איך להפוך שועלים לחיות מחמד

ניסוי נועז שנערך בסיביר מאיץ את האבולוציה כדי לבחון רעיונות בנוגע לבִיוּת בעלי חיים

שועל מבוית. צילום: Kayfedewa / Wikimedia.
שועל מבוית. צילום: Kayfedewa / Wikimedia.

מאת ליודמילה טְרַט, לי דוגטקין, הכתבה מתפרסמת באישור סיינטיפיק אמריקן ישראל ורשת אורט ישראל 29.06.2017

  • זאבי בר היו לכלב הבית רק בעשרות אלפי השנים האחרונות. אין ספק שבני האדם מילאו תפקיד בהתמיינות הזאת, אבל הפרטים לא תועדו.
  • ניסוי שנמשך כ-60 שנה בסיביר מנסה לעמוד על עיקרי התהליך שבו התפתחו הזאבים והיו לכלבים. בניסוי, בני מין כלבי אחר, שועלים, נבררים על פי מזגם דור אחר דור, כמה עשרות דורות.
  • בתוך כמה דורות, הופיעו שועלים שהתנהגו כמו חיות מחמד וניחנו בתכונות פיזיות האופייניות לבעלי חיים מבויתים כמו למשל פרווה מגוונת וזנבות מעוקלים.

החיה רצה אלי, זנבה המעוקל מקשקש, ועיניה האוהבות מתמלאות שמחה. היא קופצת אל זרועותיי ומחככת את אפה בפניי, כמו כלב. אבל אין זה כלב. זה שועל. שועל שנראה ומתנהג כמעט כמו כלב. החיה הזאת ושאריה הקרובים הם תוצאה של 58 דורות של ברירה מלאכותית שנעשתה בניסיון לגלות, באופן כללי, את סודות הבִּיוּת ובפרט איך הפכו בני האדם את הזאבים לכלבים הראשונים.

אני בת 83. וכשאני מתבוננת בעברי, בניסוי שהקדשתי לו שלושה רבעים מחיי, מחשבתי נודדת לפעמים לסיפורו הקלאסי של אנטואן דה סנט-אקזופרי, "הנסיך הקטן" ולהזהרתו של השועל את הנסיך כי "לעולם ערב אדם לשלומו של אותו שהוא מאלפו". [תרגום: אריה לרנר, עם עובד 1971]

כך נעשיתי גם אני ערבה לשלומם של אותם שועלים זמן קצר אחרי שהכרתי את מורי וחברי דימיטרי בלייב ב-1958. הייתי בסוף לימודי באוניברסיטת מוסקבה כששמעתי שבלייב נוסע לנובוסיבירסק כדי להצטרף למכון חדש לחקר התא ולגנטיקה, ושהוא מחפש סטודנטים שישתתפו בניסוי בביות של בעלי חיים שהוא עמד לפתוח בו.

בפגישתי הראשונה עם בלייב, הופתעתי שהוא התייחס אלי כאל שווה, ואני סטודנטית לתואר ראשון בסך הכול. הוא הסביר את הרעיון הבסיסי של הניסוי, לחקור את תהליך הביות בקצב מואץ: "אני רוצה לעשות כלב משועל," הוא אמר. דור אחרי דור, אנחנו נרבה באופן בררני רק את השועלים שיחסיהם עם בני האדם יהיו החיוביים ביותר. אם התהליך יפעל כפי שאנחנו משערים, הביות, הדומה אולי לתמורה שחלה בזאבים שהיו לכלבים, ייפרס לנגד עינינו.

כשיצאתי ממשרדו של בלייב, כבר רציתי להשתתף, השתתפות שהייתה כרוכה במעבר לנובוסיבירסק, העיר הגדולה בסיביר. התרגשתי מן המחשבה שאהיה חלק מן הדור הראשון של החוקרים באַקַדֶמגוֹרוֹדוֹק, "עיר המדע" החדשה שהוקמה בנובוסיבירסק ושבה התעתד לשכון המכון החדש, ומן המחשבה שאעבוד לצד אדם שחשתי שהוא הוגה מהפכני. עד מהרה יצאנו, בעלי, בתי התינוקת ואני, ממוסקבה מזרחה בנסיעת רכבת ארוכה.

השערתו של בלייב בדבר ביות בעלי חיים הייתה רדיקלית ובה בעת פשוטה. הוא הגיע למסקנה שהמאפיין המשותף לכל בעלי החיים המבויתים הוא מזגם הנוח. לכן, מבחינה אבולוציונית, אבותינו הניעו את תהליך הביות על ידי העדפת הפרטים הפחות אגרסיביים ואלה שפחות פחדו מבני האדם. נוחות המזג, או הנטייה להתביית, הייתה הסוד לעבודה עם בעלי חיים ולטיפוח תכונות רצויות. הכלבים, הפרות, הסוסים, העזים, הכבשים והחתולים שלנו היו צריכים להיות צייתנים ונוחים בין שביקשנו את הגנתם, חלבם, בשרם, חברתם או כל מוצר או תכונה אחרת.

יתר על כן, בלייב סבר שרוב התכונות האחרות שמאפיינות חיות בית ומשק רבות, מה שמכונה היום סינדרום הביות: זנב מעוגל, אוזניים שמוטות, פרווה מגוונת, שמירה על תווי פנים ילדותיים (עגלגלות וחוטם לא חד) גם בבגרות, ותלות מעטה באופן יחסי ברבייה עונתית קשיחה, נוצרו בגלל בחירתם של בעלי החיים הנוחים ביותר. וכך, דור אחרי דור, בהדרכתו של בלייב אבל עם לא מעט עצמאות בענייני הניסוי היום־יומיים, הרביתי באופן בררני רק את השועלים נוחי המזג ביותר שבחרתי מתוך קבוצה התחלתית של שועלים שהבאנו מחוות לייצור פרוות ברחבי ברית המועצות.

הכר את העילית

בכל שנה עשיתי בדיקות ראשוניות למאות שועלים בהליך קבוע שפיתחנו. בכפפות מגן שעוביין חמישה סנטימטרים, התקרבתי לכל שועל בכלובו, עמדתי על יד הכלוב הסגור, פתחתי את דלת הכלוב והנחתי בו מקל. דירגתי את תגובת השועל לפי סולם שבו הפרטים הרגועים ביותר קיבלו את הציון הכללי הגבוה ביותר.

בשנה הראשונה, כמעט כל השועלים נראו פחות כמו כלבים ויותר כמו דרקונים נושפי אש: הם היו תוקפניים מאוד כשהתקרבתי וכששמתי את המקל בכלוב. אני בטוחה שגם השועלים שקיבלו את הדירוגים הנמוכים השתוקקו לתלוש את ידי בשיניהם. שועלים אחרים שקיבלו ציון נמוך היו אלה שנסוגו בפחד לקצה הכלוב. אבל היו אחדים ששמרו על קור רוח בכל המבחן. הם צפו, אבל לא הגיבו, לא כך ולא כך. פרטים אלה נבחרו להזדווג ולהוליד את הדור הבא. ניהלתי מעקב מפורט אחר כל שלב בהתפתחות השועלים מרגע שהומלטו ועד לבגרותם. נזהרנו מאוד מרביית־שארים שהייתה עלולה להתרחש בשל הכלאה בין קרובי משפחה. קיווינו להימנע כך מן ההשפעות הגנטיות השליליות של רביית השארים שהיו עלולות לשבש את הניסוי.

בדורות הראשונים, אפילו השועלים השלווים לא היו חברותיים במיוחד כלפי בני אדם. היה נראה שהם סובלניים לנוכחות בני אדם אבל אינם נהנים מכך. אבל בדור הרביעי והחמישי כבר ראיתי רמזים לבאות: גורים שרק למדו ללכת נענעו את זנבם בציפייה כשהתקרבתי. ואז הגיע הדור השישי.

כמו שכתבנו, עמיתי ואני בכתב העת Bioessays ב-2009, "בדור השישי, הופיעו גורים שהיו להוטים אחר מגע עם בני אדם, לא רק בקשקושי זנב, אלא גם ביבבות, ביללות ובליקוקים, בדומה לכלבים." הופעתו של מקבץ ההתנהגויות הזה הייתה מרשימה כל כך עד שכינינו את בעלי החיים האלה "העילית". השועלים הקטנים האלה אפילו הרימו את ראשם כשקראו בשמם. היה נדמה שהם "משתוקקים לחברת בני אדם," כמו שציינו בפרק שתרמנו ב-2012 למהדורה השנייה של הספר הגנטיקה של הכלב. הגורים נוחי המזג האלה הגיבו לצלילים יומיים מוקדם מן הרגיל אצל שועלים ופקחו את עיניהם יום אחד מוקדם יותר, כמעט כאילו התכוננו להתחיל ביחסיהם עם בני האדם בהקדם האפשרי.

בני העילית הקסימו כל אדם שפגש בהם, קשוח ככל שיהיה. ערב אחד, אחרי שאנשי הצוות סיימו את מלאכתם, הביא בלייב למתחם הניסוי את גנרל לוקוב, שהיה קצין צבא מפורסם. לוקוב היה איש בעל גינונים רשמיים שזוועות המלחמה הקשיחו אותו. אבל כשפתחתי את הכלוב של אחת מנקבות העילית והיא קיפצה אלי ונשכבה לידי, התמוסס מעטה המכובדות של הגנרל. בארשת תדהמה, הוא התקרב לשועלה, כרע ברך וליטף את ראשה ליטוף ממושך.

רק 2% משועלי הדור השישי הזה נמנו על העילית, אבל שיעורם עלה בכל דור. היום הוא עומד על כ-70%.

השתלות עוברים

בלייב ואני גנטיקאים בהכשרתנו, וכל ניסוי בביות הוא מחקר בגנטיקה אבולוציונית. היה עלינו לוודא שלשינויים שראינו בשועלים המבויתים יש שורש גנטי. על כן פיתחנו מבחן הכרוך בשועלים נוחי מזג וגם בשועלים מקבוצה אחרת שבודדנו בניסוי: פרטים שנבחרו בגלל תוקפנותם לבני אדם. דורות של השבחה יצרו שועל שראינו בו כעין סרברוס, אותו כלב רב־ראשים השומר על שערי השאול במתולוגיה היוונית. הם היו שועלים מרושעים.

הרעיון היה להעביר עוברים מאימהות נוחות להשתילם ברחמן של נקבות תוקפניות, ולהפך. אם הגורים הצעירים יתנהגו כמו אמם הביולוגית ולא כמו הפונדקאית, נדע לבטח שהמזג הטוב והתוקפנות גנטיים ביסודם.

בכל השתלה משתתפות שתי נקבות, אחת נוחת מזג ואחת תוקפנית, שתיהן בערך בסוף השבוע הראשון להריונן. אחרי הרדמת שתי הנקבות, חתכתי בבטן התחתונה של אחת מהן ומצאתי את הרחם ואת שתי החצוצרות, שבכל אחת מהן היו עוברים מושרשים. לאחר מכן הוצאתי את העוברים מאחת החצוצרות של הנקבה התורמת והנחתי אותו בזהירות בתמיסה מזינה. אחר כך חזרתי על הניתוח והסרתי את העוברים מחצוצרה אחת של הנקבה הקולטת, אבל הפעם החלפתי אותם באלו של התורמת. בכמה מן ההשתלות, התורמת הייתה נוחת מזג והקולטת תוקפנית, ובכמה להפך.

כעבור שבעה שבועות נולדו הגורים. אבל איך נדע מי מן הגורים בשֶגֶר הוא צאצא גנטי של האם ומי הושתלו? השועלים עצמם הם שסייעו בכך: צבע הפרווה הוא תכונה גנטית אצלם, כך שבעזרת רישום מדוקדק של צבעי הפרווה של ההורים, פרוות הגורים שימשה לזיהוי השושלת שלהם.

חברתי ועמיתתי שנים ארוכות, תמרה קוּז'וּטוֹבה ואני תיעדנו את התנהגות הגורים מרגע שהתחילו להגיב לבני אדם. בייחוד זכורה לי נקבה תוקפנית אחת וגוריה, שרק מקצתם היו תוקפנים. צאצאיה המאומצים, נוחי המזג, עוד התקשו ללכת וכבר כשעמד מישהו על יד הכלוב, הם נחפזו אל דלתותיו וקשקשו בזנבם. נראה שההתנהגות הבלתי הולמת הזאת הרגיזה את האם. היא נהמה לעבר הגורים הידידותיים, תפסה אותם בצווארם והשליכה אותם בחזרה אל המצע.

באותה המלטה, הצאצאים הגנטיים של האם האגרסיבית התנהגו כפי שציפתה אמם. הם נהמו בתוקפנות ורצו בעצמם למצעיהם. ראינו את הדפוס הזה שוב ושוב: גורים התנהגו כמו אמם הגנטית ולא כמו אמם הפונדקאית. נראה אפוא שמזג נוח ותוקפנות כלפי בני אדם הן תכונות גנטיות.

פּוּשינקה

ב-1974 כבר היו 15 דורות לניסוי. רבים מן השועלים נוחי המזג סווגו כעילית והתאפיינו במגוון תכונות האופייניות למינים מבויתים, כפי שחזה בלייב. פרצופיהם נעשו צעירים יותר למראה, זנבותיהם שעירים יותר, רמות הורמון העקה אצלם היו נמוכות יותר ומחזורי הרבייה שלהם היו ארוכים יותר. לכמה מהם, ובהם מֶצְ'טָה (חלום) שחיבבתי במיוחד, אפילו היו אוזניים שמוטות.

מחברת המאמר, ליודמילה טרט, מלטפת גורה ששמה פֶּנקָה, אחת מבנותיה של פּוּשינקה, שנולדה ב-1974. צילום: באדיבות ליודמילה טרט והמכון לחקר התא ולגנטיקה.
מחברת המאמר, ליודמילה טרט, מלטפת גורה ששמה פֶּנקָה, אחת מבנותיה של פּוּשינקה, שנולדה ב-1974. צילום: באדיבות ליודמילה טרט והמכון לחקר התא ולגנטיקה.

רוב המינים המבויתים אינם נקשרים אל בני אדם מסוימים, אבל הכלבים כן. האפשר שהזיקה הרגשית הזאת אל אנשים היא שינוי שיכול להופיע מהר, בדומה לכל כך הרבה שינויים אחרים שראינו בשועלים? והאם המגורים במחיצת בני אדם תהיה טבעית לשועלים שבייתנו? כדי לענות על זה, הצעתי לבלייב להשתמש בשועלים שלנו, שהגנטיקה שלהם עשתה אותם ידידותיים, לבחינה של קשרים רגשיים עמוקים הדומים לאלה הנוצרים בין בני אדם וכלבים.

בחוות השועלים שבה ערכנו את הניסוי היה בית קטן. הצעתי שאעבור לגור בבית הזה עם אחד משועלי העילית כדי לראות אילו קשרים יתפתחו בינינו. בלייב הסכים בשמחה. וכך, ב-28 במארס 1974, עברנו פּוּשינקה, שברוסית פירושו "כדורון פלומה", ואני לגור יחד.

לפּוּשינקה היו עיניים שחורות כפחם, פרווה שחורה עם קצוות כסופים ופס לבן על לחיה השמאלית. זמן קצר קודם לכן מלאה לה שנה, והיא הייתה בהיריון, כשבוע או שבועיים בלבד לפני המלטה. לכן יכולתי לצפות לא רק בהסתגלותה של פּוּשינקה למגורים במחיצתי אלא גם לבדוק אם גורים שנולדים בסביבת בני אדם מתחברים אליהם באופן שונה מגורים אחרים, אפילו מגורי העילית.

בביתנו החדש היו שלושה חדרים, מטבח וחדר הרחצה. לקחתי לי חדר אחד כדי שישמש לי כחדר שינה וחדר עבודה, ובחדר אחר בניתי מאורה לפּוּשינקה. החדר השלישי, ובו כמה כיסאות ושולחן, שימש אזור משותף. כדי שיהיה לי פנאי להיות גם עם משפחתי האנושית, קוז'וטובה וכמה אחרים באו לעזרתי והחליפו אותי כמה ימים ולילות. מי שהיה במשמרת ניהל רישום מפורט של התנהגותה של פּוּשינקה, על כל היבטיה, במשך כל היום והערב.

הימים הראשונים היו סוערים. כשפּוּשינקה נכנסה, היא התרוצצה בכל הבית וניכר בה שהייתה נסערת. היא לא אכלה דבר עד שנתתי לה מעט גבינה ותפוח שהכנתי בשבילי. ביום השני חל שיפור. כשחזרתי אחרי יציאה קצרה מן הבית, קיבלה פּוּשינקה את פני בדלת, כמו שכלבים עושים. אבל מצבי הרוח של פּוּשינקה לא נעלמו במהלך היום. חברתי החדשה הייתה תזזיתית כל כך לפעמים, עד שהיה נדמה שהיא על סף התמוטטות עצבים, אבל למחרת היא קפצה בשקט על המיטה והתכרבלה לצִדי.

אף על פי שההסתגלות הייתה קשה משציפיתי, כעבור כשבוע פּוּשינקה נרגעה. היא שכבה לרגליי כשישבתי על יד שולחן הכתיבה ועבדתי. היה נדמה שהיא נהנית לצאת אִתי להליכות. אחד המשחקים החביבים עליה היה שאני מחביאה פרס בכיסי, והיא מנסה להוציא ולחטוף אותו. לפעמים היא נשכבה על גבה והזמינה ליטופים בבטנה החשופה.

ב-6 באפריל, המליטה פּוּשינקה שישה גורים. ולתדהמתי, היא הביאה את אחד הגורים אלי והניחה אותו לפני. אני זוכרת שאמרתי "תתביישי לך! הגור שלך יתקרר!" אבל כשהחזרתי את הגור למאורה, שבה פּוּשינקה והציגה לי אותו. הדבר חזר הלוך ושוב כמה פעמים עד שנכנעתי והפסקתי להחזיר את הגור למרבצו.

נתתי שמות לגורים, שכולם מתחילים בפ' לכבוד אמם: פְּרֶלֶסְט ("נהדרת"), פֶּסְנִיָה ("שיר"), פְּלַסְקָה ("בכיינית"), פַּלמָה ("דקל"), פֶּנקָה ("עור") ופּוּשוֹק ("כדורון פלומה"). בתוך כמה שבועות החלו הגורים לצאת בריצה מן המאורה כשנכנסתי לחדר.

לכל אחד מהם הייתה אישיות משלו: פּוּשוֹק תבע הרבה תשומת לב, פַּלמָה אהב לקפוץ על שולחנות, פֶּסְנִיָה היה סטואי, פְּרֶלֶסְט הציקה לאחיה לפעמים, פְּלַסְקָה השמיעה קולות מלמול כששוטטה בבית, ופֶּנקָה, החביבה עלי, הייתה אלופה בנמנום.

על אף טענתו של לב טולסטוי ש"כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו," פּוּשינקה וגוריה היו משפחה מאושרת אך גם מיוחדת.

שיחקתי עם כולם בכדור או רצתי ונתתי לקטנים לרדוף אחרי. פֶּנקָה במיוחד אהבה את התופסת ונהגה לקפוץ על גבי כשתפסה אותי. השתוללות מוגזמת בחוץ הייתה מעייפת את הגורים. באחד מרישומי היומן תיארתי אותם כך: "ישנים, בלי דאגות ובלי פחד."

כשצאצאיה של פּוּשינקה גדלו והיא לא הייתה צריכה להשגיח עליהם כל הזמן, הקשר בינינו התהדק. היא הייתה שוכבת ליד רגליי ומחכה שאגרד את צווארה. כשיצאתי מן הבית לרגע, פּוּשינקה הייתה יושבת על יד החלון ומסתכלת בעדו בציפייה לשובי. כשראתה אותי מתקרבת לבית, הייתה מחכה על יד הדלת בקשקוש זנב.

על אף כל הסימנים האלה לקשר בינינו, לא הייתי מוכנה למה שקרה ב-15 ביולי 1974. קראתי ספר על הספסל שמחוץ לבית, כפי שנהגתי לעשות לא פעם, ופּוּשינקה נחה לרגלי. שמעתי צעדים מרחוק, אבל לא שמתי אליהם לב. פּוּשינקה, לעומת זה, חשה בסכנה. אבל במקום להתחבא או לחפש את הגנתי, היא רצה בכל המהירות אל הפולש לכאורה ועשתה משהו שלא ראיתי אותה עושה מעולם וגם לא ראיתי שוב: היא נבחה ונשמעה בדיוק כמו כלב שמירה.

מעולם לא ראיתי את פּוּשינקה מתנהגת אל אדם כלשהו באגרסיביות של ממש, ובוודאי שלא בפראות. רצתי אחריה וגיליתי שמי שהפחיד את פּוּשינקה היה רק שומר הלילה המסייר במתחם. התחלתי לדבר אִתו בקול רגוע. פּוּשינקה חשה כנראה שהכול בסדר וחדלה לנבוח.

עברנו אל הבית שלושה חודשים וחצי קודם לכן כדי לראות אם חיים לצד אדם יעוררו בשועל מן העילית, תוצר של כ-15 שנות ברירה גנטית, נאמנות של כלב. מבחינתי אותו ערב סיפק תשובה נחרצת.

ברמת הדנ"א

פושקינה כבר מזמן הלכה לעולמה. אבל הניסוי, ומעורבותי בו, ממשיכים עד היום. 43 דורות נולדו מאז הדור של פּוּשינקה. (אם נחזור 43 דורות של בני אדם נגיע לשיאם של ימי הביניים.) צאצאיה של פּוּשינקה ושל חבריה נוחי המזג סיפקו תובנות רבות באשר לתהליך הביות. התובנות האלה מתוארים בספרנו כיצד לאלף שועל (וליצור כלב), אבל נסתפק ונאמר שהיום השועלים האלה ידידותיים ושופעי חיבה אל בני אדם אפילו יותר. הם עוקבים באופן טבעי אחרי מבטים ותנועות של בני אדם, והם הולכים ונעשים דומים באופן מוזר לכלבים: חוטמיהם נעשו עגולים יותר וגפיהם קצרות ועבות יותר.

עם התפתחות המחקר בגנטיקה, התאפשר לצוות שלנו לבחון את תהליך הביות ברמת הדנ"א. רוב האזורים הכרומוזומליים שחלו בהם שינויים גנטיים הקשורים להתנהגויות ולמאפיינים המיוחדים לשועלים הנוחים, אם כי בהחלט לא כולם, זוהו בכרומוזום מספר 12 בגנום השועלי. בפרט, גילינו בכרומוזום 12 כמה קטעי דנ"א (QTLs) שאפשר לקשרם באופן כמותי לסולם ההתנהגות הצייתנית. (בבני אדם, לדוגמה אפשר לקשור באופן כמותי דומה בין מקטעים גנטיים ובין תכונות הדרגתיות כמו גובה וצבע עור.)

בהשוואה של קטעי הדנ"א האלה עם הידוע בדבר הגנטיקה של ביות הכלב, עלה בידי אנה קוּקֶקוֹבָה ובידי, עם עמיתינו, לאשש את ההשערה שבמקרים רבים ה-QTLs בכרומזום 12 אצל השועלים דומים ל-QTLs הקשורים בביות הכלבים. לפיכך הסקנו שבאמצעות ברירה מלאכותית במשך כמה עשרות דורות, שחזרנו באופן רופף את התמורה הגנטית שהפכה זאבי פרא לחיות מחמד.

השועלים גם מתחילים לספר לנו דברים, פשוטו כמשמעו כמעט. כשסבטלנה גוֹגוֹלֶבָה ואני ניתחנו את קולות השועלים הידידותיים והשווינו בינם לבין קולותיהם של השועלים התוקפנים, מצאנו שקולות השועלים הידידותיים הם קולות ייחודיים להם. הדינמיקה האקוסטית של הקולות שהם משמיעים דומה להפליא לצחוק אנושי. איננו יודעים איך ולמה "צוחקים" השועלים נוחי המזג, אבל קשה להעלות על הדעת דרך נעימה מזה ליצירת קשר בין מין אחד לאחר.

ליודמילה טְרַט בשיחה עם לי דוּגַטְקין

שיתוף ב print
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב twitter
שיתוף ב facebook

18 תגובות

  1. מדוע לא מנסים ללמוד את שפת החיות.
    חוקרים עוקבים אחרי החיות בטבע או מלמדים אותם פקודות/הוראות לשם מחקר
    אבל לחקור את השפה הטבעית של החיות לעומק למשל כלבים לא ידוע לי

  2. ישנם חוקרי בעלי חיים שמנסים ללמוד עליהם או תוך צפייה במעשיהם או מתן פקודות/הוראות בשפת אנוש לחיות שמסוגלות להבין.
    אבל מחקרים בלימוד שפת בעלי חיים בשביל להבין אותם בשפתם הטבעית לא מכיר.
    אני העריך שיש לחלק מבעלי החיים שפה עשירה שממנה חוקרים יוכלו ללמוד

  3. נראה כי לתהלך הביות יש גם הגיון גנטי.
    תכונת התוקפנות או השתלטנות בין בני הלהקה, מקבלת ערכים שונים; נמוכים, בינוניים וגבוהים, אצל פריטים שונים בלהקה.
    די ברור כי הפריטים התוקפניים ביותר בלהקה משיגים את מעמד המנהיג ואף זוכים להעמיד את מרבית הצאצאים, ואילו הפריטים הפחות תוקפניים נשארים בשוליים החברתיים של החהקה ואולי אפילו לא מצליחים להעמיד צאצאים.
    תהליך הביות המתואר במאמר דווקא מעדיף את הפריטים הפחות תוקפניים ונותן להם עדיפות בהעמדת צאצאים בתנאי השבי, זאת בניגוד לברירה הטבעית של המין, אך בהתאמה למהלך האבווציוני המועדף על האדם לביית את המין.

  4. עדיין נשארת פתוחה שאלת היכולת להעמיד צאצאים פוריים.
    בטבע זאבים ושועלים לא מעמידים צאצאים משותפים, ובוודאי שלא צאצאים פוריים,
    מאידך ברור כי, כל גזעי הכלבים יכולים להעמיד צאצאים פוריים, על אף שחלקם הם צאצאים שועליים ואחרים הם צאצאים זאביים.
    איך אם כן קרה החיבור הגנטי הזה שלא היה קיים בין מיני המוצא (שועלים וזאבים) של הכלבים?

  5. מרתק!
    אני זוכר שקראתי על הניסוי הזה לפני שנים, מדהימה ההתמדה בביצוע שלו ומעניינת מאוד הפריסה של המחקר לכיוונים נוספים על הגנטיקה.

  6. שואה יש כמעט לכל בעלי החיים, בעיקר בקר.

    התכוונתי לעריפת הראשים בטלוויזיה של דעא״ש, והגזמתי בכוונה כדי להראות שאנשים במערב אוהבים כלבים יותר מבני אדם.

    אני בהחלט מאמין שאם היו מוציאים להורג ילדים בשידור חי, ההתערבות נגד דעא״ש הייתה מהירה בהרבה.

  7. ישראל, זה קשקוש. במזרח הרחוק אוכלים כלבים וחתולים ואף מכים אותם למוות לשיפור בשרם ואף אחד לא משמיד אותם או אפילו מחרים אותם

  8. רוב הכלבים חמודים יותר מרוב האנשים. מחקרים מראים שרוב בני האדם אוהבים כלבים יותר מבני אדם, חוץ מילדים.

    אם דאע״ש היה מוציא להורג כלבים ולא בני אדם, הסוף שלו היה מגיע הרבה יותר מוקדם.

    אז למה לא להשביח בני אדם בדרך המתוארת בניסוי? המבחן האבולוציוני העליון הוא יכולת העברת הגנים, והאם יש ספק שבני אדם חמודים – כמו שועלים חמודים – מושכים יותר?

  9. ניסוי מרתק. מעניין אם אפשר להמשיך בברירה מלאכותית קיצונית לפיתוח מאפיינים ותכונות יוצאות דופן נוספות. אולי להעלות אינטלגנציה או אפילו לפתח יכולת דיבור והליכה זקופה או ידיים . מי יודע למה אפשר להגיע עם מספיק זמן…

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

דילוג לתוכן