סיקור מקיף

הביולוגיה והחברה – האקולוגיה של אחרית הימים

הטבע לא בנוי למצבים של "וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ". אחרית הימים כפי שמתוארת במסורת היהודית שבה כולנו נהיה צמחונים אינה מציאה כל כך גדולה, אומר ד"ר אורן חסון

בתמונה: אדם וחווה בגן עדן. צמחונים. ציור: הצייר האיטלקי טיטיאן משנת 1550
בתמונה: אדם וחווה בגן עדן. צמחונים. ציור: הצייר האיטלקי טיטיאן משנת 1550

חסון א. 1999. האקולוגיה של אחרית הימים. גליליאו, נובמבר: 72-75 (על עקרונות אקולוגיים). המאמר מתפרסם באתר הידען באדיבות ד"ר חסון ובאדיבות כתב העת גלילאו

הדת היהודית היא דת אופטימית, ומייחלת לנו כל טוב שיבוא עלינו למכביר, באחרית הימים, כמובן, עם בוא המשיח: "ויצא שורש מגזע ישי, ונצר משרשיו יפרח… ושפט בצדק דלים, והוכיח במישור לענווי-ארץ. והיכה-ארץ בשבט פיו, וברוח שפתיו ימית רשע. והיה צדק אזור מתניו והאמונה אזור חלציו" (ישעיהו י"א, פסוקים א,ד-ה). מכיוון שכל אחת ואחד מאתנו, וכולנו יחד כעם מאוחד, לפחות בעניין זה, רואים עצמנו צדיקים, אם גם לא גמורים, אזי ברור לנו שהמשיח הוא דבר טוב ליהודים. ובכל זאת, בתוך המולת המשיח הזו, אני, כאקולוג, מוטרד משהו. כלומר, אני קורא גם את הפסוקים הבאים, שנועדו גם הם להצביע על העלמות הרשע מהעולם. ואלה אומרים, "וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ. ועגל וכפיר ומריא יחדיו, ונער קטון נוהג בם. ופרה ודוב תרעינה, יחדיו ירבצו ילדיהן. ואריה כבקר יאכל תבן" (שם, פסוקים ו-ז). כלומר, אידיליה. אין טובים ורעים, כי כולם טובים. אף יצור לא יאכל את משנהו אלא כולם יזונו מתבן, שגם הוא חומר צמחי שמת מכבר. ואני דווקא מוצא חיוב בכך שמקומם של האריות והזאבים אינו נמנה עם הרשעים, שנידונו לכיליון, כי הרי לטורפים הללו לא ניתנה אפשרות בחירה.

אז לא ניכנס כאן להגדרה של טוב ורע, כי בטבע אין טוב ורע. יש התאמות שונות להישרדות ורבייה. העשב, למשל, הוא בית-חרושת מופלא לייצור עשב, המונע על-ידי אנרגיית השמש. הוא סופג חומרי-גלם מהאוויר (דו-תחמוצת הפחמן) ומהקרקע (מים, מינרלים וחנקן בתרכבות שונות), ומייצר קני-שורש אשר מתוכם צומחים עשבים חדשים, העתק מדויק של בית-החרושת עצמו, כמו גם זרעים שינבטו ויתנו בתי-חרושת דומים אחרים. הזברה התפתחה כבית-חרושת מופלא לזברות, כאשר היא מכניסה מצד אחד חומרי-גלם, את העשב של הסוואנות האפריקאיות, בתוספת מים וחמצן, ומוציאה בצידה האחר זברות קטנות. טוב… נכון, היא מוציאה בתדירות תכופה יותר עוד כמה תוצרי לוואי אחרים ופחות חמודים, אבל לא הכל מושלם בחיים.

הלביאה היא בית חרושת אחר, מופלא לא פחות. היא מכניסה בצד אחד זברות, גדולות וקטנות, גם כן בתוספת מים וחמצן, ומוציאה בצידה האחר, כלומר, בצד אותם מוצרי לוואי שנפסח עליהם, אריות קטנים. אז האריה אינו "רע" יותר מהזברה או "טוב" ממנה, וגם העשב אינו אלטרואיסט גמור, לפחות מנקודת המבט של שכניו, הצמחים והעשבים האחרים, מהם הוא חוטף, מכל הבא לשורש, מים, מינרלים ואור, כדי שבית-החרושת שלו יתפקד כראוי. האריה, פשוט איתרע מזלו ולפני שהיה אריה, היה חתול אחר. כלומר, חיה שאיננה אריה, אבל גם בשום אופן לא משהו שדומה לזברה. בקרבתו חיו חתולים וטורפים אחרים, בצד אוכלי-עשב, גדולים וקטנים. כבית-חרושת שפס הייצור שלו אינו מושלם, יצר אותו חתול קדמון, באופן שוטף, העתקים של עצמו, אבל העתקים שאינם מדויקים לחלוטין. מתוכם, אותם העתקים שהצליחו לנצל טוב יותר את חומרי-הגלם שבתי-חרושת מפסי ייצור אחרים (טורפים וחתולים אחרים) לא ניצלו, הצליחו להשאיר אחריהם יותר העתקים הדומים להם. וכך, האריה, הצבוע, הנמר, כלב-הבר האפריקאי והברדלס, השתנו עם הזמן כך שכל אחד התמחה בהשגתו של חומר-גלם שהוא מספיק שונה מזה של פסי הייצור האחרים, כך שהתחרות ביניהם קטנה, והייצור גדל. עקרון התחרות הזו מזכיר כלכלת שוק חופשי, ותהליך השינוי עצמו נקרא "אבולוציה".

מי שלמד פעם אקולוגיה זוכר, אולי, שנהוג לחלק מינים שונים לקבוצות אקולוגיות לפי מקור האנרגיה שלהם. הצמחים הם "יצרנים", אורגניזמים המנצלים אנרגיות לא ביולוגיות כמו אנרגיית השמש. המינים המנצלים את האנרגיה שהצמחים אגרו בתוכם, קרויים "צמחוניים", וה"טורפים" הם אותם מינים המנצלים אנרגיה הטמונה בבשר. נהוג לקרוא לתאור כזה "פירמידת מזון", כי פעמים רבות יש מדרג מספרי בין הקבוצות האלו. כלומר, יש יותר עשבים מזברות, המצויות מעליהם בפירמידה, ויותר זברות מאריות, הממוקמים מעליהם במדרג. יש בזה טעות אופטית מסוימת, כי לא תמיד היחסים המספריים האלה נכונים. לדוגמא, עץ יחיד יכול לפרנס אלפי חרקים צמחוניים, ופיל אחד יכול לפרנס אלפי תולעי מעיים, שהם, מבחינת סולם המזון, ממוקמים מעל לפיל הצמחוני. במקום יחסי מספרים, נכון יותר למדוד את קצב זרימת האנרגיה הכוללת המגיעה מרמה אחת לזו שמעליה. תמיד, אבל תמיד, כמות האנרגיה הממוצעת הנכנסת אל המערכת היצרנית, ליחידת זמן, גבוהה מזו הנכנסת אל המערכת הצמחונית, וזו גבוהה מכמות האנרגיה המגיעה אל הטורפים. זהו ציות לכלל פיזיקלי, הקרוי "החוק השני של התרמודינמיקה".

נקל להדגים את החוק השני של התרמודינמיקה על-ידי ניסוי פשוט. קחו כדור, הרימו אותו ביד לגובה, ועיזבו אותו. הכדור יקפץ על הארץ מספר פעמים כאשר, עם כל התרוממות, שיא הגובה שלו ילך ויקטן. הסיבה להפסד הגובה של הכדור היא שחלק מהאנרגיה הראשונית שלו (הנקבעת לפי גובה נקודת ההתחלה, בשילוב עם כחות המשיכה), מתבזבז על חיכוך עם האויר ועם הקרקע, על אלסטיות הכדור (פחיסתו עם פגיעתו בקרקע), וחום הנוצר בפעולת החיכוך וכתוצאה של דחיסת האויר בתוך הכדור כאשר הוא משנה את צורתו במגעו בקרקע. כתוצאה מכך, האנרגיה הראשונית שנתתם לכדור על-ידי הרמתו למעלה לא תישמר במלואה כאשר הוא יגיע לשיא גובה הקפיצה הראשונה, ותלך ותקטן עם כל קפיצה. הכדור נשמע לחוק השני של התרמודינמיקה. אנרגיה הנכנסת למערכת כלשהי ועושה עבודה, לעולם לא תוכל להיות מנוצלת במלואה, ותיפלט בחלקה אל מחוץ למערכת. זה בדיוק מה שקורה בפירמידת המזון. ככל שעולים בסולם המזון, כמות האנרגיה הכוללת הזורמת במערכת, הולכת ויורדת. היא מתבזבזת על עיכול החומר האורגני ועל נסיונות עיכול של חומרים שאינם מתעכלים, על השקעה בחיפוש ובאיסוף מזון, בציד ובכשלונות ציד, ביצירת חום גוף לפעילות שוטפת ולגידול, ובהשקעת אנרגיה ברקמות תומכות לצרכי רבייה, כמו השליה וחבל הטבור ביונקים, ועוד. כל זה, כדי להגיע, בסופו של דבר, אל התוצר הסופי, צאצאים.

אז מה לזה ולמשיח, תשאלו? הרבה מאד. בימים קשים אלה, של טרם ביאת המשיח, לא הייתי מייעץ לכם לגשת לאריה כדי לתת לו תבן, כי אני מסופק מאד אם הוא יבין את הרמז. הוא, ללא ספק, יעדיף על התבן את הבשר הנא לפניו, ללא ספק בחן רב (כן, אתם!). כלומר, לא שהוא לא יוכל לנצל משהו מהאנרגיה שבתבן. אבל זה יהיה שביב זעיר כל כך של אנרגיה, שאני לא חושב שיהיה זה מוגזם לומר שהוא יזדקק לקצץ עשב, בשיניו החדות, שבוע תמים כדי להשיג אנרגיה שתספיק לו לקיום של שעתיים. במילים אחרות, הוא יהיה בית-חרושת המצוי בגרעון הולך ומצטבר, גם אם יעבוד 24 שעות ביממה. צריך להבין שתבן, חציר, וצמחים אחרים הם, לבעלי-חיים, כמו קופסאות שימורים. החומר החלבוני של תוכן התאים האלה הוא בעל אנרגיה רבה, אבל חומר זה מוגן בתוך קופסה עבה של תאית. אוכלי העשב הצטיידו בפותחן קופסאות משוכלל רב-שלבי: שיניים שטוחות הפועלות כאבני-ריחיים אשר טוחנות את העשב עד דק; קיבה ארוכה השומרת את המזון זמן רב במערכת-העיכול ומגדילה את משך הפרוק הכימי של התאית; אנזימים ומרכיבים כימיים אחרים המיועדים לפרוק החומר הצמחי, וחיידקים המצויים במערכת העיכול אשר מסוגלים לפרק תאית, להיזון ממנה, ולהפוך גם תוצרי הפרוק של התאית עצמה לזמינים לעיכול על-ידי החיה הצמחונית. האריה, נעבך, השיניים שלו אינן מתאימות לטחינה של העשב, הקיבה שלו קצרה ומורגלת בפרוק של תאי בשר הדומים יותר לקישקעס מבושל, בעלי קרומי תאים רכים ודקים שהם עתירים בחלבון ובשומן, ואין לו חיידקים שיוכלו לפתוח את קופסאות השימורים הצמחיות, ולא כל שכן לנצל את התאית. במילים אחרות, כאשר מדובר בכלכלת תבן, האריה הוא מפעל הזועק לכונס נכסים.

גם זה לא היה נורא כל כך, לולא החוק השני של התרמודינמיקה. במילים אחרות, אם כל אנרגיה נכנסת היתה מנוצלת בשלמותה, ללא בזבוז, גם האריה היה חי מתבן. אולי מייצר פחות גורי אריות מאשר היתה הפרה מיצרת עגלים, אבל הוא היה חי ומתרבה. אבל החוק השני של התרמודינמיקה הוא בעוכרי האריה של אחרית הימים. או בזבוז אנרגיה, או תבן אבל לא שניהם יחדיו.

אם כך, האקולוגיה של אחרית הימים מורכבת מפירמידה בעלת שתי מדרגות בלבד. יצרנים (צמחים) ובעלי-חיים שהם אוכלי תבן. ייתכן וכמה בעלי-חיים ימשיכו לאכול צמחים טריים, שכן לא ברור מהמקורות אם העז תוותר כל כך בנקל על מנהגי האכילה שלה. ברור שלא תהיה תחרות בין המינים, שכן אם האוכלוסיות של המינים השונים של אחרית הימים, אוכלי הצמחים והתבן, תהיינה צפופות ותתחרינה ביניהן על מזון, אזי האריה יהפוך לחיה המגוחכת ביותר על הפלנטה שלנו. וגם בלי תחרות, יש להניח שהוא יהפוך, יחד עם עוד טורפים רבים שיותמרו לאוכלי תבן, גם לחיה הנכחדת ביותר בגלל רבייה מינימלית. כל זאת בתנאי אחד. שהחוק השני של התרמודינמיקה ימשיך להתקיים.

כלומר, כדי שחזון אחרית הימים "וגר זאב עם כבש" וגו' יתקיים, חוקי הפיזיקה חייבים להשתנות. זה יהיה עולם אחר. למעשה, עולם כל כך אחר, שזו תהיה בריאה מחודשת. כמובן שאם אלוהים יצר את העולם הנוכחי, הרי אין כל ספק שהוא גם יוכל ליצור עולם אחר, חדש, אשר בו החוק השני של התרמודינמיקה לא יתקיים. במצב זה, בעצם, ייתכן והאריה לא יזדקק גם לתבן כדי לחיות, ואולי אף לא כדי להתרבות. נכון הדבר גם לכל המינים האחרים של בעלי-החיים והצמחים, שיחיו בהרמוניה זה בצד זה, לא ירעו ולא ישחיתו. יש להניח שהם גם לא יתרבו, כדי לא ליצור פיצוץ אוכלוסיה, וכנראה גם לא ימותו.

ומה עלינו? שאלה מעניינת… האם נהפוך גם אנחנו לצמחונים? אישית, אני מקווה שלא כי, עם כל הכבוד, קצת יקשה עלי לוותר לנצח על המעדן הבשרי. הייתכן אולי, וזו מחשבה מטרידה עוד יותר, שאולי לא נצטרך לאכול בכלל? הלא בעולם שהוא חסר את החוק השני של התרמודינמיקה, נהפוך למכונות חיים משוכללות כל כך שלא נהיה זקוקים למזון כדי לחיות: פעולות החיים הפשוטות של נשימה, עיכול, תנועה ושמירת חום גוף לא יצרכו אנרגיה נוספת. כל פרור מזון שיבוא לפינו יתורגם באופן יעיל ביותר לחומר חי, כלומר, לבניית רקמות, ויצטבר מיד בחגורות השומן שלנו ללא כל אפשרות להסירו אפילו בחדרי הכושר המשוכללים ביותר. אפשרות אחרת, גם היא מטרידה משהו, אומרת שבמקום חדרי-כושר, עודפים אלו, שיגיעו אלינו בדרך האכילה וייצרו רקמות חיות חדשות, פשוט יתורגמו ליצירת ילדים. טוב ויפה, אבל זה נכון בעיקר לנשים, המשקיעות חומר חי רב ביצירת תינוקות ובגידולם. אבל מה עלינו, הגברים, שהשקעתנו הביולוגית ברבייה אינה כה רבה? במחשבה שנייה, אין לשכוח את אופי ההשקעה החלבונית של גברים ברבייה, ועל הכמות החלבונית שנזדקק להוציא לאחר כל אכילה, בהעדר החוק השני של התרמודינמיקה. אז אולי, בעצם, המשיח הוא רעיון לא רע בכלל. אני כבר מוכן לפתוח בזלילה.

החוק השני של התרמודינמיקה מכיל גם יסוד נוסף, המתייחס לארגון החומר והאנרגיה בטבע. מאחר שאנרגיה מתבזבזת לעולם, הרי ארגון החומר הולך ומתפוגג, אלא אם מושקעת בו אנרגיה. מכיוון שמהות החיים היא יצירת ארגון (יצורים אורגניים) בדרך של השקעה אקטיבית של אנרגיה, הרי ללא החוק השני של התרמודינמיקה יתפוגג מה שחוקרים רבים רואים כהבדל מהותי בין החי לדומם, והוא היכולת ש"נלמדה" – בדרך של הברירה הטבעית – להשקיע אנרגיה באופן המיועד ליצור חיים חדשים, ולהגדיל את רמת האירגון של החומר. האם הגדרת החיים תהפוך לעניין סמנטי בלבד?

מהמעט שאנחנו יודעים על ימות המשיח ותחיית המתים, סביר להניח שאנשים יחדלו למות. כי הרי מה הטעם להחיות מחדש את כולנו אם נחזור וניטמן בעפר לאחר עת קצרה? אם כך הוא, אזי יש להניח שבעולם בעל אקולוגיה חדשה וללא החוק השני של התרמודינמיקה, גם אנחנו, כמו בעלי-החיים האחרים, נפסיק להתרבות. ואז אני תוהה מה טוב יותר, עולם עם משיח וללא הנאות בשר (אכילה ומין) ונפש (ילדים), או עולם עם הנאות אלו, וללא משיח. ובין ישעיהו לישעיהו, אולי כדאי לקבל את משנתו של ישעיהו ליבוביץ דווקא, שטען שהמשיח לעולם יבוא. כלומר, תמיד, לנצח נצחים, בזמן עתיד. ובינתיים, נמשיך להגיד, כמדי שנה, "תכלה שנה וקללותיה", ונוסיף להיות אופטימיים ולקוות שהמשיח לא יזרז פעמיו.

לאתר של ד"ר אורן חסון

שיתוף ב print
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב twitter
שיתוף ב facebook

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

לוגו אתר הידען
דילוג לתוכן