הפרטית) לציידי "שלל"( Trophy), צידים שמשלמים סכומי ענק עבור הזכות לירות בחית בר.

צייד חוקי של חיות בר מקובל בארצות מזרח ודרום אפריקה גם בשטחים ציבוריים, המדינה מרשה צייד "שלל" עבור סכומים ניכבדים – אלפי דולרים לחיה – והכסף מוקדש לשמירת הטבע, כלומר מס' קטן של חיות בר בעלות "יוקרה" – אריות, פילים, נמרים, תאואים ואחרים, משלמים בחיהם כדי לאפשר / לממן שמירה והגנה על חיות רבות ושמורות חשובות. נתונים מראים כי ב 23 ארצות שלמו כ 18000 "תיירים" סך של 200 מיליון דולרים עבור הזכות לצוד חיות בר, חלק גדול ממסעות הצייד נערכו על שטחים פרטיים.

מאחר וברוב ארצות אפריק ה גוברת הדרישה לשטחי חקלאות עבור אוכלוסיה גודלת והולכת, ניצבים השלטונות בפני הבעיה התמידית של: את מה להעדיף? שמורות טבע או שטחי חקלאות? ברור שהלחץ של אזרחי (מצביעי) הארצות גובר וכך ניפגע הטבע, כאשר מתקימות שמורות פרטיות גדולות, לחץ האוכלוסייה אליהן אינו כה כבד, לכן ככל שרבות השמורות הפרטיות בארצות, כך גדולים הסכויים והאפשרויות לשימור ולהגנה על חיות הבר, אלא ששמורות גדולות, גם כאשר הן פתוחות (עבור תשלום ) לביקור תיירים מהוות נטל כספי כבד, הפתרון בו נוקטים בעלי השמורות, פתיחתן לצייד "שלל", כמובן שהציידים מופרדים מהמבקרים ע"י לוח זמנים שונה ושטחי פעילות רחוקים זה מזה. בדומה לכך ניתן ויש פעילות צייד גם בשמורות של המדינה,  פעילות ממנה מרוויחים התושבים השכנים לשמורות וכך פוחת הלחץ.

לאחרונה ישנה התעוררות בקרב "אוהבי החיות", התעוררות / התנגדות  לפעילות ה"אכזרית" של צייד . אני מסייג את המושגים במרכאות לא בגלל הסתייגות מאוהבי החיות אלא בגלל הצורך להבין כי בין אהבת חיות / אהבת הטבע, לשמירה / הגנה על חיות בר וסביבתן אין הקבלה מושלמת, ברור כי שומרי הטבע אוהבים את הטבע והחיות, לא תמיד ברור כי "אוהבי החיות" מבינים כי אהבת חיות לא תמיד צועדת יד ביד עם שמירה על הטבע, הדוגמאות הטובות יותר הן הדאגה של "אוהבי החיות" לכלבים וחתולים שהתפראו כלומר שחיים בתנאי פרא / בר, לכל שומר טבע ברור כי יש להוציאם מהמערכת באופן ובשיטה היותר יעילים, אוהבי החיות דורשים "הומניות" ורחמנות תכונות חשובות אבל לא תמיד מתאימות לדרישות שמירת הטבע.

כך גם במקרה של צייד "שלל", טובים, חשובים ומפורסמים בין שומרי הטבע מכירים בהכרח שיש "לדלל" באוכלוסית מינים שמתרבים בשמורות סגורות. ומעל לכך בצורך המתגבר לתת הצדקה כלכלית לשמורות ולאוכלוסית חיות הבר והצמחים, הצדקה כלכלית קיימת כאשר אוכלוסיה (אנושית)  בשטחים שמסביב לשמורות מתקימת מהשמורות .
זאת ע"י בנית ותחזוקת מתקני תיירות, או ע"י הספקת שרותים לציידי "שלל", גששים, פושטי-עור ומפחלצים, סבלים ואחרים, כולם באים מכפרים מקומיים, נוסף לכך בשר-הציד ניתן לתושבים וכך  כולם (למעט החיה הניצודה) מרוויחים.

כמובן שכדי שהכנסות הצייד יוזרמו לטובת התושבים ולטובת שמירת הטבע צריך מנגנון פיקוח וויסות, מנגנונים כאלה קימים במדינות באפריקה הדרומית ו במזרח אפריקה, עכשיו ניקראים שלטונות המדינות לחייב את הציידים ובעלי השמורות להצהיר על מחויבותם להפניית ההכנסות לשמירת הטבע  וכן להצהיר על מחויבות לנהול נכון של הצייד,  תוך הקפדה על מספרי ומיני החיות הניצודות וכן  מניעה מפגיעה / התאכזרות שלא לצורך, כך שלמשל יש קריאה לאסור את הצייד ב חץ-וקשת, צורת צייד שגורמת לפציעות חמורות ללא קטילה מידית של החיה, התנגדות מובעת נגד השיטה של "צייד-כלובים"
Canned Hunting חיות מוחזקות בכלובים, מסוממות ומשוחררות לשטח רק אחרי שלמשחררים ברור כי הצייד מסוגל לצוד את החיה שחושיה כהים.

ציידים ארופאים ומארה'ב שקטלו חיות בהמוניהן החל מסוף המאה ה 19 ועד לשנות השישים של המאה העשרים, נתנו לצייד ה"שלל" מוניטין גרוע, אלא שמאז שנות השבעים נאכפים חוקי שמירת הטבע ברמה סבירה והראיה, הצורך ב"דילול" אוכלוסית חיות שונות בשמורות שונות. צייד "שלל" בשנים קודמות הביא מס' מינים ל"כמעט הכחדה" אבל  צייד "שלל" מפוקח ומאוזן בשנים אחרונות איפשר את מימון השבתם לטבע של ה גנו הקהה ו זברת ההרים, רבוי והשבה לטבע של קרנף-רחב-שפה ("לבן") דרומי שהיום מעריכים את אוכלוסיתו בדרא'ף ב 11000 פרטים. וכן את הקמתם של "מיקלטים" לחיות בר .

אין בי הבנה לצורך הראשוני (פרימיטיבי) של "הצייד הגיבור" לעסוק  בעיסוק של "ספורט הצייד", מה עוד שהעוסקים אינם רעבים, אבל במידה ואותם "ספורטאים" מוכנים לשלם הון עבור הזכות לעסוק ב"ספורט", הון שיופנה לשמירת הטבע, הרי שטובת הטבע דוחקת את ההתנגדות לטובת הציד. מצב מוזר הוא כאשר צייד/הרג חיות בר מהווה דרך לשימור הטבע ומי שטוען שרצונו בטובת חיות הבר עוסק ב"דילול" . אלא שחשוב לזכור כי רובם ככולם של שטחי השימור מנוהלים ע"י מימשק חדש, מעטים הם השטחים הטבעיים/ בתוליים בהם אין  התערבות אנושית, לכן יש צורך להביא את ההתערבות למקום  בו הממשק החדש יענה על דרישות שימור נכון.
דר' אסף רוזנטל,
מדריך/מוביל טיולים באפריקה ובדרום אמריקה.
לפרטים: טל‘ 0505640309 / 077-6172298,
דוא‘ל: [email protected]

 

שיתוף ב print
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב twitter
שיתוף ב facebook

5 תגובות

  1. אייל אל תתיחס למוגב 4 אני גם בעד חיפוש פתרון שיהיה טוב גם לכל! הפילים. מקוה שימצאו דרך מלבד לעקר למרות שכרגע זה הפתרון הידוע
    בכל מקרה אני עם הגישה שלך

  2. מדוע לא לגן חיות זו תהיה תרומה נדיבה שתמשוך מבקרים או להעביר אותם לאפריקה המרחבים העצומים שם ריקים ממש כמו פלוטו !

  3. אמצעי מניעה זה פיתרון הרבה יותר הומאני.
    עיקור של נקבה אחת חוסך בעתיד את העודף של בעלי חיים כמספר הגורים שיוולדו לה.
    הצידוד בצייד כפיתרון משום מה לא מקובל כבעייה של צפיפות אוכלוסין מזיקה באוכלוסיות אנושיות, למעט אולי ברצועת עזה …

  4. כמו כל דבר בטבע..צריך לקבל את הטוב עם הרע…אם הרג של אחוז קטן מאפשר לשמור בחיים את מירב האוכלוסיה..אז זה מה שנקרא רוע הכרחי…

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

דילוג לתוכן