מתוך שיר השרירים י”ט – מאולימפיה לטבריה
ב-6 באפריל 1896, היום לפני 120 שנה חודשו המשחקים האולימפיים שהיו אולי אחד המפעלים החשובים של העת העתיקה, אשר במשך מאות שנים היוו מוקד תרבותי ספורטיבי ומקור לגאווה לאומית החל מהמאה השלישית לפני הספירה, כאשר קודם לכן זו היתה תחרות פנים יוונית.
מסתבר שזה לא היה החידוש הראשון של המשחקים האולימפיים. תרומתו המפורסמת מכל של הורדוס מלך יהודה בתחום הגופני-ספורטיבי התמקדה בהחייאתם של המשחקים האולימפיים, ועל כך מגולל יוסף בן מתתיהו את השורות הבאות: “הוא (הורדוס) העלה את כבוד התחרות באולימפיה, שמחוסר כסף פחתה תפארתה במידה רבה לעומת שמה (המפורסם), על ידי שהתקין למשחקים הכנסות כספיות ופאר את החגיגה גם מבחינת הקרבנות וגם מבחינת שאר הקישוטים. בשל נדיבות (“מגאלופסיכי”) זו הוכתר הורדוס בקרב אזרחי (העיר) אליס (בתואר) עורך משחקים קבוע” (קדמוניות היהודים, טז 149).
בחיבורו השני, מלחמות היהודים, משלים יוסף בן מתתיהו את התיאור הנ”ל כדלקמן: “אפשר שיטען הטוען, כי רק יושבי הערים אשר זכו למתנות (מידי הורדוס) נהנו מהן. אך בנדיבות לבו לאנשי אליס (עיר קטנה בסמוך לאולימפיה, שמראשית קיום המשחקים האולימפיים היתה זו שערכה אותם ופיקחה עליהם) העניק שי לא רק לקהילות יוון, אלא לעולם כולו (“אויקומנה”) – לכל מקום ששימעה של תהילת המשחקים האולימפיים הגיע אליו. כאשר עבר באליס בדרכו לרומא (שנת 12 לפנה”ס או אולי שנת 8 לפנה”ס), בשנת קיומן של התחרויות הנערכות אחת לארבע שנים (“משחקי שנת החמש”), וראה שהן יורדות מגדולתן בגלל מחסור בכסף, וכי עם שקיעתן ייעלם השריד האחרון של יוון העתיקה, קיבל על עצמו להיות עורך המשחקים לשנה זו, ואף העניק סכומי כסף לעתיד לבוא, וכך הבטיח שזכר כהונתו כעורך המשחקים לא יעבור מן העולם” (מלחמות היהודים, א 427-426).
את המשחקים האולימפיים, שהיוו את פסגת התרבות הגופנית הקלאסית, בשעתה כמובן, פקד, מאז המאה השלישית לפנה”ס ואילך, משבר קשה בשל מספר גורמים: ראשית – שקיעתה של יוון כתוצאה משרשרת מלחמות מתישות; שנית – נקודת הכובד הועתקה למזרח מאז התקופה ההלניסטית; שלישית – העיר אליס, שהיתה מופקדת על ניהול המשחקים ועל פיקוחם, נקלעה למשבר כלכלי חמור מתחילת המאה הראשונה לפנה”ס; רביעית – הספורט הפך יותר ויותר למקצועני ולאגרסיבי בהשפעת הכיבושים הרומיים ועל כן לא נמצא לו מקום באווירה האולימפית הקלאסית של הספורט הלא-מקצועני; חמישית – את מקומה של אולימפיה תפסו אתרים מקומיים.
אולימפיה כמו ציפתה ליוזמה אמיצה, כמעט חסרת סיכוי, בדמות החייאת תהילתה, ואת הכפפה הזאת הרים הורדוס. ומדוע? ראשית, בשל נטייתו הפרו-ספורטיבית; שנית, כחלק אינטגראלי מתוך חיידק הבניה שפקד אותו; שלישית, כדי להצטייר שוב ושוב כבעל הפש נאצלת, נדבנית, כראוי לנסיך הלניסטי. רביעית, מתוך רצון לחזק את הקשרים בינו לבין אוגוסטוס, שליטה של רומא, וזאת מכיוון שאוגוסטוס נודע כחובב מושבע של התרבות היוונית וההלניסטית ולא בכדי מציין יוסף בן מתתיהו כי הורדוס החייה את המשחקים האולימפיים בדרכו לרומא, בין השאר כדי להיפגש עם אוגוסטוס ולזכות בתמיכתו באשר למינוי יורשו של הורדוס; חמישית, רומא בקשה להצטייר כיורשתה של האימפריה ההלניסטית והורדוס החליט להיות זה שממנף את חלומה של רומא בנידון; ששית, נתפרסמה אז מין שמועה שמתקיים קשר מיתולוגי בין יהודה לבין ספרטה; הורדוס אולי ציפה כי גם ספורטאים מיהודה יטלו חלק במשחקים היוקרתיים, מיתולוגית.
נכון שתרומתו של הורדוס אמורה היתה לחזק היטב את יוקרתו בקרב כל מי שהכירו, אך נשאלת השאלה האם יכול היה הורדוס לממן את המפעל האדיר הזה? התשובה לכך הינה חיובית. הורדוס נודע כבעל נכסים רבים וכמי שיודע להשקיע בתבונה את ממונו ולא בלתי נמנע הוא שכתוצאה ממפעלו באולימפיה יתחזקו הקשרים הכלכליים בין יהודה לערי יוון.
הורדוס זכה במינוי מיוחד, גמול לסיוע הכספי שהעניק לאולימפיה, והוא “אגונוטטאס (עורך משחקים קבוע) לצמיתות”. מינוי זה ותואר זה היו זרים לעולם הקלאסי של המשחקים האולימפיים. המשחקים נוהלו על ידי חבר שופטים מיוחד (“הלאנודיקאי”), שנבחרו על פי גורל מבין אזרחי העיר אליס, ועל כן מינויו של הורדוס ותוארו היו בחזקת חידוש על בסיס פרגמטי מובן. הושגה כאן מין פשרה שעיקרה – מינוי לנשיא כבוד של המשחקים, בבחינת תואר יוקרתי ללא שיוך פונקציונלי.
