במקרה נדיר שתועד בפעם הראשונה אימצה נקבת תנשמת, אם לתשעה גוזלים משלה, גוזלים יתומים הנמצאים בקן אחר, המרוחק 3.5 קילומטרים,
מסתבר שגם הטבע טומן בחובו מחוות קטנות של אנושיות- במקרה נדיר שתועד בפעם הראשונה אימצה נקבת תנשמת, אם לתשעה גוזלים משלה, גוזלים יתומים הנמצאים בקן אחר, המרוחק 3.5 קילומטרים, שאמם נדרסה על כביש הסרגל מוקדם יותר החודש. “מתברר שהטבע אינו אכזר כמו שאנו נוטים לחשוב”, אמר ד”ר מוטי צ’רטר מהחוג לביולוגיה אבולוציונית וסביבתית שגילה ותיעד לראשונה את האימוץ הייחודי.
כל הסיפור התגלה כשד”ר צ’רטר, שחוקר בעבודת הפוסט דוקטורט שלו באוניברסיטה את התנהגות התנשמות באזורים שונים בארץ, נסע על כביש הסרגל שבעמק יזרעאל וזיהה בצידי הכביש נקבת תנשמת שנהרגה מפגיעת רכב. ד”ר צ’רטר שם לב כי התנשמת המתה נשאה על רגלה טבעת זיהוי, שאפשרה לו למצוא במאגר הנתונים מידע אודות גילה, מוצאה ואתר הקינון של הציפור. למרבה הצער, גילה צ’רטר כי התנשמת שנהרגה, הייתה אם לשבעה גוזלים. על פי רוב, במקרה בו אחד ההורים נהרג, דינם של הגוזלים נחרץ, שכן כל גוזל צורך בין שניים לשלושה מכרסמים ביום- משימה שהורה בודד יתקשה לעמוד בה. אולם, מסתבר שגם במסגרת מחקר וותיק שכזה, עוד מזדמנות הפתעות.
כשהגיע ד”ר צ’רטר לבדוק את תיבת הקינון המדוברת, הוא מצא להפתעתו הרבה את כל שבעת הגוזלים היתומים שלמים ובריאים, כשלצידם נקבת תנשמת מאמצת, אשר ביחד עם אביהם הביולוגי, האכילה אותם במרץ. בבדיקה עלה כי גם התנשמת המאמצת נשאה טבעת זיהוי, שגילתה כי גם לה תשעה גוזלים משלה, הנמצאים בקן המרוחק 3.5 קילומטרים מביתה החדש. לדבריו, למרות שמדובר בתופעה נדירה, ידוע כי תנשמות עשויות לעזוב את הקן שלהן כאשר הגוזלים גדולים מספיק, ולהפקיד את הטיפול בהם בידי האב על מנת להתחיל מחזור קינון נוסף עם בן זוג חדש, אולם זה קורה רק כאשר הגוזלים גדולים מספיק ועזיבת האם אינה מסכנת את חייהם. לדבריו, המקרה הנוכחי הוא תיעוד ראשון מסוגו של נקבה אשר עזבה על מנת לאמץ גוזלים אחרים, במחיר סיכון גוזליה שלה. תצפיות שערך יחד עם קובי מירום, חוקר תנשמות מהחברה להגנת הטבע, ומי שטבע את הטבעת על רגלה של התנשמת המאמצת, גילו כי האם המאמצת לא הזניחה את גוזליה הביולוגים וגם הם היו בריאים, שלמים ושבעים.
“לעתים, אנו נוטים לייחס תכונות אנושיות לבעלי חיים, והנה לפנינו דוגמא מוחשית לכך”, אמר ד”ר צ’רטר. “לאחר שהאם הביולוגית מתה, דאגתי נורא, אולם בסופו של דבר התנשמות לימדו אותי שהטבע אינו אכזר כמו שאנחנו נוטים לחשוב. למרות הכל, נראה שעדיין יש לנו מה ללמוד גם מהתנשמות”.
בנוסף לעבודת הפוסט דוקטורט שלו, בהנחייתו של פרופ’ עידו יצחקי מהחוג לביולוגיה אבולוציונית וסביבתית, משמש ד”ר צ’רטר כרכז המדעי של הפרויקט הלאומי לשימוש בתנשמות כמדביר ביולוגי של מכרסמים בחקלאות. פרויקט ייחודי זה הינו שיתוף פעולה בין האוניברסיטה, אוניברסיטת תל אביב, החברה להגנת הטבע, קרן הדוכיפת, משרד החקלאות ופיתוח הכפר והמשרד להגנת הסביבה. מטרת הפרויקט הינה לעודד חקלאים להשתמש בתנשמות כטורפי מכרסמים מזיקים בשדותיהם, כתחליף לשימוש בחומרי הדברה מזהמים. זוג תנשמות המטפל בגוזלים, טורף בממוצע בין 2000-6000 מכרסמים בשנה, ועל כן משמש כמדביר אקולוגי יעיל, שכמעט ואינו נושא השפעה סביבתית שלילית. כיום פזורות יותר מ3000 תיבות קינון ברחבי המדינה.
צפו בתמונות נוספות
3 תגובות
ספקן,
אכן עניין התפקוד של המוחות הוא נקודה בעיתית בפיתוח שהצגתי. גם אני אינני מבין זאת מספיק לעומק (מעולם לא ניתחתי ובחנתי מוחות של בעלי חיים), ובמידע הקיים בספרות יש הסברים רבים ושונים. ניתן היה לוותר לחלוטין על הוספת נושא המוחות ולהשאיר את התיאוריה שהצגתי כפי שהיא. מספיק לתהות לעומק על השאלה איך חיה כמו כלב, שבטבע היא טורף אכזר, יכול להיות כה ידידותי/נאמן/שמחה ושלל תכונות שיש לכלב. האם יכול להיות שאנחנו בני האדם לימדנו אותו כל זה? לא נראה לי. הטבע שלו מכיל אפשרות זו. הוא פשוט גדל בסביבה בה תכונות אלו יכולות לבוא לידי ביטוי, כיוון שאינן נדחקות הצידה על ידי התפקודים ההשרדותיים.
צור
עשית סמטוחה מעניין המוחות. לכל בעלי החיים , נניח לפחות מדגים ומעלה, יש מוח שניקרא “המוח הגדול” והוא כולל בין השאר שני מרכיבים: המערכת הלימבית והקורטקס, המערכת הלימבית ניקראת גם לפעמים המוח התניני והיא אחראית בעיקר על ניהול הרגשות, הקורטקס אחראי על ניתוח המציאות הרציונלי שעושה החיה והפעולות הרציונליות שעושה החיה. שתי המערכות הללו פועלות בצמידות זו לזו ובתיאום זו עם זאת. ההבדל בין החיות היא בעיקר במורכבות של הקורטקס, לבעלי חיים אינטליגנטים יש קורטקס יותר גדול ויותר מפותח.
תודה רבה על המאמר המעניין.
פעמים רבות אנו קוראים על מקרים של התנהגויות “אנושיות” של בעלי חיים: דולפינים שהצילו חיי צוללנים, לביאה שאימצה עופר שננטש, פיל וכבשה שהפכו לידידים הכי טובים וכדומה. לא מדובר במקרים שנוצרו באופן מלאכותי על ידי התערבותם של בני אדם, אלא על מקרים שקורים בטבע. והיריעה קצרה מלספר על כל הדוגמאות.
נשאלת השאלה אם כן, מהו טבען של החיות?
התפישה הרווחת היא שטבען של החיות הינו “חייתי”, כלומר ממוקד הישרדות. המשמעות של זה היא שטבע החיות מתבסס אך ורק על הצרכים של הזנה עצמית, התרבות והתגוננות.
במאמר זה ברצוני להציג תפישה רחבה יותר לגבי טבען של החיות.
בימנו חקר המוח מכיר בכך שאין לנו מוח אחד, אלא מספר מוחות משולבים אחד בתוך השני, כאשר לכל מוח “טבע” או “התמחות” אחרת. המוח הראשון הינו המוח הזוחלי, המשותף לנו ולכל בעלי החיים, והוא זה שאחראי אצלנו על תפקודי ההישרדות. המוח השלישי (לא שכחתי את השני) הוא הקורטקס, המפותח בעיקר אצל בני האדם וגם אצל מספר קופים עילאיים. מוח זה אחראי על התפקודים הקוגנטיביים. על החשיבה. המוח השני הוא המוח המעניין אותנו בהקשר למאמר זה. מוח זה הינו המוח הלימבי, המפותח בעיקר אצל העופות היונקים. מוח זה אחראי על התפקודים הרגשיים. אצל האדם ניתן למצוא שורה שלמה של תפקודים רגשיים שאין להם שום קשר להישרדות, כגון: חמלה, אמפתיה, הצורך בחברה, הצורך באהבה, הנאה, הנעה על ידי ערכים ועוד.
כך אנו יכולים לראות שהאדם אינו בעל טבע אחד אלא לפחות שלושה סוגי טבע. האדם מותאם להישרדות ומבצע פעולות כבירות על מנת לשרוד. האדם הוא בעל טבע של למידה. האדם הוא יצור חברתי בעל טבע רגשי שמאפשר לו להיות מחובר לשאר בני מינו ואף לשאר העולם שסביבו.
היות ואנו יודעים שלפחות חלק מבעלי החיים נושאים בחובם מוח לימבי, האם יתכן שטבעם אינו רק “חייתי”? האם יתכן שבטבעם קיימת אהבה, אכפתיות, חברתיות?
ההתנסות המשמעותית ביותר שהראתה לי שהתשובה לשאלה זו היא חיובית הייתה כשניסיתי לאמץ חתול רחוב. בביתי גידלתי מזה כבר חתולים מאז שהיו גורים, וללא ספק ניתן לראות אצלהם, כמו אצל כל הרבה מבעלי החיים המבויתים תפקודים חברתיים. העניין הוא שבמקרה זה עולה הספק שייתכן שהתפקודים החברתיים שלהם הינם תפקודים שנלמדו מבני האדם שגדלו אותם. דבר זה יכול להיות נכון, אך השאלה המעניינת האם כבר בטבע שלו, לפני התערבות האדם, בעל החיים הוא “אנושי”. חתול הרחוב שהסתובב בשכונה שלי היה פחדן ותוקפני. שני תפקודים מאוד הישרדותיים. הוא היה בורח מיד כשהייתי מתקרב אליו ובמקביל היה תוקף כל חתול אחר כדי לגנוב את האוכל שלו. לאט לאט פיתיתי אותו להתקרב אלי, ובמשך מספר שבועות גרמתי לו לבטוח בי. ברגע שהוא הרגיש בטוח איתי, השתנתה ההתנהגות שלו לחלוטין. הוא הפסיק לפחד, הוא נהיה פחות תוקפני לחתולים האחרים כי פתאום היה לו מספיק אוכל, והדבר המדהים ביותר, הוא ממש “זעק” ליחס. כל רגע שהייתי יוצא החוצה הוא היה מתחכך בי וממש דורש שאתן לו אהבה. ממש כמו ילד שלא קיבל אהבה בילדותו. בדיוק אותו תהליך קרה על עצמו כשאימצתי חתול רחוב נוסף.
ההבנה שלי מכל התהליך היא שבעלי החיים (לפחות היונקים והעופות) מכילים טבע כפול, כמו אצל בני האדם. הטבע הדומיננטי יותר נקבע על ידי הסביבה. רוב בעלי החיים נמצאים בטבע, כלומר בסביבה בה שוררים תנאים שמאלצים הישרדות. שמאלצים להיות כל הזמן על המשמר כדי שלא יאכלו אותך, ומצד שני לדאוג כל הזמן למצוא מזון. זו הסיבה שרוב הזמן אנו רואים את החיות בטבע כ”חייתיות”. אך בתוכן, מכילות החיות טבע נוסף. טבע הבא לידי ביטוי בתנאי של בטחון ושפע. תנאים שהם יותר נדירים בטבע, וניתן למוצאם בעיקר אצל בעלי חיים שבויתו על ידי האדם.
בתנאים אלו מתגלה הטבע השני של החיות. גם החיות אוהבות, גם החיות אכפתיות, גם החיות צריכות חברה, גם לחיות יש רגשות, גם החיות הינן בעלות טבע “אנושי”.
אידיאולוגיות שונות שפיתח האדם ברבות השנים, מתוך מחשבה שהטבע אומר לנו מי אנחנו ולכן מה יעודנו, יצאו מנקודת הנחה שהאדם בטבעו הוא כשאר החיות: יצור עם טבע הישרדותי. כך נבנו תפישות עולם שלמות המצדיקות את הישרדות החזקים. אני מאמין שהבנה עמוקה יותר של טבע האדם וכן של טבע החיה, יאפשרו לשרש את השפעתן של תפישות אלו, ולהחדיר רעיון שהחיים נועדו לדברים אחרים מאשר רק הישרדות.