תולדות החשמונאים – פרק ה' – יוחנן הורקנוס הראשון

יוחנן הורקנוס היה מלך חזק והראשון בשושלת מלכי חשמונאים שנשאו שמות כפולים -יהודים ויוונים, בניגוד לרוח המרד החשמונאי ביוונים

יוחנן הורקנוס הראשון, ציור מהמאה ה-16. מתוך ויקיפדיה
יוחנן הורקנוס הראשון, ציור מהמאה ה-16. מתוך ויקיפדיה

הפרקים הקודמים התבססו על ספרי המקבים ומפרק זה ואילך יתבססו העובדות על ספרו של יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים. הסיבה היא, שהספרות המקבית מסתיימת כרונולוגית במותו של שמעון ואינה נוגעת ביורשיו.

קורותיו של יוחנן הורקנוס (134 לפנה"ס ואילך), בנו ויורשו של שמעון, נפתחים במשפט קצר: "והורקנוס נטל את הכהונה הגדולה של אבותיו" (קדמוניות היהודים יג, 230). יוחנן ויורשיו בשונה מקודמיהם עד מתתיהו, מחולל המרד, ישאו כולם שמות עבריים ויווניים או מיוונים, ויש להניח שהשם הורקנוס, על שם מקום ואולי בהקשר ל"חורה" –אמא-אדמה, ניתן לו על ידי אביו, כמי שטבל לראשונה במישור התרבותי והחברתי, במי ההלניזם. ובל נשכח שסיבת הסיבות למרד היתה, מעבר לפן האישי של העתקת הכהונה מבית לבית, מלחמה אנטי הלנית/הלניסטית. אכן, לא לנער הזה, תרתי-משמע, התפללו מתתיהו ויהודה.

כמו-כן מלמדנו המשפט הקצר דלעיל כי יוחנן אינו מכנס, בשונה מקודמיו, את אסיפת העם על מנת שתאשר את כהונתו, ובכך מעצב מגבש את סמכויותיה ותוארה, אלא נוטל אותה, שרירותית וגסה משהו, בקובעו כי ממנו ואילך מתחילה שושלת כהונה/מלוכה. כלומר הבן הבכור, או מי מבני האב יורשים את הכהונה.

יתירה מזו כדי לממן את הוצאות ממלכתו פתח יוחנן את קבר דויד המלך, דויד המקראי, ושלף/בזז משם 3000 ככרות כסף. סכום מכובד ללא ספק, אלא שהפעולה מעידה על גרגרנותו הכספית ועבירה כבדה לכל הדעות – חילול קברים. באותו הבל פה ובאותה נשימה מעיד יוסף בן מתתיהו כי יוחנן היה הראשון אשר שכר והנהיג צבא שכירים. מעבר לחריגה מקודמיו ובמיוחד מהצהרותיו של מתתיהו, האב האידיאולוגי של מרד המקבים, נגד היוונות והיוונים, שהורקנוס משתמש בשירותם הצבאי של לא-יהודים, הרי בכך מוסיף הורקנוס עוד נדבך בדרך ההלניזציה שפשתה בקרב צאצאי מתתיהו. זאת ועוד בכך ממשיך הורקנוס את דרכו של דויד המלך, אשר תחת פיקודו פעלו גדודי שכירי חרב כגון הכרתי והפלתי – שניהם, אגב, ממוצא אגאי-יווני. ואולי תחת החתירה לנהוג כדויד המלך הרהיב הורקנוס עוז בנפשו לחמוס את קבר דויד.

ולאן "הלך" הכסף? מיד אחר-כך מספר יוסף בן מתתיהו כדלקמן: "והוא (הורקנוס) כרת ברית ידידות עם אנטיוכוס (המלך הסלאוקי) והכניסו אל העיר (ירושלים) וסיפק לצבאו הכל בשפע ובנדיבות" (קדמוניות היהודים יג, 250).
הורקנוס לא הסתפק במתן כספי תקצוב, אלא הצטרף לאנטיוכוס במסע המלחמה כנגד הפרתים עם חייליו מיהודה בבחינת אני ואפסי עוד.

פרשה סבוכה ותעלומתית מזדקרת בהמשך עדותו של יוסף בן מתתיהו: "הורקנוס כבש גם את אדוריים ואת מרישה ערי אדום, והכריע את כל האדומים, והרשה להם להישאר בארץ (אדום) אם יימולו ויאותו לקיים את חוקי היהודים. והללו קבלו על עצמם מאהבת ארץ אבותם גם את המילה וגם להשוות את שאר הליכות-חייהם לאלו של היהודים. ומאותו זמן ואילך היו הללו יהודים" (קדמוניות היהודים יג, 258-257).

אין ספק שמדובר באירוע חריג חסר-תקדים מול מהלכי קודמיו. בין אם האדומים קבלו את היהדות מרצון ובין אם ממילא היו יהודים, או קרובים ליהדות, כפי שחושבים רוב החוקרים. ההתבטאות של יוסף בן מתתיהו בעניין ההתניה – מילה תמורת קבלה ליהדות וגם קבלה מאולצת משהו של המנהגים ואורחות החיים של היהודים מטילה ספק בהנחתם של רוב החוקרים ומגבה את ההנחה כי הגיור נעשה באילוץ. באופן זה ניכס לידו הורקנוס אתנוס שלם מבלי לנהל כנגדו מערכה צבאית. אתנוס זה היווה מרחב חיץ חשוב בין יהודה למצרים, ומתוך כך נוסף לפן הפוליטי גם ממד צבאי ואף כלכלי, מכיוון שהאדומים שלטו על דרכי רוחב חשובות במסחר האזורי.
מהלך מורכב זה משקף את אופיו של הורקנוס כלפי אוכלוסיות שונות. ויש בו גם נדבך נוסף בדרכו של הורקנוס להתיוונות פוליטית.

שנאתו לשומרונים היתה במרכז הגורמים לתקיפתה ולהשתלטות עליה לאחר מצור בן שנה, אלא שהורקנוס לא הסתפק בכך, "אלא מחה אותה כולה והניח לנחלי איתן לשטוף אותה, שכן הבקיעה עד כדי כך שנהפכה לערוצים וניטלו ממנה הסימנים להיותה פעם עיר" (יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים יג, 281).
יש להניח כי בראות הורקנוס את עצמו כמלך, ובירושלים, ביקש למחוק ולמחות כל זכר למרכז השומרוני הקדום, כזה שעלול להציג עצמו כמתחרה לירושלים.

פרשה נוספת המציגה את האופי ההלניסטי של הורקנוס ובפרט את תוארו המלכותי (בעיניו, כמובן, מכיוון, שתואר זה לא התאשר על-ידי השלטון הסלאוקי) התקפלה בעימות האידיאולוגי בינו לבין כת הפרושים, כשזו האחרונה דרשה ממנו להפריד בין היותו שליט ומושל לבין מעמדו ככוהן גדול. ללא ספק מדובר פה על מאבק כוחני פוליטי בעל השלכות כלכליות וחברתיות-ציבוריות, שהרי השולט במקדש שולט בכלכלה. ובהקשר זה עולה השאלה מדוע לא נשמע קולם הביקורתי של הפרושים כלפי קודמיו של הורקנוס, היינו יהודה, יהונתן ושמעון? נדמה איפוא שהורקנוס, יורש מתתיהו, כנכדו הראשון שהגיע לשלטון, העמיד עצמו כמלך, מה שלא עשו כך קודמיו, ובתור שכזה לפחות בממד המקראי, יכול לטעון למשילות אבסולוטית כמעט, מה שיכווץ היטב את כוחם ומעמדם של הפרושים. כמו כן הבינו הפרושים כיצד התקרב מאוד הורקנוס לתרבות ההלניסטית ועל כן החליטו לבחון את כוחם על ידי הביקורת ה"חצופה" שהניחו על סף ביתו.

אגב, הללו לא התביישו וזרקו את השמועה המרושעת, העלילתית, מול פרצופו של הורקנוס, כאילו אמו היתה שבויה בימי מלכותו של אנטיוכוס הרביעי, אפיפנס, ובכך רמזו כי נטמאה ונבזתה, ועל כן נושא הורקנוס את זרע הטומאה בגופו ובנפשו, ואינו ראוי מתוך כך לשרת בכהונה.

הורקנוס נועץ בידידו הקרוב, יהונתן, שהשיא לו עצה להתנקם בפרושים מכיוון שהם ביזו בדרישתם דלעיל אותו, את הורקנוס, כמנהיג וראויים על כן לגזר דין מוות. הורקנוס בחר להענישם בדרך אחרת, פחות חמורה, יותר בחכמה מאשר בצדק ובמימוש אגו עצמי, על ידי גימוד מעורבותם הפוליטית. טענת עונש המוות, אגב, מבוססת הן על החוק ההלניסטי נגד חירוף שמו הטוב של המלך והן על היסוד המקראי המרומז. ועולה מכאן, איפוא, תמך נוסף לטענת מלכותו של הורקנוס. וכמו כן היא מלמדת על איפוקו של הורקנוס ונהיגתו במהלך טקטי מחושב.

יוחנן כקודמיו חיזק את הקשר עם רומא על ידי כך ששיגר לרומא שליחים מכובדים ובאמתחתם מתנות יקרות ערך וכל זאת כדי לבצר את ההסכמים הקודמים שנחתמו בין הרומאים ליהודים עוד מימי יהודה המקבי. במהלך זה פעל יוחנן בעצה אחת, אם כי עקיפה וסמויה, עם השליט הסורי אנטיוכוס השמיני גריפוס, יריבו המושבע של הטוען לכתר- קיזיקנוס. צעד זה כמו גם צעדים אחרים בתחום מדיניות החוץ של חיזוק הקשרים עם בית המלוכה המצרי ועם נסיכויות הלניסטיות נוספות, קרבו יותר ויותר את הורקנוס לחיקה של התרבות ההלניסטית.
באי דלוס המפורסם, שבלב הים האגאי, נמצאה כתובת המעידה על קשרים הדוקים בין אנטיוכוס השמיני לבין הרומאים, וכתובת נוספת שנחשפה, מטעמו של אנטיוכוס השמיני, המקדישה עצמה לכבוד הרומאים. עדויות אלה תומכות בשאיפתו של הורקנוס לנהל מגע דיפלומטי עם הרומאים.
יצויי גם כי הורקנוס חידש את הקשרים הדיפלומטיים עם בית תלמי המצרי, ההלניסטי, וכן הידק את הקשרים עם נסיכות פרגמון ועם לודקיה, שהיו מבעלי בריתה של רומא. ובכך, מעבר להשפעות התרבותיות ההלניסטיות, יוחנן הורקנוס מקבל גיבוי משמעותיו לכל מפעליו.

יוחנן, כקודמיו, היטיב לנצל את היריבויות המסורתיות בחצר המלוכה הסלאוקית ואת חולשת הערים ההלניסטיות שלא נתמכו על ידי גורמים מחוץ ליהודה כדי לצאת למסעות כיבוש מוצלחים. הדבר בלט בעיקר בהשתלטות יוחנן על הערים ההלניסטיות המרכזיות בשנת 107 לפנה"ס: שומרון נפלה לאחר מצור כבד בן שנה ונחרבה כליל וכן בית שאן, אזור עמק בית שאן ועמק יזרעאל ואולי אף הגליל התחתון, וזאת מתוך מגמה לשבור את ברית הערים היווניות שמנעה את התפשטות הממלכה החשמונאית צפונה והתאחדותה עם הגליל. יוחנן נזהר במהלכים אלה שלא להתגרות במרכז הסלאוקי שבסוריה ויש אף להניח שמבצעים אלה לא נערכו אלא בהסכמת הסורים וברור שהללו תמכו ביוחנן שיעשה עבורם את המלאכה – סילוק מתנגדים לבית המלוכה הסלאוקי מבית.
מהלכים אלה קרבו יותר-ויותר את יוחנן לחיקה של סוריה ההלניסטית על כל המשתמע מכך.

ומה שמרגיז במיוחד, ולפחות אותי כחוקר התקופה, שאין ולו רמז קל שברמזים על אודות פעילותו ואף של היותו של שליט בשם יוחנן או בדומה לו, לא בכתובת, לא על מטבע ולא במימצא ארכיאולוגי כלשהו.

שיתוף ב print
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב twitter
שיתוף ב facebook

4 תגובות

  1. יוסף בן מתתיהו, מתיחס לתושבי יהודה בפטרונות.ממש כמו יהודי הגולה,בהמשלה להיום לדעתי אסור לתת ליהודים שהם לא תושבי ישראל להצביע בבחירות.כך שתהייה חוסר רלוונטיות להנהגה המקומית.בנימין נתניהו סבור שהוא מנהיג היהודים ,ולא מנהיגה של ישראל.וזו סכנה אמיתית להמשך קיומה של המדינה! מין פאן יהודיזים, על משקל הפאן עביזים של נאצר.כי יהדות העולם היא חשובה,אבל לא יכולה להחליף את המדינה! כי בסוף כולם משתמשים בתלמוד הבבלי,את "עם הארץ" זנחו על התלמוד הירושלמי שלהם! עדיף לי רמטכל דרוזי(מי יואב צוריה כזה) על פני עוד נגיד אמריקאי,או נשיא דוגמת אלי ויזל .

  2. מזכיר במשהוא את אחאב שיש עליו ממצא ארכיאולוגי+ כתובים בת"נך.מענין שמאז קבר דוד ניבזז עוד פעמים.ושיחנן החשמונאי הבין שצבא שכיר יעיל יותר מצבא חובה.אם כך נראה ש"הקרמה" של עם ישראל היא מילטריסטית.אולי זה פשוט אזור כזה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

דילוג לתוכן