ההיסטוריה של פיתוח המכ"ם מתחילה כבר מהימים הראשונים של חקר הקרינה האלקטרומגנטית. בניגוד למיתוס המקובל, הבריטים לא המציאו את המכ"ם. דווקא הגרמנים ביצעו את המחקר המתקדם ביותר – אולם נכשלו בהבנת משמעותו
מאת: רוני ליפשיץ
הכתבה פורסמה באתר Techtimes ומתפרסמת באתר הידען באדיבות הכותב ומערכת המגזין
למרות חשיבותו ותפוצתו הרחבה של המכ"ם ביישומים אזרחיים וצבאיים, ההיסטוריה של התפתחותו כמעט ולא מוכרת. בציבור הרחב מיוחסת המצאת המכ"ם לבריטים במלחמת העולם השנייה. על פי המיתוס, רק המדע והמדען הבריטי רוברט ווטסון-ואט עמדו בינם לבין תבוסה במהלך מתקפת המפציצים של גרמניה הנאצית בתחילת מלחמת העולם השנייה.
המציאות היתה שונה: אמנם למכ"ם היתה השפעה מכרעת על תוצאות אותה מלחמה, אולם גם הגרמנים, הצרפתים, האמריקנים, הרוסים ואפילו ההונגרים החלו בפיתוח מערכות מכ"ם מפתיעות בשנים שקדמו למלחמת העולם השנייה. בפועל, ההיסטוריה של המכ"ם ארוכה כמעט כמו ההיסטוריה של גלי הרדיו עצמם.
השערת מקסוול
כבר במחצית השנייה של המאה ה-19, העריך הפיסיקאי ג'יימס מקסוול שקרינה אלקטרומגנטית, כמו קרינת אור, ניתנת להחזרה על-ידי אובייקטים שונים. ב-1887 ביצע הפיסיקאי הגרמני היינריך הרץ ניסוי אשר הוכיח את השערת מקסוול.
הפטנט הראשון על המכ"ם נרשם דווקא בגרמניה, על-ידי כריסטיאן הילסמאייר. ב-9 ביוני 1904 התקין המדען בן ה-22 מערכת הדגמה מהפכנית בשם Telemobiloskop על סיפון אוניית המסחר ההולנדית קולומבוס בנמל רוטרדם. המערכת נועדה למנוע התנגשות ספינות, והתבססה על שידור אותות רדיו וקליטתם (אז הם כונו בשם "גלי הרץ"). היא היתה מסוגלת להפעיל מתג אלקטרו-מכני עם התגלות שיבושים באות הנקלט, אשר נוצרים על ידי גוף מתכתי כבד (כגון ספינה).
מערכת ראשונית זאת לא ידעה לזהות את מרחק האובייקט ואת כיוון תנועתו. מנהלי חברות ספנות גדולות מבריטניה, הולנד וגרמניה שהוזמנו להדגמה לא התרשמו ממנה, והניסיון הראשון למסחר את המכ"ם נחל כישלון. הילסמאייר נטש את התחום והקים מפעל לייצור ציוד מכני עבור מערכות מים וקיטור. בתקופת השלטון הנאצי נחשב הילסמאייר אזרח עוין ודרכונו נשלל. רק לאחר המלחמה הוא זכה מחדש באזרחותו הגרמנית, וב-1948 הוכר כראשון שהמציא מכשיר, שבעתיד יתפתח ממנו המכ"ם.
משוואת טסלה
אולם מכאן ועד למכ"ם מודרני הדרך היתה ארוכה. אחת מפריצות הדרך החשובות הראשונות מיוחסת לניקולה טסלה, הממציא הסרבי-אמריקני יוצא הדופן. טסלה נולד בשנת 1856 בעיירה סמיליאן, אז בתחומי האימפריה האוסטרו-הונגרית וכיום בתחומי קרואטיה. הוא למד הנדסת חשמל בעיר גראץ באוסטריה ובפראג, וב-1881 עבר לבודפסט כדי להקים את המרכזיה הטלפונית הראשונה בהונגריה עבור חברת הטלפון המקומית.
ב-1882 הצטרף לסניף הפאריסאי של חברת אדיסון, וב-1884 היגר לארה"ב והחל לעבוד במעבדה המרכזית של אדיסון. אולם היחסים בין שני הממציאים היו קצרי ימים וסוערים. טסלה, אשר חקר את זרם החילופין, הגיע למסקנה שהוא יעיל יותר להפצת חשמל מאשר זרם ישר, בו התמקד אדיסון. השניים נפרדו, ונפתחה "מלחמת הזרמים" בשאלה כיצד ייוצר ויופץ החשמל. לאחר שטסלה המציא מנוע חשמלי הפועל בזרם החילופין, ונבנתה תחנת הכוח הראשונה לזרם חילופין על-ידי וסטינגהאוס במפלי הניאגרה, המערכה הוכרעה לטובתו.
טסלה פיתח טכנולוגיית שידור אלחוטי, מנוע רב-פאזי, מערכת בקרה מרחוק לניהוג ספינות, שפופרת לייצור קרני X, טכנולוגיית העברת אנרגיה בשדות מגנטיים, ובערוב ימיו אפילו מתקן שהיה אמור לשגר קרני מוות להפלת מטוסים. ב-1917, במסגרת מחקריו על קרינה אלחוטית, פיתח את הגרסה הראשונית של משוואת המכ"ם, המאפשרת לחשב את התדרים וההספק של מכ"ם פרימיטיבי.
תחרות בגלים קצרים
משוואת טסלה שימשה יריית הפתיחה של מירוץ חימוש אלקטרוני שבו השתתפו המעצמות הגדולות: ארה"ב, גרמניה, צרפת ובריטניה, במטרה להיות הראשונות לפתח מערכת מכ"ם עובדת. אולם כדי להשיג רזולוציות יעילות, הן נדרשו לפתח טכנולוגיית שידור בגלים קצרים מאוד.
"זהו המטען היקר ביותר שהובא אי-פעם אל חופינו", כתב היסטוריון אמריקני אשר תיאר לאחר המלחמה את הבאת שפופרת המגנטרון לארה"ב תחת מעטה גדול של סודיות. השפופרת הומצאה בבריטניה בשנת 1940, הובאה לארה"ב לצורך ייצור המוני ולאחר מכן הותקנה בכל מערכות המכ"ם של בנות הברית במהלך המלחמה.
הקושי העיקרי בייצור מערכות מכ"ם נבע ממגבלת יכולתה של שפופרת הרדיו לייצר אותות חזקים בתדר גבוה. בתדרים שמעל 100 MHz, הפך פרק הזמן שבו חולפים האלקטרונים מהקתודה לאנודה בתוך השפופרת למשמעותי ומנע מעבר לתדרים גבוהים. ניסיון לייצר שפופרות קטנות יותר ובעלות הספק גבוה לא סייע לצלוח את המשוכה: החום הרב המיס את האלקטרודות.
מהפיכת המגנטרון
בשנת 1920 רשם המהנדס אלברט ואלאס האל (Hull) מג'נרל אלקטריק פטנט על שפופרת בשם Magnetron. ייחודה היה נעוץ במבנה חדש של אנודה וקתודה, וביכולת למקד את קרן האלקטרונים בתוך השפופרת באמצעות שדה מגנטי אשר נוצר מחוץ לשפופרת. אמנם היא פותחה לצורך ייצור תדרי תקשורת גבוהים, אולם מיד לאחר פרסום הפטנט השתמשו בה מדענים מיפן וגרמניה כדי לייצר מתנדים מהירים מאוד ליישומים נוספים.
ההתקדמות המהירה ביותר בוצעה בגרמניה. ד"ר הנס אריק הולמן (Hollmann), יליד 1899, חזר לגרמניה בשנת 1920 לאחר ששהה מספר שנים במחנה שבויים צרפתי, והחל לחקור במכון היינריך הרץ בברלין נושאים הקשורים ליונוספירה, רדיו-טלסקופ וגלים קצרים. הולמן התעניין בנושא הגלים הקצרים מאוד (מיקרוגל), במיוחד עבור יישומי תקשורת, ופרסם בשנת 1935 ספרים אודות הפיסיקה של גלים קצרים מאוד, שנקראו בשקיקה בכל העולם. בשנת 1934 הוא פיתח מערכת מכ"ם בסיסית, המבוססת על מגנטרון משופר שפותח בחברת GEMA, שבה שימש יועץ, אשר ייצר גלים באורך של 50 ס"מ.
מכ"ם גרמני
כבר בשנת 1934 ייצרה החברה את האבטיפוס הראשון של מכ"ם מסחרי, אשר איתר ספינת מלחמה ממרחק של 10 ק"מ. ב-1935 ייצרה החברה את המכ"ם הימי Seetakt, ואת מכ"ם ההתרעה היבשתי Freya. אלא שבלחץ חיל האוויר הגרמני, מערכות אלה עבדו באורכי גל ארוכים – כ-80 ס"מ (Seetakt) וכ-120 ס"מ (Freya) – כדי להאריך את מרחק הגילוי שלהן. להחלטה זו היתה השפעה גדולה על מלחמת העולם השנייה, שפרצה ב-1939. מערכות המכ"ם הגרמניות היו פחות מדויקות מהמערכות האמריקניות והבריטיות, ועד לימים האחרונים של המלחמה הגרמנים לא הצליחו להתקין מערכות מכ"ם מוטסות ברמת דיוק דומה לזו של בנות הברית.
ערב הפלישה לנורמנדי פרשו הגרמנים רשת של מערכות מכ"ם מודרניות מסוג Wurzburg להכוונת תותחי נ"מ. הן פעלו בתדר של 560 MHz, ויכלו לאתר מטוסים ממרחק של 100 ק"מ ובדיוק של 100 מטר. אולם זה היה מאוחר מדי. ההתמקדות הגרמנית במכ"ם לצורכי נ"מ עיכבה את התפתחות השימוש במכ"ם מוטס למטרות תקיפה.
בזמן המלחמה מונה הולמן לאחראי על מכוני המחקר המדעיים באזורי הכיבוש הנאציים. לאחר המלחמה נאסר עליו לעסוק בתחום המיקרוגל למשך מספר שנים, עד שהוזמן לבצע עבודות פיתוח עבור ממשלת ארה"ב.
חקר ברקים ופיתוח מכ"ם בבריטניה
בינתיים גם הבריטים ביצעו פריצת דרך משמעותית, אם כי יישומית יותר מאשר טכנולוגית, בהנהגתו של סר רוברט ווטסון-ואט (Watson-Watt). המדען הסקוטי יליד 1892 התבקש בשנת 1915 על-ידי המשרד הבריטי למטאורולוגיה לפתח מערכת לאיתור המיקום של סופות ברקים באמצעות גלי רדיו. בתוך 20 שנה הושגו מטרות רבות של הפרויקט: ווטסון-ואט וצוותו בנו מערכת אנטנות אשר קלטה גלי רדיו מברקים והציגה את התוצאה באופן גרפי באמצעות שפופרת קרן קתודית.
ב-1935 הוא התבקש לבדוק את ההיתכנות של "קרן מוות" אלקטרומגנטית, שתשמיד מרחוק מטוסי אויב. ווטסון-ואט שלל את האפשרות, אולם במזכר ששלח למשרד האוויר באותה שנה, הסביר שגוף מתכתי דוגמת מטוס אויב משדר אותות רדיו חוזרים כאשר "מאירים" אותו בקרינת רדיו באורך גל של 50 מטר. הקרינה מאפשרת לזהותו ברמת דיוק של מספר עשרות קילומטרים.
ווטסון-ואט הציע לשדר את האותות בפולסים קצרים, כדי לחשב את מרחק המטוס, ולהשתמש במספר אנטנות קליטה בו-זמנית על מנת לשפר את דיוק חישוב המיקום. משרד ההגנה הבריטי, שהחל לחשוש מעוצמתה של גרמניה, ביקש ממנו להתחיל בבניית רשת אנטנות מכ"ם לאורך החוף מול אירופה.
ב-1937 החל פרויקט Chain Home ונבנו שלוש תחנות שידור וקליטה ראשונות. עד תחילת המלחמה הושלמו 20 תחנות, ועד סופה נבנו 50 תחנות. למרות הנחיתות הטכנולוגית הבריטית ביחס למכ"ם הגרמני, כשפרצה מלחמת העולם השנייה וחיל האוויר הגרמני החל בהפצצות עומק על בריטניה, הוכיחה המערכת יעילות ועמידות יוצאות דופן.
המגדלים שניצחו בקרב על בריטניה
המערכת נבנתה משני מרכיבים עיקריים: עמודי מתכת בגובה של 110 מטרים, אשר היו מחוברים באמצעות כבלים ארוכים ו"הציפו" את השמיים בקרינת רדיו בתדר של 20-30 MHz. לצידם פעלו תחנות קליטה מתוך בקתות עץ ופיענחו את החזרי האותות שנקלטו באנטנות דו-כיווניות שהוצבו על גבי עמודי עץ בגובה של 73 מטרים.
המערכת היתה פשוטה ועמידה בפני תקלות. היא זיהתה מטוסי אויב ממרחק של כ-120 מייל (כ-190 ק"מ), אולם דרשה מיומנות רבה בהפעלתה. בנוסף, אנטנות הקליטה היו דו-כיווניות והטכנאים היו צריכים לקבוע על-פי הערכתם וניסיונם מהו הכיוון הכללי ממנו מגיעה ההתראה.
אלא שלמרות חסרונותיה, המערכת הצליחה לאתר את רוב המתקפות של חיל האוויר הגרמני, ולשגר אליהן מטוסי יירוט. חסרונה, אגב, היה גם יתרונה. טכנולוגיית המכ"ם הגרמנית היתה כה מתקדמת ביחס לטכנולוגיה הבריטית, שהגרמנים לא האמינו שרשת המגדלים לאורך החוף היא מערכת מכ"ם גדולה. הם היו משוכנעים שהיא משמשת מערכת תקשורת של הצי הבריטי ולכן אפילו לא ניסו להשמיד את מערכת המכ"ם הגדולה והבולטת.
המכשיר ששינה את פני המכ"ם
מערכת Chain Home היתה בעלת רמת דיוק נמוכה, לא פעלה היטב בלילה ודרשה מערך תחנות רחב היקף הפועלות בהספק גבוה. בשנת 1940 פיתחו ג'ון טרטן ראנדל (Randall) והארי בוט (Boot) מאוניברסיטת ברמינגהאם את מחולל האותות ששינה את מלחמת העולם השנייה: מגנטרון מהוד (Cavity Magnetron). מחולל התדרים שפותח על-בסיס המגנטרון של Hull היה מכשיר זעיר, הנישא בכף היד, שייצר גלים אלקטרומגנטיים באורך של 10 סנטימטרים בלבד ובהספק גבוה.
בחודש ספטמבר 1940 הובא לארה"ב עותק של המגנטרון המהפכני (מגנטרון מס' 12). הידע שהובא עימו שימש להתנעת פרויקט מחקר ופיתוח מהגדולים במלחמה, בהשתתפות חוקרים מ-69 אוניברסיטאות ומוסדות אקדמיים, תחת פיקוח היועץ המדעי והטכנולוגי של נשיא ארה"ב וניבר בוש. תוצאות הפרויקט הורגשו בכל שדות הקרב. לראשונה ניתן היה לספק מערכות מכ"ם קטנות ויעילות למטוסי קרב ומפציצי לילה, לסוללות תותחים, לצי הספינות ואפילו להתקינם על גבי פצצות מונחות. השלב הראשון בפרויקט המכ"ם הושלם: הרעיון הדמיוני הוכח כטכנולוגיה מעשית.
עטלף אלקטרוני נגד ספינות
מיד עם כניסת המכ"ם לשימוש נרחב לצורכי גילוי והתראה, החלו הניסיונות הראשונים לפתח מערכות נשק מבוססות מכ"ם. מאמצים אלה הגיעו לשיאם עם פיתוח פצצת גלישה מונחית מכ"ם בארה"ב בשם עטלף (Bat), אשר נכנסה לשימוש רק בשלהי המלחמה, בחודש מאי 1945. עד לסיום המלחמה היא שימשה להטבעת מספר משחתות יפניות ליד חוף בורנאו ולהטבעת צוללת ששהתה מעל פני המים ליד חופי יפן.
העטלף היה פצצת גלישה ללא מנוע, בדמות מטוס קטן בעל כנף קבועה. הוא נישא מתחת לכנף מפציץ או מטוס סיור ימי, ושוחרר מהאוויר כשהוא נושא ראש קרבי במשקל של 454 ק"ג ובמהירות של 300 מייל לשעה (כ-480 קמ"ש). בחרטומו הותקן מכשיר מכ"ם, ומנגנון אוטומטי לניווט הפצצה אל המטרה שאותה המכ"ם זיהה. לרוב, המפציץ שיגר את העטלף ממרחק של 15-20 מייל (כ-24 עד 32 ק"מ) מהמטרה.
העטלף נולד מתוך תוכנית "דראגון", אשר הוצעה על-ידי חברת RCA בינואר 1941. הכוונה היתה לפתח טורפדו מעופף המתכוונן אל מטרות ימיות באמצעות מצלמת טלוויזיה. כאשר הושלם פיתוח המבנה האווירודינמי של הטורפדו, הפכו הצוללות הגרמניות באוקיאנוס האטלנטי לאיום העיקרי על מאמץ המלחמה האמריקני, והוחלט על הסבתו למערכת Pelican: פצצת שיוט נגד צוללות אשר צוידה בפצצת עומק ונועדה לפעול באמצעות מערכת ניווט חצי-אוטומטית, שבה המכ"ם עצמו נמצא בתוך מטוס, וממנו נשלחות ידנית פקודות הניווט לטיל.
באמצע 1943 שונו שוב יעדי הפרויקט, והוא הוגדר כפצצת גלישה נושאת מכ"ם נגד ספינות. ביולי 1944 פגעו רק שתי פצצות מתוך ארבע בספינות מטרה ליד נמל ניו-יורק, והפרויקט בוטל. מיד לאחר הביטול החל משרד החימוש של הצי האמריקני בפיתוח העטלף, בשיתוף פעולה עם המכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס, על בסיס הידע שנצבר בפרויקטי דראגון ופליקן.
עד סוף המלחמה יוצרו כמה אלפי עטלפים, אשר צוידו במערכות מכ"ם מתוצרת Western Electric. חלקם אף שימשו לתקיפת גשרים ששימשו את הצבא היפני בבורמה ולהריסתם.
המכ"ם הרוסי: טיהור הרה אסון
בלילה בהיר וקפוא במיוחד בחודש מרץ 1932 בוצע בבריה"מ ניסוי יוצא דופן. הצבא האדום בחן אפשרות להתגונן בפני מטוסי אויב, ופיתח מערכת המאתרת אותם, מעריכה את מיקומם ומכוונת לעברם תותחי נ"מ. אלא שהניסוי נחל כישלון חרוץ: המערכת גילתה רק 50% מ"התקיפות", וגם זה רק בתנאים מושלמים. הסיבה לכך היתה טכנולוגית. מערכת Proehzvuk היתה מערכת אקוסטית: היא התבססה על הגברת רעשי המנוע של המטוס המתקרב, איתור מקור הרעש והפניית זרקור רב-עוצמה ותותחי נ"מ אל המיקום המשוער של המטוס.
בעקבות הכישלון, בחן המינהל המרכזי לארטילריה (GAU), גוף הפיתוח העיקרי של הצבא האדום, מערכת חלופית המבוססת על זיהוי קרינה תרמית: במוקד רפלקטור שהוסר מזרקור, הוצב חומר רגיש לחום, שהטמפרטורה שלו הומרה לזרם חשמלי, וזה הומר לאותות שמע. לרוע המזל, הרעיון המהפכני לא היה מעשי. המערכת יכלה לזהות מפציצים ממרחק של עד 12 ק"מ, וגם אז רק בחשיכה ורק בלילות בהירים וחסרי עננה.
מהנדס אלקטרוניקה צעיר שעבד במפקדת חיל האוויר, בשם פאבל אושצ'פקוב (Pavel Oshchepkov) הציע גישה חדשה. אושצ'פקוב נולד ב-1908, התייתם מהוריו במהלך מלחמת האזרחים שפרצה לאחר מהפיכת אוקטובר 1917 וגדל בבתי יתומים של המדינה. במהלך שירותו הצבאי הוצב אושצ'פקוב בגדוד נ"מ והיה מעורב בניסויי מערכת ההתראה האקוסטית. בעקבות הכישלון הוא הציע להשתמש בגלי רדיו לגילוי ואיתור מפציצים.
הוא מונה לבדיקת ההיתכנות הטכנולוגית של הרעיון, ולאחר סדרת פגישות עם ראשי האקדמיה למדעים במוסקווה דיווח ש"כאשר קרינה אלקטרו-מגנטית פוגעת באובייקט, הוא תמיד מחזיר חלק מהקרינה. באמצעות ניתוח מורכב של הקרינה המוחזרת ניתן לחשב את הכיוון והמרחק של האובייקט".
בעקבות הדו"ח הוקם מנגנון פיתוח בניהול אושצ'פקוב, אשר החל לגבש את הרעיון. מרגע זה ההתקדמות היתה מהירה: עד 1936 פותח מכ"ם פולסים ניסיוני בהספק נמוך (50 ואט) המשדר גלים באורך של 4-5 מטרים, אשר זיהה מפציצים ממרחק של 7 ק"מ. כאשר הוחל בפיתוח מכ"ם בהספק גבוה לטווח רחוק, התרחש אסון: ביוני 1937 החל מסע הטיהורים הגדול שיזם סטלין ערב מלחמת העולם השנייה.
מפתחי המכ"ם היו מהקורבנות הראשונים של הטיהורים, ואושצ'פקוב עצמו נדון ל-10 שנות מחנה עבודה (גולאג). אמנם ב-1939 חודשו המאמצים לפיתוח מכ"ם סובייטי, אולם עד לפרוץ המלחמה הוא לא היה מבצעי. המחיר ששילמה ברית המועצות היה כבד: בשעות הראשונות של הפלישה הגרמנית השמיד חיל האוויר הגרמני 1,200 מטוסים רוסיים, כ-800 מהם על הקרקע. אפילו מערכת מכ"ם פרימיטיבית היתה יכולה למנוע אסון כה כבד, שהיה בעל השלכות עצומות על מהלך המלחמה.
שאלות ותשובות
האם הבריטים המציאו את המכ"ם?
לא. לפי הכתבה, גם הגרמנים, הצרפתים, האמריקנים, הרוסים ואפילו ההונגרים החלו לפתח מערכות מכ"ם בשנים שקדמו למלחמת העולם השנייה, וההיסטוריה של המכ"ם ארוכה כמעט כמו ההיסטוריה של גלי הרדיו עצמם.
מי רשם את הפטנט הראשון על המכ"ם?
הפטנט הראשון נרשם בגרמניה על-ידי כריסטיאן הילסמאייר, שב-9 ביוני 1904 התקין בנמל רוטרדם על ספינת מסחר הולנדית מערכת שנועדה למנוע התנגשויות ספינות. המערכת לא זיהתה מרחק וכיוון תנועה, ומנהלי חברות הספנות שהוזמנו להדגמה לא התרשמו ממנה.
מהו המגנטרון המהוד ומדוע הוא היה חשוב?
זהו מחולל אותות שפיתחו ג'ון טרטן ראנדל והארי בוט מאוניברסיטת ברמינגהאם ב-1940. הוא היה מכשיר זעיר שייצר גלים אלקטרומגנטיים באורך של 10 סנטימטרים בהספק גבוה, ואפשר לראשונה לספק מערכות מכ"ם קטנות ויעילות למטוסים, לתותחים ולספינות.
כיצד פעלה מערכת Chain Home הבריטית?
המערכת הציפה את השמיים בקרינת רדיו מעמודי מתכת בגובה 110 מטרים, ותחנות קליטה זיהו את החזרי האותות ממטוסי האויב. היא הייתה פשוטה ועמידה בפני תקלות וזיהתה מטוסים ממרחק של כ-120 מייל (כ-190 ק"מ), אך דרשה מיומנות רבה בהפעלתה.
מדוע הניסוי הסובייטי לפיתוח מכ"ם נעצר?
הצוות בניהולו של פאבל אושצ'פקוב פיתח עד 1936 מכ"ם פולסים ניסיוני שזיהה מפציצים ממרחק של 7 ק"מ. ביוני 1937 החל מסע הטיהורים של סטלין, מפתחי המכ"ם היו מהקורבנות הראשונים, ואושצ'פקוב עצמו נשלח למחנה עבודה.
מקורות
- Christian Hülsmeyer and the early days of radar / Arthur O. Bauer, 2005
- Inventor of Dreams / W. Bernard Carlson / Scientific American, March 2005
- The Creator of the Electric Age / Anil K. Rajvanshi / Resonance, March 2007
- Radio-Location and the Air Defence Problem: The Design and Development of Soviet Radar 1934-40 / John Erickson / Science Studies, July 1972
- Microwave Radar, the Atomic Bomb, and the Background to U. S. Research Priorities in World War II / Joel Genuth / Science, Technology, & Human Values, Summer 1988
- National Institute of Standards and Technology: Celebrating our Centennial (www.100.nist.gov)
- ויקיפדיה: History of radar
עוד בנושא באתר הידען
- מפציץ החמקן B-2 והפיזיקה של ההיעלמות ממכ״ם
- המיקרוגל החכם שניסה לרצוח את יוצרו
- טכנולוגיה חדשה שנוצרה בהשראת מבנה וירוס הקורונה תסייע למטוסים לחמוק מהמכ"מ
- תומס אדיסון: ממציא הפונוגרף והנורה החשמלית, בעל 1,093 פטנטים
- מכ"ם המאדים חשף תוואים מעניינים מתחת לפני השטח
14 תגובות
תודה על המאמר המקיף
אני מחפש מאמר עדכני שקיים !!על הקונצפיה הטכנולוגית של המכ"ם הרוסי במערכות דוגמת s-300 ודומותיה
מפגרים!
עמי:
ובכל זאת – מכ"מ הוא מכ"מ וכל הבעיות שתוארו במאמר הן בעיות בתחום הקרינה האלקטרומגנטית.
סונאר כבר היה קיים בימי ליאונרדו דה וינצ'י שעשה בו שימוש ב 1490
סונאר (Sound Navigation And Ranging) הוא סוג של מכ"ם (radio detection and ranging או בעברית: מגלה כיוון ומרחק). השימוש היום של המילה מכ"ם הוא כללי ולכן, לטעמי האישי, גם סונאר נכנס תחת הגדרה זו. בגדול, שנייהם עושים את אותו הדבר – מגלים כוון ומרחק.
🙂
טעות פרוידיימית..
מיכאל צודק-אכן התכוונתי לסונאר ולא מכ'ם,על אף הדמיון ביניהם.טעות פרוידיאנית…
מזל שהבריטים כן הבינו את העניין יותר טוב מהגרמנים הנבלות !
יישר כוח ! כתבה מעמיקה וממש מעולה ! כל הכבוד….
מעניין מי המציא את האנשים שאינם מבחינים בין מכ"ם לסונאר
טעות בידכם.ממציא המכ'ם הראשון היה העטלף,או יותר נכון מי שתיכננו.
כתבה מעולה!
ממציאי המכ"ם המודרני: הבריטים.
מסקנה נוספת: בזכות המצאה זו הצליחו להתגונן מפני מתקפות חיה"א הגרמני.